הצגת המקור של הדף "ככל שמחלקים את העוגה – היא גדלה"

{{ז'אק ז'נראו:חוקי הכלכלה האמיתיים}}
:מאת: [[ז'אק ז'נראו]]
:מתוך: [[חוקי הכלכלה האמיתיים]] , שפורסם בכתב העת 'חברה' ובאתר [http://www.yesod.net/yesod/archives/2004/09/_4.php יסוד]. 
:תרגום: עופר סיטבון 
:עיבוד: יפתח גולדמן ועופר סיטבון

הרגש אמנם מורה לנו לתמוך בצמצום פערים, אך האין ההגיון מלמד אותנו שאי-השוויון הוא תנאי הכרחי לפיתוח הכלכלי? שהוא תוצאה בלתי נמנעת של כלכלה לאומית חזקה? זהו אחד החוקים הישנים ביותר של השיח הליברלי: מדיניות שמנסה לחלק את עוגת העושר הלאומי בצורה שוויונית יותר מובילה, בסופו של דבר, להקטנת העוגה ולדרדור מצבם של העניים ביותר. מנגד, כלכלת הפערים מעודדת את העשירים להשקיע ומעודדת את שאר האזרחים להתעשר מכוח מאמציהם, חינוכם, עבודתם, חסכונותיהם. לכך מתלווה צבירה אינטנסיבית של הון טכני ואנושי ודינמיות יזמית שמעודדת את הצמיחה [שר האוצר של ישראל הציג לאחרונה השקפה זו בסיסמא: "אין רווחה ללא רווח" ע.ס. וי.ג.].

גרסה בסיסית זו של ההגיון הליברלי הפכה למעשה לחשיבה הכלכלית הרשמית של המאה ה-20. דומה היה שהיא זכתה לתמיכה מצידה של 'עקומת קוזנץ' הידועה (1955), שהראתה כיצד הפערים גדלים תחילה ככל שהצמיחה עולה, אך מצטמצמים מרגע שמגיעה הצמיחה אל סף מסוים. ואולם בעשורים האחרונים מועמדת "מציאות" זו בפני סימני שאלה חמורים לנוכח הניסיון של המדינות התעשייתיות החדשות באסיה: הנסיקה הכלכלית שלהן התרחשה מבלי להרחיב את הפערים, אשר כבר בהתחלה היו נמוכים מהמקובל בשאר העולם המתפתח.

בתחילת שנות ה-90, מימנה יפן - שביקשה להבליט את דבר קיומו של 'מודל אסיאני' שיאזן את הדומיננטיות של המודל האנגלו-סכסי - מחקרים של הבנק העולמי שהובילו לדו"ח הידוע "הנס המזרח אסיאני" (1993). דו"ח זה מהווה ציון דרך הכופר במוסכמותיו של 'קונצנזוס וושינגטון' (ראו מסגרת), הידוע לא פחות, אודות סגולות הליברליזציה. המאמץ הפוליטי לצמצום פערים מוצג בדו"ח כמרכיב חיוני של הפיתוח. מחקרים רבים נוספים אישרו את מה שנכנה כאן "חוק החלוקה היעילה": לשוויון בחלוקת ההכנסות יש השפעה חיובית ומשמעותית על שיעורי הצמיחה לטווח ארוך.

==צמיחה – להתחיל מהשכבות הנמוכות==

ניתן להסביר את 'המעגל הבונה' שוויון-צמיחה, בראש ובראשונה באמצעות השפעת חלוקת ההכנסות על הביקוש. היה זה קיינס (1936) שטען שהעברת משאבים מן השכבות המבוססות (בעלות נטייה חזקה לחסוך) אל השכבות הנמוכות (בעלות נטייה חזקה לצרוך) תורמת להתפתחותו של השוק המקומי בר-הפירעון (solvable) שחיוני לפיתוח התעשייתי. רוזנשטיין-רודאן מעריך שחלוקה מחדש כזו משנה את הרכב הביקוש בכיוון של טובין ראשוניים זאת אומרת מוצרים בסיסיים), שמטבעם פחות "זוללים" הון, ובכך עושה אופטימיזציה של הצמיחה האפשרית להשגה בהינתן כמות הון מסוימת.

ואולם, מימד עיקרי של סוגי המדיניות שמטרתן 'צמיחה חלוקתית' נעוץ בקידום החינוך וביצירת חינוך איכותי ונגיש לכלל האוכלוסייה. ההגדלה הראשונית של הכנסות השכבות הנמוכות מאפשרת להם לשלוח את ילדיהם לבתי הספר. התובנה שנוצרת במרוצת הזמן, לפיה ההשכלה ממלאת תפקיד של "מעלית חברתית", מעודדת את הדורות הבאים להמשיך בדרך זו. יציאתן של הבנות לבתי-ספר וכתוצאה מכך השתתפותן הגדלה בשוק העבודה מקטינות את הילודה, מה שמעלה מיידית את רמת החיים לנפש. בנוסף, צמצום גודלן הממוצע של המשפחות גורם להורים להיות פנויים יותר להקניית חינוך איכותי. כך נוצר "מעגל בונה" : שיפור רמת החיים של השכבות הנמוכות ? השקעה בחינוך ?עלייה ברמת החיים. פיתוחו של חינוך איכותי בכל רמות הסולם החברתי מאפשרת שיתוף פעולה אופטימלי בין עובדים ברמות הכשרה שונות: מהנדס טוב ישיג הישגים משופרים כאשר יעבוד עם פועלים בעלי הכשרה טובה יותר. מלבד החינוך הלא-שוויוני, מקור אחר שמעגן בדרך-כלל את הפערים הוא הנגישות המוגבלת לאשראי. כפי שכל אחד יודע, רק עשירים מקבלים הלוואות! בכל הלוואה יש גורם של סיכון, וכדי לממן את הסיכון דורש המלווה שיעור ריבית הגדל ככל שגדל סכום ההלוואה. הוא דורש גם לעיתים תכופות שהלווה יממן חלק מהפרויקט מכספו שלו. לכן, חלוקה מאוד לא שוויונית של העושר הופכת את שוק האשראי לבלתי-נגיש לחלק ניכר מהאוכלוסייה. דבר זה מנציח ומעמיק את אי השוויון, אך יש לכך גם השפעות שליליות על הצמיחה: אינספור תכניות ויוזמות רנטביליות לא באות כלל לאוויר העולם. הצמיחה יכולה, אפוא, לגדול כתוצאה ממדיניות שתסייע ליצירתם של עסקים קטנים או אינדיבידואלים. יתרה מזו, תפוצה שוויונית של כוח קנייה גדל מעודדת פיתוח של חסכון עממי, שמרחיב את היצע הכספים שניתן להלוות לטווח בינוני וארוך, לשם מימון השקעות פרטיות או ציוד קולקטיבי.

==חשיבותה של יציבות==

מעבר לגורמים הכלכליים הטהורים, לחלוקה צודקת יותר של הפיתוח יש גם סיבות פוליטיות ותוצאות פוליטיות. התוצאה הראשונה היא צמצום המאבקים החברתיים על חלוקת ההכנסות. הדבר מוביל ליציבות פוליטית רבה יותר וליותר שיתוף פעולה ביחסי עובדים-מעסיקים. הדבר מושך משקיעים שמתרשמים מאווירה רגועה שמבטיחה להם הגנה על זכויות הקניין שלהם. וכדי שהעובדים ימשיכו לשתף פעולה, יש ליזמים ולאליטות הפוליטיות תמריץ לשמר את החלוקה הצודקת (כלומר: מצומצמת פערים) של פירות הצמיחה.

גישה זו נתמכת על-ידי מחקרים שונים. מחקרו של perotti (1994) הראה שהשוויון בהכנסות הוא בעל השפעה חשובה על היציבות הפוליטית. מחקרם של banerji, campos ו-sabot (1996) בחן את השנים 1970-1990 ודרג 15 מדינות מתפתחות על-פי שתי קטגוריות: מדינות בעלות אליטה "אלטרואיסטית" (הנוטה לחלק את פירות הצמיחה בין כלל האוכלוסייה) וכוח עבודה לא תובעני (דרום קוריאה, הונג-קונג, אינדונזיה, מלזיה, סינגפור, תאילנד); ומדינות בעלות אליטה "מספסרת" וכוח עבודה תובעני (ארגנטינה, קולומביה, הודו, ג'מייקה, קניה, מקסיקו, פיליפינים, זמביה). הפער בגידול ברמת החיים הממשית בין שתי הקבוצות הוא מרשים: הצמיחה השנתית של התוצר הלאומי הגולמי לנפש בקבוצה הראשונה היא בין ארבעה לתשעה אחוזים. בקבוצה השניה הצמיחה היא בין מינוס חמישה אחוז לשני אחוזים. כלומר: מבחינת הצמיחה הכלכלית, פערים נמוכים ושיתוף פעולה של העובדים עדיפים בהרבה על פני פערים גבוהים ומאבקי עובדים.

חשוב להדגיש שהגישה הלא תובענית של העובדים בקבוצה הראשונה נכפתה בדרך-כלל באמצעות דיכוי חסר-רחמים של כל בדל תביעה. "האמנה" החברתית במדינות אלו היא רצון פוליטי שנכפה בכוח ושאפשר לשמר אותו לאורך זמן משום שהחברה מסכימה להחליף את חירויותיה הפוליטיות בשיפור ברור של מצבה החומרי. פיוס מסוג זה, בלא המרכיב של דיכוי פוליטי אלים, הציל את הקפיטליזם המערבי מן המהפכות הקומוניסטיות. ואכן, מאפיין מרכזי של כלכלות מערב אירופה וצפון אמריקה בשנים 1945-1975 ("30 שנות השפע") היה העלאה ניכרת של המשכורות בתמורה למתן כוח הניהול למנהלים.

אם צמצום הפערים הוא בעל סגולות כלכליות ופוליטיות ברורות, מדוע הוא לא הפך לאסטרטגיה אוניברסלית? מדוע חלק ממדינות אסיה בחרו בכך ואילו אחרות, באפריקה ובאמריקה הלטינית, בחרו בפיתוח מאוד לא שוויוני?

חלק מהתשובה מצוי אולי בעובדה שלמדינות התעשייתיות החדשות באסיה, בדומה ליפן בתחילת המאה ה-20, לא היו הכנסות ממכרות או מחקלאיות שיכלו לעודד התנהגות בוזזת מצדן של האליטות. מקורות עושר כאלה הם אמצעי קל להתעשר, מבלי להסתייע בשיתוף הפעולה הוולונטרי של השכבות הנמוכות. באומה שבה העושר היחיד הוא כוח עבודה גדול, שקט ויודע קרוא וכתוב, מוטב לתמרץ אותו בכיוון של אופטימיזציה של החינוך והמאמצים שלו. בנוסף, יש תפקיד מכריע גם לגורם גאו-פוליטי: באסיה שאחרי מלחמת העולם השניה, המציאות של איום קומוניסטי מחד, ושל לחץ אמריקאי כבד להתנגד לו מאידך, הובילו את האליטות לבחור בדרך פיתוח שתשכנע במהירות את מעמד העובדים בסגולותיה של כלכלת השוק. הלחץ הזה היה פחות חזק באמריקה הלטינית שכבר אימצה תהליך פיתוח לא-שוויוני הרבה לפני הופעתו של האיום הקומוניסטי. באפריקה לא הופעל כלל לחץ, שכן היא לא היוותה יעד אסטרטגי מרכזי של המלחמה הקרה.

אף שהבחירה בפיתוח שוויוני יותר היתה אינטרס מובהק של האליטות השולטות, זוהי בחירה הפיכה לחלוטין, עם היווצרותם של תנאים גאופוליטיים או טכנולוגיים חדשים. ניתן להבחין בכך במדינות המערב, ובייחוד בארצות הברית, שבה היעלמותו של האיום הסובייטי, התמוטטותו של מעמד העובדים וההחלפה המסיבית של העבודה בהון גורמות לסובלנות חברתית חדשה כלפי הגידול בפערים ובעוני. החברות הפוסט-תעשייתיות מתנהגות כאילו יש באפשרותן "להסתדר" בלי מחלק מאוכלוסייתן על-מנת לשגשג.

יש מי שיוכל לפרש את המקרה האמריקאי בעשרים השנים האחרונות כהפרכה של חוק החלוקה היעילה שלנו: הגידול בפערים הופיע בד בבד עם מחזור ארוך של צמיחה. אולם העובדה שצמיחה לא צודקת היא אפשרית מבחינה כלכלית, אין משמעותה שהיא עדיפה על פני צמיחה צודקת, שאף היא אפשרית מבחינה כלכלית. מה שחוק החלוקה היעילה מלמד אותנו הוא היתכנותה הכלכלית של צורת פיתוח המקדמת את השוויון; ושוויון הוא ערך בפני עצמו בחברה דמוקרטית. יתרה מזו, הכלכלה האמריקאית מצליחה לנהל אי-צדק כבר עשרים שנה. אך האם לא נגרם בכך הרס ארוך טווח לדמוקרטיה האמריקאית? כל זמן שלא מתנגשים בקיר, ניתן לדמיין שאפשר לנסוע יותר ויותר מהר באותו כיוון. עד עכשיו הכל בסדר...

[[קטגוריה: אי שוויון]]
[[קטגוריה:טקסט מלא]]