הצגת המקור של הדף "טבע האדם כבסיס לפרנסה נאותה ולמקצוע הכלכלה"

{{תבנית:מאמר דעה|[[משתמש:Buddhist Economy|יואב לוין]]}}

טבע האדם כבסיס לפרנסה נאותה ולמקצוע הכלכלה: מהו רצון (אנרגיה רצונית), מה ההבדל בין רצון לצרכים (אמיתיים), וכיצד הם מתקשרים לפרנסה נאותה ולמקצוע הכלכלה!

'''רעיון מקסום העונג הוא לא יותר מעין אוקסימורון רעיוני, סתירה פנימית, שלא ניתנת כלל ליישוב. הבעיה היא שבגלל שהרצונות הדואליים, שמקורם בבערות, בורות ואשליה, הם בלתי מוגבלים ואינסופיים זה לא ממש משנה מה נעשה, כמה ננסה לתת להם מענה, הדבר בלתי אפשרי, שכן תמיד יהיה עוד רצון ועוד אשליה. מסיבה זו ומכיוון שלא ניתן למקסם את העונג, שמקורו באשליות ובהיאחזות הנובעת ממנה, באופן שנהייה באמת מסופקים ומרוצים, כל ניסיון לעשות כך יגרום כישלון, כי תמיד יהיו עוד ועוד אשליות, עוד ועוד היאחזויות, כך שבסופו של דבר תמיד יהיה תסכול, ייאוש וסבל. הפיתרון אם כן אינו טמון במיקסום עונג או רווחים, אלא במתן מענה לצרכים אמיתיים, שהינם קטנים, בסיסיים ומוגבלים. רק צרכים אמיתיים, קטנים, מוגבלים ובסיסיים, ניתנים לסיפוק, ורק הם מובילים בסופו של דבר לרווחה, לאיכות חיים ולקיום הוגן לכולם. '''

'''מאת יואב לוין'''

כאשר כלכלנים מערביים מנופפים בסיסמאות קרב כגון "רצונות בלתי מוגבלים מבוקרים על ידי מחסור" ומדברים אם כך על רצון אנושי, אין להם למעשה ולו את המושג הקלוש ביותר, את המושג הירוק ביותר, מהו אותו רצון וכיצד הוא פועל במבנה המסגרת הפסיכולוגי והתודעתי של האדם. על מנת שכל תאוריה כלכלית, תהייה התאוריה הכלכלית הזו אשר תהייה, תושתת על קרקע מוצקה ועובדות, ולא על אשליות בעלמה שאין להם שום אחיזה וביסוס במציאות, יש להבין קודם כל כאמור מהו אותו רצון, כיצד הוא פועל, מה האנטומיה שלו, וכיצד הוא פועל בתוך המבנה הפסיכולוגי התודעתי של האדם, ומכאן להשתית את הכלכלה על אמיתות מוצקות ולא הזיות בעלמא. מאמר זה עוסק אם כן בסוגיה זו, מטרתו להסביר דברים אלו, וכיצד הם מתקשרים לפרנסה נאותה, אורח חיים נכון, ולמקצוע הכלכלה.
 
'''אנרגיה רצונית (רצון) והמבנה הפסיכולוגי תודעתי של האדם'''

ניתן לומר שבכל רגע ורגע של חוויה חושית ופעולה של התודעה, עולים שבעה מצבים מנטליים אוניברסליים, כלומר שבעה מצבים מנטליים העולים תמיד בכל רגע של חוויה ופעילות התודעה. ארבעה מתוך שבעת המצבים הללו, שחשובים לדיוננו כאן, ושניגע בהם מיד, הינם מגע, תפיסה, רגש, ורצון. אם נגדיר את פעולת התודעה באופן מדויק יותר נוכל להגיד, שהתודעה נוגעת באובייקט/פנומן על ידי מגע, היא חווה אותו (מסווגת כטוב, רע או ניטרלי) על ידי רגש, מבחינה, תופסת או יודעת אותו על ידי התפיסה, ומגיבה אליו על ידי אנרגיה רצונית (רצון). כל המצבים הללו, כולל הרצון עצמו, לא רק שהינם מותנים על ידי המצבים המנטליים האחרים, אלא הם גם מתנים האחד את השני. הרצון אם כן הוא אחד משבעת המצבים המנטליים האוניברסליים, המלווים כל רגע ורגע של חוויה חושית בתודעה, והוא מהוה את המצב המנטלי המשמעותי ביותר בתודעה הרגילה בעוד בתודעה הגבוהה זוהי החכמה או התובנה. בתודעה הרגילה הרצון, כפי שאמרנו למעלה, הוא אם כן מצב מנטלי מותנה, הוא אינו כביכול חופשי או דטרמיניסטי, כמצב מותנה תפקידו הוא להתנות את המותנה, בעוד בתודעה הגבוהה קיימת רק האנרגיה הרצונית הלא מותנית, כלומר החכמה והתובנה. פסיכולוגית הרצון קובע את הפעילות של המצב המנטלי אליו הוא משויך, בעוד מבחינה מוסרית הוא קובע את ההשלכות הבלתי נמנעות מפעולה זו. 

זאת ועוד, בכל רגע ורגע של חוויה עולים, כפי שתיארנו זה עתה, המצבים המנטליים של "מגע", תפיסה", "רגש", "ורצון" (אנרגיה רצונית). מבחינה זו כאשר הרצון עולה כהיאחזות/היקשרות הוא מותנה ובלתי מוגבל; לעומת ההיאחזות/היקשרות קיים סוג נוסף של רצון, שניתן להגדיר כרצון לעשות. הרצון לעשות לעומת ההיאחזות/היקשרות מתחלק לשלושה חלקים, שניים שאינם מוסריים, ואחד הוא הרצון לעשות שבבסיסו עומד טוב הלב האוהב והחמלה. סוג הרצון הזה אינו היאחזות, ואין לראות בו, כפי שנבהיר מיד, כסוג של היקשרות. הסוג השלישי הזה זה של רצון לעשות, למרות שגם הוא מהווה מצב מנטלי, לא שייך לאחד משבעת המצבים האוניברסליים, שעולה בכל רגע של הוויה חושית ופעילות התודעה, אלא שייך לשישה מצבים מנטליים פרטיקולאריים. סוג זה של רצון בניגוד לשאר סוגי האנרגיה הרצונית מתבסס כאמור על טוב לב אוהב וחמלה, לא רק כלפי האחר, אלא גם כלפי עצמנו, ומטרתו הינה לעזור לאחרים, כמו גם לעצמנו כמובן. סוג זה כולל במשוואת טוב הלב באופן נון-דואלי הן את עצמנו, והן את האחר, כחלק מהקולקטיב השלם. 

כל סוגי הרצונות הללו על נגזרותיהם השונות, הן הרצון כהיאחזות/היקשרות, והן הרצון לעשות על שני חלקיו הלא מוסריים, והחלק השלישי המבוסס על טוב לב אוהב, שמטרתו לעזור לעצמנו ולאחרים, מהווים עדיין חלק מהתודעה הדואלית הרגילה, שאותה יש להתמיר. ההיאחזות/היקשרות מקורה בבורות, בערות, ואשליה, והיא אינה מביא אלה סבל; שני סוגי הרצון לעשות, שאינם מוסריים, גם הם בסופו של דבר אינם מביאים אלא סבל, אך הסוג השלישי המבוסס על טוב לב אוהב וחמלה, מקורו בחכמה ובתובנה, והיא עולה כאשר החכמה המולדת שלנו, שהיא טבענו האמיתי ביחד עם המודעות האוהבת, מפציעה מידי פעם מתוך ערפילי הרעלים של הרוע, החמדנות והאשליה; זהו גם סוג של רצון שאינו מביא סבל, אלא מתמיר אותו. ככל שגדל קורפוס החכמה שלנו במסלול האישי הפסיכולוגי – רוחני, מחזק רצון זה של טוב לב אוהב, וההיאחזות/היקשרות נחלשת עד להתמרתם הסופית בחכמה ובתובנה, שמהווה את האנרגיה הרצונית (הרצון) של התודעה הגבוהה הנון-דואלית. כך או כך, במסלול הפסיכולוגי-רוחני מותמרת האנרגיה הרצונית הדואלית, שמורכבת מהיאחזות/היקשרות ושלושת סוגי הרצון לעשות, בחכמה, כאשר הכלכלה ברמת המקצוע הכוללת אמורה לתמוך בתהליך זה, וכאשר ברמה האישית עלינו להתמיר את שלושת הרעלים של החמדנות, האשליה והרוע בצורה שהקולקטיב והפרט קשורים זה לזה באופן נון-דואלי. 

הבודהיזם יסכים אם כך עם קביעת הכלכלה המודרנית המערבית בתיאור הרצונות הדואליים של ההיאחזות/היקשרות של התודעה הרגילה, אך ייקבע בניגוד לכלכלה המערבית, שמקורם בבערות, בבורות ובאשליה, שכן כבר הבודהה תיאר את הרצונות הללו באופן דומה באמרו "שאין נהר כהשתוקקות", בכוונו אל הרצון הדואלי של ההיאחזות/היקשרות, בעוד הוא יתנגד לחלוטין לשיוך שעושה הכלכלה המערבית לרצונות אלו לטבעו האמיתי של האדם. הבודהיזם קובע, כי רצונות דואליים אלה של היאחזות/היקשרות מקורם, כפי שציינו זה עתה, אינו אלא בבורות, בערות ובאשליה, והם אינם אלא ערפילים של רעל המכסים את טבענו האמיתי. למה הדבר דומה, ניתן לתאר זאת כזהב שנמצא חבוי מתחת לערימות של בוץ ולכלוך. גם אם ישכב הזהב שם אלפי שנים, ברגע שנוציא אותו מתוך הבוץ, ננקה אותו מכל מה שטימא אותו, הוא יקבל שוב בן רגע את מלוא זוהרו. הבוץ אינו יכול לעולם להרוס את הזהב אלא להסתיר אותו עד אשר הוא יימצא. הזהב מתאר במטאפורה זו את טבענו האמיתי, הבוץ מתאר כאמור את הרעלים, שכפי שאמרנו הם אשליה, רעל וחמדנות. 

הרצונות אם כן הם חלק מהתודעה הדואלית הרגילה הכוזבת בעוד הצרכים האמיתיים בניגוד לרצונות קשורים בטבענו הנון-דואלי האמיתי, שהוא החכמה, המודעות האוהבת והטוב הבסיסי של כולנו. לכן תפיסת הטבע האנושי שעומדת בבסיס התאוריה הכלכלית המערבית היא חלקית בלבד, היא מטעה, היא צרה ומסולפת לחלוטין, והיא יונקת אם כך מהראייה המסולפת של טבע האדם הטבוע במסורות התיאיסטיות הדואליות המערביות. כפי שנראה בהמשך שינוי הפרדיגמה הכלכלית מחייב את זניחת ההתייחסות לרצונות הדואליים של ההיאחזות/היקשרות, ומעבר להתייחסות לצרכים אמיתיים. הכלכלה המערבית זיהתה אמנם את אופיים הבלתי מוגבל של הרצונות הדואליים, שמקורם בתשוקה ובאשליה בצורה נכונה, אך היא שייכה אותם בהתאם למסורת הדתית המערבית לטבעו האמיתי של האדם באופן שגוי במקום לראות זאת נכוחה כחלק משלושת הרעלים והאשליות, שהן מטבעם בלתי מוגבלות, אלא עד שהאדם מפוצץ אותם בראייה ישירה.
 
'''טבע האדם כבסיס לפרנסה נאותה ולמקצוע הכלכלה'''

אצל אדם המחזיק בתודעה גבוהה נון-דואלית באים לסיפוק הצרכים האמיתיים שלו, מאחר שהוא הצליח להתמיר את הרצון הדואלי על מרכיביו השונים לחכמה ותובנה, שמהווה כאמור את האנרגיה הרצונית הנון-דואלית של התודעה הגבוהה. במילים אחרות, אצל אדם המחזיק בתודעה גבוהה הרצון הדואלי, שמורכב הן מהיאחזות/היקשרות והן מהרצון לעשות על שלושת מרכיביו השונים, הותמר לחכמה ולתובנה. בניגוד לכך, אצל אדם המחזיק בתודעה דואלית רגילה הרצון הדואלי של ההיאחזות/היקשרות עדיין פועל, ולמעשה ברוב הזמן זוהי האנרגיה הרצונית שבאה לידי ביטוי בעוד הרצון לעשות המבסס על טוב לב אוהב וחכמה פועל יחסית זמן לא רב. כאן חשוב לציין, שמבחינת המסלול האישי, שחייב לבוא לצד המסלול הקולקטיבי לשינוי חברתי או כלכלי, על האדם הבודד להתחייב למסלול מעין זה, כאשר לאורך התרגול ככל שיגדל קורפוס החכמה והתובנה, יתחזק הרצון לעשות מבוסס טוב הלב האוהב, וההיאחזות כאנרגיה רצונית תלך ויחלש עד להתמרתם המלאה בחכמה ובתובנה. מבחינה כלכלית יש לבסס לכן את התורה והפעילות הכלכלית על חכמה כאנרגיה רצונית של המימד הנון-דואלי של התודעה, כאשר ברמת ההתייחסות לאדם הרגיל יש להתייחס גם לשני סוגי הרצונות, שמרכיבים את הרצון הדואלי, כאשר מה שיש להדגיש ולהעלות זה את ערכו של המוצר דרך תורת הערך של כלכלת דרך האמצע הבודהיסטית אותה אתר במאמר נפרד, כלומר להעלות ולהדגיש את המוצרים, המקודמים והמקדמים בו זמנית את הרצון לעשות המבוסס על טוב לב אוהב, שגם הוא מקורו בחכמה, ומטרתו הסופית היא איכות חיים, קיימות ורווחה, במקום לקדם מוצרי היקשרות/היאחזות באופן מאסיבי ולהתמקד בהיאחזות/היקשרות כאנרגיה רצונית, שמקורה כאמור הוא בבערות, בורות ואשליה, ושתוצאותיה הבלתי נמנעות אם כן אינם אלא סבל. 
 
זאת ועוד, בהתייחס לטבע האדם יש לציין ולראות את המכלול השלם, המרכיב ייצור אנוש, כאשר טבעו האמיתי הוא הטוב הבסיסי, המודעות האוהבת והחכמה, בעוד במסגרת הרחבה של חמשת המצרפים ישנה התודעה והרצונות הדואליים, שמקורם בבערות, בורות, אשליה ובשלושת הרעלים. במובן זה, יש להבדיל בין הצרכים האמיתיים של האדם, הקשורים לטבענו האמיתי, לבין רצונות הקשורים לשלושת הרעלים, לבורות ולאשליה. מבחינה זאת, צרכיו האמיתיים של האדם הם בסיסיים, מוגבלים ואמיתיים. הרצונות בניגוד לכך אינם אלא אשליה, היאחזות, היקשרות, ולכן גם אינסופיים ובלתי מוגבלים. בעוד מתו מענה לצרכים אמיתיים יוביל לרווחה, איכות חיים, וקיום הוגן לכל, רדיפה אחרת ההיאחזות וההיקשרות לא תוביל לשום מקום, אלא לסבל. הבה נבחן מהו ההבדל בין היאחזות לצרכים אמיתיים על ידי דוגמה מעשית. כאשר אדם רעב עולה בו צורך אמיתי לאכול. הרצון לאכול לכשעמו אין בו שום בעיה. נניח עכשיו מצב, שבו אנו רוצים לאכול, וצריכים ללכת למכולת או לסופר הקרוב לקנות מצרכים. באפשרותנו יהיה לדוגמה לקנות את אותו המוצר ב– X שקלים, כאשר נוכל לקנות את אותו המוצר במחיר, שגבוהה פי עשרה רק משום שהוא שייך למותג מסוים, ושאלי ייצורו מפר את האיזון הטבעי, ולכן יש קושי בייצורו ובהשגתו, מה שייעלה עוד יותר את המחיר, ושמשדר יוקרה (=יהירות). אם נקנה את המוצר הראשון ובכך ניתן מענה לצרכינו האמיתיים, אין בכל שום בעיה. קניית המוצר השני, שברוב המקרים גרומת גם לאנשים לחיות, שלא לפי יכולתם, זוהי ההיאחזות/היקשרות בעוד קניית המוצר הראשון מהווה מתן מענה לצרכים אמיתיים. 

אפשר לקחת את אותו הדוגמה ולסבך אותה עוד יותר. בהקשר הזה הבא נבחן את השאלה האם אנחנו אמורים לאכול רק בבית משום שזה עולה פחות או האם ניתן לאכול גם במסעדה. יש לציין, שאכן ברוב המקרים עדיפה האפשרות של אוכל ביתי, אך ייתכן גם מצב, שאנו נוסעים למקום מסוים, כחלק מעבודתנו, ואין לנו אפשרות לסחוב את האוכל או להכין את האוכל לבד. במצב כזה, אכילה במסעדה אין בה בעיה, וגם היא עונה לצורך אמיתי של מתן מענה לרעב והצורך להזין את הגוף. ייתכן שאנחנו ניתקל בשתי אפשרויות במצב כזה, האחת לאכול במסעדה זולה, והשנייה לאכול במסעדה יוקרתית ויקרה. ייתכן שגם יהיה בנוסף לכך לחת חברתי מסוים לבחור באופציה השנייה. עם זאת, כאשר נבחר באופציה הראשונה, שעבור רוב רובם של האנשים היא נכונה, אזי ניתן מענה לצרכים אמיתיים של הזנת הגוף, כאשר הבחירה השנייה, שגם בדרך כלל תסבך אנשים מבחינה כלכלית לאורך זמן, זו ההיאחזות, כלומר שוב בחירה בשיקולי יהירות, סטטוס וכיוצא בזה. את הדוגמאות הללו אפשר להמשיך ללא סוף. גם אם ניכנס למסעדה הזולה יורת נעמוד בפני האפשרויות להוציא סכומים סבירים של כסף, שיהוו מתן מענה לצרכים אמיתיים, כאשר נוכל משיקולי יהירות לבחור באופציה היקרה יותר, שזו היא בדיוק ההיאחזות. ניתן כמובן לקחת את מצבים, שבהם אנו צריכים באופן טבעי לגוון את האוכל, אך כאשר גם כאן יכולים להעפיל על תהליך זה שיקולי יוקרה ובזבזנות, שמקורם אינו אלא בהיאחזות, ואין בהם משום מתן מענה לצרכים אמיתיים. זה לא משנה כמה דוגמאות נביא, בשורה התחתונה ברורה: מה שיש להתמקד בו זה מתן מענה לצרכים אמיתיים, במקום להתעסק בפנטזיות של רצונות מותנים ואשלייתיים. ולא התנהלות כזאת, משמעותה, כפי שראינו כאן, אינה חזרה לימי הסוס והעגלה, כי אם מתן מענה לצרכים כלכליים אמיתיים. השיקולים הכלכליים צריכים אם כן לא רק להתייחס לשיקולים בקבלת החלטות מעין זו, אלא גם להתייחס לכך, שבהתנהגות כזאת אנו יכולים למשל לעזור לזולת, לתרום מכספנו, ומהדברים שאין לנו צורך בהם לדוגמה, באפו שיתבסס על הרצון לעשות המבוסס טוב לב אוהב, בניגוד לקידום החמדנות של הרצון כהיאחזות. 

במובן זה יש לראות בכלכלה גם דיסציפלינה האמורה לקדם את התרגול ברמה האישית על ידי תורת הערך של כלכלת דרך האמצע, והגדלת ערכו של מוצר בהתאם ליכולת שלו לקדם את הרצון לעשות המבוסס על טוב לב אוהב, במקום לראות את ערכם של המוצרים בראי הרצון של ההיאחזות/היקשרות. יש לעשות זאת כאשר הגדלת ערכו של המותר תבסס על הרצון לעשות המבוסס טוב לב אוהב ברמת המיינד הדואלי, ובחכמה ברמת המיינד הנון-דואלי בדרך לרווחה, איכות חיים וקיום הוגן. כיום הכלכלה מתמקדת בהפצת רעל החמדנות בהתבססה על היאחזות/היקשרות במקום לקדם נדיבות, רוחב לב, ושחרור מוחלט מסבל. עם זאת, מכיוון שלא כל האנשים מסוגלים עדיין להבין תפיסה זו במלואה, יש לפשר גם את ייצורם של מוצרי היאחזות/היקשרות, אך להתערב בקידום ערכם של מוצרים, המבוססים על הרצון המבוסס טוב לב אוהב. לתובנות אלו השלכה עצומה לא רק בבחינת הכלכלה כמקצוע, אלא גם ברמה האישית של פרנסה נאותה. השאלות שיש לשאול כאן הם, האם אנו מקדמים את ההיאחזות/היקשרות או את הרצון לעשות מבוסס הטוב לב אוהב כאשר אנו צועדים במסלול הפסיכולוגי-רוחני האישי שלנו אל השחרור האולטימטיבי מסבל או האם אנו מקדמים את הרצון לעשות מבוסס טוב הלב האוהב בדרך להתמרת הרצונות הדואליים לחכמה, המהווה את האנרגיה הרצונית של התודעה הנון-דואלית הגבוהה. יש צורך אם כן מבחינה כלכלית לאפשר הן את מוצרי ההיאחזות כמו גם מוצרי טוב הלב האוהב בגלל שהאדם הממוצע בעל התודעה הדואלית הרגילה עדיין לא מסוגל לקבל תפיסה זו במלואה. גישה כזו גם פותרת את שאלת הפטרונות, האדנות או הכפייה כביכול. 

כך או כך, הן על האדם הפרטי, כמו גם על הקולקטיב, והכלכלה כדיסציפלינה מדעית, כמוסבר במאמר זה, לשאול מה הם מקדמים, את הרצון הדואלי ברמת ההיאחזות/היקשרות או את הרצון לעשות המבוסס טוב לב אוהב ברמת המודעה הדואלית הרגילה או את החכמה והתובנה ברמת התודעה הנון-דואלית הגבוהה. שוק כזה לא יהיה שוק חופשי או שוק ריכוזי, אלא שוק שבו תתקיים יוזמה פרטית לצד יוזמה קולקטיבית – קהילתית וממשלתית – ושכל היוזמות הללו יחיו בשלום זו אם זה באופן נון-דואלי, אך זה יהיה עם זאת שוק ללא תחרות, מאחר שזו היא הכלי העיקרי לקידום החמדנות. בשוק כזה הממשלה תתיר כאמור לפרט לפעול לצידה ולצד יוזמות קהילתיות, ותפקח עליו ברמת הרגולציה, כדי ליצור איזון בין כל הצדדים. מצב כזה יבזר את הכוח הכלכלי בין כולם וימנע ריכוזיות, בין אם המדובר בריכוזיות ממשלתית או ריכוזיות פרטית. בחברה שמבינה שהקולקטיב מורכב גם מהפרטים, והפרטים יוצרים את הקולקטיב באופן נון-דואלי, ושבו כל אחד הולך במסלול אישי לצד המסלול הקולקטיבי, דבר כזה מאשר יצירת הרמוניה ומצב זה. במלים אחרות, הוא מאפשר מצב של תנועה ממסלול של התנגשות למעבר למסלול של הרמוניה.

'''הרעיון של מקסום העונג כאוקסימורון רעיוני'''

ואם כך, רעיון מקסום העונג הוא לא יותר מעין אוקסימורון רעיוני, סתירה פנימית, שלא ניתנת כלל ליישוב. הבעיה היא שבגלל שהרצונות הדואליים, שמקורם בבערות, בורות ואשליה, הם בלתי מוגבלים ואינסופיים זה לא ממש משנה מה נעשה, כמה ננסה לתת להם מענה הדבר בלתי אפשרי, שכן תמיד יהיה עוד רצון ועוד אשליה, כמו בור בלי תחתית. גם אם הייתה לנו שנה גשומה במיוחד, שבאופן פלאי הייתה ממטירה במשך השנה כולו ללא הפסקה גשם של דולרים, זה אף פעם לא היה מספק את ההיאחזות כאנרגיה רצונית, ובמיוחד לא את האשליות המזינות אותה. הדבר דומה לרוח רפאים אם פה קטן ובטן עצומה, שאף פעם לא יודעת שובע. מסיבה זו ומכיוון שלא ניתן למקסם את העונג, שמקורו באשליות ובהיאחזות הנובעת ממנה, באופן שנהייה באמת מסופקים ומרוצים, כל ניסיון לעשות כך יגרום כישלון, כי תמיד יהיו עוד ועוד אשליות, עוד ועוד היאחזויות, כך שבסופו של דבר תמיד יהיה תסכול, ייאוש וסבל. במילים אחרות, הניסיון למקסם את העונג, שמקורו בהיאחזות של רצונות דואליים, לא תוביל לעונג, כי אם נהפוך הוא לסבל. הפיתרון אם כן אינו טמון במיקסום עונג או רווחים, אלא במתן מענה לצרכים אמיתיים, שהינם קטנים, בסיסיים ומוגבלים. רק צרכים אמיתיים, קטנים, מוגבלים ובסיסיים, ניתנים לסיפוק, ורק הם מובילים בסופו של דבר לרווחה, לאיכות חיים ולקיום הוגן לכולם.

[[קטגוריה: מאמרי דעה]]
[[קטגוריה:כלכלה בודהיסטית]]