הצגת המקור של הדף "דבר אינו משתווה לפוליטיקה טובה"

{{ז'אק ז'נראו:חוקי הכלכלה האמיתיים}}
:מאת: [[ז'אק ז'נראו]]
:מתוך: [[חוקי הכלכלה האמיתיים]] , שפורסם בכתב העת 'חברה' ובאתר [http://www.yesod.net/yesod/archives/2004/09/_6.php יסוד]. 
:תרגום: עופר סיטבון 
:עיבוד: יפתח גולדמן ועופר סיטבון

רק בסוף שנות ה-20 של המאה העשרים הפכה הפוליטיקה הכלכלית – מדיניותן הכלכלית של ממשלות - לענף מוכר של הניתוח הכלכלי. המדיניות הכלכלית היתה קיימת עוד קודם לכן כמובן, אך היא לא גובתה בתאוריה מחקרית. מאז, אימץ המחקר שני כיוונים המעמתים - עד היום – בין שני מחנות: הליברלים וחסידי ההתערבות. הליברלים דוגלים בשווי-משקל כללי ספונטני של כלכלת שוק חופשי, אך מזהים כשלים מקומיים וקטנים (מיקרו-כלכליים) בפעולת השווקים המצריכים כללים משפטיים או מדיניות מיסוי שיגרמו לפרטים לתקן את החישוב הכלכלי שלהם בכיוון התואם לאופטימום החברתי. הכיוון המחקרי השני הוא נושאו העיקרי של מאמר זה.

==מן הקונצנזוס הקיינסיאני...==

ההלם שגרם המיתון הגדול בראשית שנות ה-30 הבליט את נטייתם של השווקים לחולל גם משברים כלכליים רחבים (מאקרו-כלכליים) ומתמשכים, והוביל להופעתו של ניתוח כלכלי אלטרנטיבי. ראשיתו של זרם זה בהופעת ספרו של ג'ון מיינארד קיינס 'התאוריה הכללית של הריבית, התעסוקה והכסף' בשנת 1936, ומכאן שמו – ה'קיינסיאניזם'. הקיינסיאנים מערערים על יכולתם של השווקים להבטיח באופן ספונטני שיווי-משקל כללי ותעסוקה מלאה. לכשלים המיקרו-כלכליים של השוק יש להוסיף אפוא כשל מאקרו-כלכלי שמחייב ממשלות לאמץ מדיניות מונטארית ותקציבית מתאימה, זאת אומרת - פוליטיקה כלכלית.

התפיסה הקיינסיאנית התפשטה באופן מהיר ורחב, הן במישור הפוליטי והן במישור התאורטי. מהלך זה החל באנגליה, ערש המחשבה הליברלית, שבעקבות דו"ח בוורידג' משנת 1942 (דו"ח שהניח את הבסיס הרעיוני להקמתה של מדינת הרווחה הבריטית, "מן העריסה ועד לקבר"), הפקידה בידי המדינה את האחריות להגן על האוכלוסייה מפני סיכונים כלכליים ולהבטיח תעסוקה מלאה. מרבית המדינות התעשייתיות צעדו בעקבותיה במהלך שנות ה-40.

מחקריהם הכלכליים של היקס (1937), מודיליאני (1944), סמואלסון (1947) והאנסן (1947) שילבו את התובנות של קיינס בתוך מודל כללי התואם את כלי הניתוח של הכלכלה הנאו-קלאסית, המקובלת בחוגי הכלכלנים. חסרונם הבולט של מודלים כלכליים אלה היה בכך שהם עיקרו את הגישה הקיינסיאנית מהתפישות הרדיקליות שהיו גלומות בה (בין השאר, חוסר הוודאות, תפקידם של ציפיות השחקנים, ההסדרים החברתיים וחלוקת ההכנסות). אך למרות כשל זה, תוצאתם העיקרית היתה יצירת מסגרת לחיפוש אחר שילוב אופטימלי בין המדיניות התקציבית של חלוקת ההכנסות והמדיניות המונטארית של יצוב המטבע, שילוב שאיש כמעט אינו מערער עוד על חיוניותו.

בשנת 1966, 30 שנה לאחר פרסום ספרו של קיינס, יכול היה, אפוא, ויליאם הלר, נשיאה לשעבר של וועדת היועצים הכלכליים של הנשיא קנדי, לכתוב: "שוררת בינינו תמימות דעים לפיה הכלכלה אינה יכולה למצוא את הקצב שלה מעצמה. נראה כעת טבעי לגמרי שהממשלה תתערב כדי לשמור רמות גבוהות של תעסוקה ושל צמיחה כלכלית, משימה מרכזית שמנגנוני השוק אינם יכולים לבצע באופן ספונטני".

==... לסיפורי האגדה המוניטריסטיים==

אלא שכעבור פחות מעשור, החל הקונצנזוס היפה הזה להיסדק. הנסיגה המתמשכת בקצב הצמיחה הכלכלית בשנים 1974-1975; הופעתן הבו-זמנית של אבטלה המונית ושל אינפלציה (ה'סטגפלציה'); וחוסר האונים הגלוי של המדיניות הכלכלית והמוניטרית אל מול התפתחויות מזיקות אלו - נטעו ספק בתקפותה של השיטה הכלכלית המקובלת. נדמה היה שהפוליטיקה הכלכלית מאבדת שליטה על המצב, מה גם שהמדינות התחילו לגלות את השפעתם של האילוצים החיצוניים: כלכלות לאומיות פתוחות ותלויות באופן הדדי אינן יכולות עוד להתנהל רק על-פי סדר העדיפויות הריבוני של הממשלות.

בתוך אווירה כללית של חשיבה מחודשת אודות מקומה של ההתערבות הממשלתית, ניצח הימין הליברלי בבחירות בבריטניה, בארצות הברית ובגרמניה (ב-1977 עלה הימין גם בישראל ואימץ מדיניות כלכלית ליברלית). גם המשטרים הסוציאל-דמוקרטים שנותרו ברוב מדינות אירופה, התייצבו מאחורי עמדה הדוגלת בחיוניות נסיגתה של המדינה מן הכלכלה. זה היה, אם כן, אקלים אוהד לשובה בסערה לזירה המחקרית והפוליטית של האסכולה הכלכלית הליברלית. ואכן אסכולה זו חזרה בדמות המונטאריזם, שפיתחו מילטון פרידמן ו'אסכולת שיקגו' מאז שנות ה-50, בשולי הקונצנזוס הקיינסיאני.

פרידמן טוען כי בטווח הארוך, בהתאם למודל הנאו-קלאסי, כלכלה של שווקים פתוחים מגיעה לשיווי משקל באופן ספונטני, והיא מבטיחה תעסוקה מלאה במובן ייחודי למדי: האבטלה הקיימת היא אבטלה "טבעית" המשקפת את הכשלים המבניים של שוק העבודה. אם כל גורמי הייצור הפנויים והניתנים להעסקה מועסקים כבר באופן ספונטני ומיטבי, אזי מדיניות פוליטית להנעת הפעילות הכלכלית שמטרתה צמצום האבטלה יכולה להוביל רק לאינפלציה, וזאת מבלי לשנות את האבטלה ה"טבעית".

הצלחתה של מדיניות קיינסיאנית להניע את הפעילות הכלכלית מוסברת בכך שתמיד ניתן לצמצם את האבטלה באופן זמני. זאת אומרת שאם הפרטים אינם צופים שהגדלת קצבאות הילדים, למשל, תוביל בעתיד כלשהו למיסים חדשים, הם ירגישו עצמם עשירים יותר ויגדילו את הוצאותיהם. כדי לענות לביקוש הזה, על הפירמות לשכנע מובטלים "טבעיים" לעבוד, ולכן הן מעלות את השכר. אם המובטלים אינם צופים את האינפלציה שנגרמת כתוצאה מהנעת הכלכלה, הם יאמינו שהשכר האמיתי עלה ויסכימו ביתר קלות לעבוד, כך שבטווח הקצר, הייצור יגדל והאבטלה תרד. אולם, השפעה זו על מצב האבטלה והשוק נמשכת רק לפרק הזמן הנחוץ לפרטים להבין את טעותם ולהתאים את ציפיותיהם למציאות. וכך, כאשר העובדים מבינים שאת העלאת השכר "אכלה" האינפלציה ושהשכר האמיתי נותר ללא שינוי, מי מביניהם ש"הסכימו" לא להיות עוד מובטלים חוזרים בהם מהסכמתם, וכך שבה האבטלה לרמתה הטבעית. בסופו של דבר, אם כן, הנעת הכלכלה הקיינסיאנית מייצרת רק סטגפלציה – יותר אינפלציה ויותר אבטלה.

את המודל הבסיסי הזה משלימה בשנות ה-70 'תאוריית הציפיות הרציונליות', שהגו לוקאס, ראפינג, וולאס וסארג'נט. הם טענו כי הסיבה שבמודל הנאו-קלאסי יש לפוליטיקה הכלכלית השפעה בטווח הקצר נובעת רק בשל האיחור בהתאמת הציפיות של השחקנים לגבי המתרחש. לכן הוסיפו למודל את ההשערה בדבר ציפיות רציונליות: פרטים רציונליים עושים שימוש בכל המידע המצוי ברשותם ומבינים כיצד פועלת הכלכלה, כך שבממוצע, הציפיות שלהם תואמות למציאות.
הציפיות הרציונליות גורמות לכך שמן הרגע שבו הממשלה מכריזה על מדיניות של הנעה כלכלית, מקבלי ההחלטות יודעים שהיא שתהיה אינפלציה ולא יהיה שינוי ברמת האבטלה. השכר הנומינלי מועלה, אפוא, כדי לפצות על האינפלציה, ומכיוון שהשכר הממשי נותר ללא שינוי, אין שינוי בתעסוקה ובאבטלה. משקי הבית שנהנים מתשלומי העברה גבוהים יותר אינם צורכים יותר, שכן הם חוסכים כדי להתגונן מפני העלאת המסים הצפוייה. בקיצור, הפוליטיקה הקיינסיאנית מיותרת לחלוטין ונטולת השפעה, אפילו בטווח הקצר מאוד. השפעתה היחידה יכולה להיות האטת המשק כיוון שהיא מביאה לאי יציבות אינפלציונית ואפילו להעלאת מיסים.

==ובכל זאת, הפוליטיקה עובדת!==

שמחים על כך ש"הוכיחו" תוצאה כה רדיקלית ונישאים על גבי רוח התקופה, הצליחו 'נערי שיקגו' להחזיק במשך שני העשורים הבאים בשליטה שחצנית במחלקות המאקרו-כלכליות. זו היתה שליטה הזויה, משום שכל מה שהצליחו להוכיח, בסיוען של משוואות סימולטניות, היה טאוטולוגיה מוחלטת. למעשה, הם מלמדים אותנו שבמצב של שיווי-משקל כללי ושל תעסוקה מלאה, מדיניות כלכלית שמבקשת להשיב את שיווי המשקל ואת התעסוקה המלאה היא לא יעילה! קיינס יכול היה לומר זאת, וכך גם הסַפָּר שלו. אין צורך להיות רופא כדי לדעת שאם נותנים 1000 זריקות לפציינט שאיננו חולה, לא רק שהוא לא יבריא, הוא אף עלול למות!

בעולם האמיתי, ובמקרים שבהם נדרשת התערבות פוליטית כדי לתמוך בפעילות הכלכלית (במצב של מיתון ואבטלה) או כדי להתמודד עם מצבים של חוסר יציבות (כגון הגברת האינפלציה), המדיניות הקיינסיאנית הישנה והטובה יעילה באופן מרשים, ואין שום הבדל אם הציפיות הן רציונליות או לא. אם הכלכלה כבר פועלת באופן מושלם, כל פוליטיקה כלכלית תהיה מיותרת ומזיקה, בין אם הפרטים צופים זאת ובין אם לא, אבל האם משהו מאיתנו מכיר מצב כזה? מנגד, אם ישנן יכולות ייצור יעילות שאינן מנוצלות בשל היעדר ביקוש, הרי שמדיניות של עידוד הביקוש משפרת את הייצור ואת התעסוקה, תהיינה הציפיות אשר תהיינה. ואם הציפיות הן רציונליות, הן מחזקות את יעילותה של ההנעה הכלכלית, שכן הן מובילות לאמון מחודש מצד כל השחקנים המצפים להשפעותיה הברוכות.

בריטניה וארצות הברית שהיו, בשנות ה-80, הראשונות שאימצו באופן רשמי את הדת המוניטריסטית החדשה היו, למזלן, האחרונות שיישמו אותה במישור הפוליטיקה הממשית. למעשה, הן מעולם לא הפסיקו להשתמש במדיניות הריבית והגרעון באופן פרגמטי, בהתאמה כמעט מושלמת למודל הקיינסיאני, ובהצלחה כמעט תמידית במישור הצמיחה והתעסוקה. מצד שני, מדינות אירופאיות אחרות, ובהן צרפת, הוכיחו את ההשלכות החברתיות ההרסניות שהיו למדיניות מוניטריסטית קשוחה שהופעלה בתקופה של דפלציה (שנים 1990-1995) ושהביאה לאבטלה עצומה ולתסיסה חברתית. בקיצור, למרות "צמצום מרחב התמרון" הידוע שגורמת הגלובליזציה הידועה לא-פחות, כל המדינות המשיכו לתמרן במרץ גם במישור הכלכלי. הן הצליחו כאשר אימצו פוליטיקה מתערבת שהונחתה על-ידי המציאות, ונכשלו כאשר פעלו על-סמך דוֹגמות קשוחות.

הישנותם של המשברים הפיננסיים הבינלאומיים וההודאה בכישלון הפוליטיקה הליברלית שמובילים הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית בעולם השלישי מצביעות היום על כך שהקונצנזוס הנאו-ליברלי עומד להתהפך. היום איש כמעט לא יעז לטעון שפוליטיקה כלכלית היא מיותרת לחלוטין. ככל הנראה איננו רחוקים מן הרגע שבו שוב תשרור בינינו תמימות דעים לפיה הכלכלה אינה יכולה למצוא את הקצב שלה מעצמה, שיראה לנו טבעי לגמרי שהממשלה תתערב כדי לשמור רמות גבוהות של התעסוקה ושל צמיחה כלכלית, כפי שטען הלר במשפט שצוטט כאן.

האתנחתא המוניטריסטית של שנות ה-80 וה-90 בכל זאת הועילה במשהו. בשנות ה-60 לא הינו רחוקים מהמחשבה שהממשלות נדרשות ליישם תוצאות אובייקטיביות של מדע כלכלי ניטרלי. מעתה, ברור וידוע שכלכלנים יכולים למכור דוגמות תיאולוגיות כאמיתות מדעיות, ושממשלות שמציגות לראווה דת כלכלית כלשהי יכולות לאמץ פוליטיקה ממשית מנוגדת לה, אם הן רואות זאת לנכון.

בקיצור, כעת אנחנו יודעים שלא הפוליטיקה היא כלכלית אלא שהכלכלה היא פוליטית.

[[קטגוריה: כלכלה פוליטית]]
[[קטגוריה:טקסט מלא]]
[[קטגוריה:מאקרו-כלכלה]]