הצגת המקור של הדף "מיקרו-כלכלה כבסיס למאקרו-כלכלה"

ב[[כלכלה נאו-קלאסית|תאוריה הנאו-קלאסית]], [[מיקרו-כלכלה]], משמשת כבסיס ל[[מאקרו-כלכלה]]. כלכלנים נוהגים לתאר מודל מיקרו שמתאר את ההתנהגות של פירמה אחת או מספר מועט של פירמות ושל מספר מועט של צרכנים, ואז לבצע סכימה ("אגרגציה") של הסוכנים, ולהתייחס אל כל הצרכנים כאל יישות אחת. 
אחת ההשלכות של דבר זה היא בעשורים האחרונים הדגש במאקרו-כלכלה הוא על [[יעילות פארטו]] ולא על שאלות של [[אי שוויון כלכלי]] או [[מוסד חברתי|מוסדות כלכליים]] כפי שהיה בעבר. 
 
הכלכלן פרנקלין פישר (Franklin Fisher) העלה בשנות ה-60 תהיות מה הם התנאים שבהם ניתן לקחת פונקציות ייצור מיקרו-כלכליות (כמו [[פונקציית ייצור קוב דאגלאס]]) ולסכום אותם לפונקציית ייצור מצרפיות המשמשות לתיאור של כל המשק כולו.[http://economics.mit.edu/files/1382] פישר עסק בשאלה זו במשך כ-30 שנה וסיכם אותה בספר שיצא לאור בשנת 1993. פישר טוען כי התנאים לסכימה מוצלחת של פונקציות ייצור מיקרו-כלכליות לכדי פונקציות ייצור מצרפיות שיש להם תכונות נאו-קלאסיות הם כה קפדניים עד כי אין לצפות ששום כלכלה אמיתית שיש בנמצא תוכל למלא אותן. יש כלכלנים הסבורים כי התוצאה של ביקורת זו יחד עם תוצאות [[מחלוקת קיימברידג' על ההון]] מערערות את ההנחה הרווחת בכלכלה בעשורים האחרונים בדבר קיומה של פונקציית ייצור מצרפית שניתן לתאר איתה את המשק כולו. [http://college.holycross.edu/RePEc/eej/Archive/Volume31/V31N3P427_445.pdf]