הצגת המקור של הדף "הברונים השודדים"

'''הברונים השודדים''' (באנגלית: '''Robber barons''') הוא כינוי גנאי שניתן לקבוצה בולטת של אנשי עסקים מסוף מלחמת האזרחים ועד סוף המאה ה-19 בארצות הברית, שהואשמו בשימוש בניצול [[קשרי הון-שלטון]], שחיתות ושיטות נוספות כדי להתעשר, לצבור כוח פוליטי, למנוע תחרות ולשמור על [[מונופול|מונופולים]] או [[קרטל|קרטלים]] שלהם ועל השפעה על הממשל. מקורו של הכינוי הוא מימי הביניים, אז ניתן כינוי דומה לבעלי אדמות גרמנים שגבו סכומי עתק מספינות שעברו בנחלותיהם, לאורך הנהר ריין. הכינוי זכה לפופולריות בעקבות שם ספרו של ההיסטוריון מתיו ג'וזפסון מ-1934, תקופת [[השפל הגדול]]. 
[[קובץ:PUCK-Monopoly Millionaires Dividing the Country.jpg|ממוזער|300px|מיליונרים [[מונופול|מונופוליסטים]] מחלקים את ארצות הברית עם הכותרת- "תנו להם את הכל, ונגמרו עם זה!". קריקטורה משנת 1882 במגזין הסטירי Puck, אודות "הברונים השודדים".]]

בתחילה הכינוי התייחס ליזמים ואנשי עסקים שהיו קשורים בתעשיית הרכבת והספנות בארצות הברית. לדוגמה איל הפלדה והרכבות אנדרו קרנגי, איל הרכבות קורנליוס ואנדרבילט, לילנד סטנפורד, מושל סנטור ובעל חברת רכבות, ג'יימס ג'. היל, בעליו של קו גרייט נורת'רן. בהמשך נוספו לרשימת "הברונים השודדים" עשירים נוספים בתעשיות נוספות שצברו כסף, כוח מונופוליסטי וכוח פוליטי. לדוגמה ג'ון ד. רוקפלר, שהיה היזם החשוב ביותר בתעשיית הנפט בארצות הברית במאה ה-19, והצליח להשיג [[מונופול]] ו[[מונופסון]] בתחום. ג'יימס ביוקנן דיוק, מייסד "חברת הטבק האמריקנית". ומאוחר יותר נוסף גם הבנקאי הנודע [[ג'יי. פי. מורגן]], שהצליח ללכד חלק ניכר מהעשירים האחרים ב"טראסטים" של תעשיות שונות שאפשרו להם לשתף פעולה זה עם זה, לחסום או לאיים על מתחרים, ולזכות בעוד כוח פוליטי וכלכלי. 

הכוח הכלכלי של ה"ברונים", שצמח בחלק מהמקרים עקב חוזי ממשלה על רקע מלחמת האזרחים בארצות הברית, או הרצון הממשלתי בהקמת קווי הרכבת שחצו את ארצות הברית, התרגם לעושר כלכלי וכוח פוליטי ותרבותי רב. במקרים נוספים הכוח הכלכלי הראשוני התאפשר תודות ל[[יתרונות לגודל]] של עסקים תודות להמצאות חדשות כמו הרכבת והטלגרף שאפשרו לתאגידים לגדול לגדלים שהיה קשה לקיים קודם לכן. הכוח הכלכלי של העסקים תורגם להשפעה על הממשלה, בתי המחוקקים והשופטים בארצות הברית שאפשרו לברונים השודדים לפגוע במתחרים, ספקים, וצרכנים, ולשמור ולהעצים את כוחם הכלכלי והפוליטי במשך מספר עשורים. דבר זה הדגים בפני [[חקר הכלכלה|חוקרי כלכלה]] בעיה מובנית ב[[קפיטליזם]] - התחרות הכלכלית נוטה להצמיח לעיתים קרובות מתחרים חזקים יותר מאחרים, ולאלו יש יתרונות מובנים בשיטה כמו גישה קלה יותר למימון, גישה למוסדות השלטון ועוד. יזמים שצמחו תודות לתחרות הכלכלית, מוצאים שיטות לחסום תחרות זו ולשלוט בשוק. לילנד סטנפורד, לדוגמה, היה מושל וסנטור לשעבר מקליפורניה, שניצל את קשריו הפוליטיים כדי להביא את קליפורניה לחוקק חוקים שאסרו על תחרות עם חברת הרכבות שלו וכך הצליח לגרוף רווחים עצומים.

בתחילה זכו העשירים החדשים שצמחו לאחר המלחמה ליחס חם. נראה היה שהם מייצגים את רוח התקופה ואת הקפיטליזם החיובי - הם בנו את עושרם במו ידיהם וזכו לעושר רב. בהדרגה הבינו הוגים רבים כי העושר הרב של חלק מהיזמים נגרם בשל היכולת שלהם לאיים או לחסום מתחרים, לשמור על [[מונופול]] מול צרכנים ועל [[מונופסון]] מול ספקים, לתאם מחירים ותנאים רבים נוספים מול מתחרים, לקבל סבסוד בצורות רבות מהממשל - בצורת מכרזים תפורים, הנחות במיסים, קבלת אדמות במחירים נמוכים בצורה קיצונית וכו', להפעיל שיטות בריוניות מול עובדים שאיימו בשביתות, להשפיע על אכיפת חוקים ועל שופטים ושוטרים כדי לאכוף חוקים בצורה שנוחה להם ועוד. הביקורת על הברונים גברה והפכה נרחבת יותר. כתגובה לכך קמה [[התנועה הפרוגרסיבית]] בארצות הברית, שזכתה לפופולריות הן במפלגה הרפובליקנית, והן במפלגה הדמוקרטית, עם הזמן מונופולים נשברו על ידי הממשלה ושיטות שונות של עסקים לחסום תחרות או להנות מסיוע הממשלה כדי לזכות ביתרונות לא הוגנים נחסמו. דוגמה אחת לצעדים אלה כוללים את [[הממונה על ההגבלים העסקיים|חוק ההגבלים העסקיים]] שקובע שהגבל עסקי הוא דבר לא חוקי. החוק נקרא באנגלית - אנטי-טרסט - על שם הטרסטים שהוקמו על ידי הברונים השודדים בראשות ג'י פי. מורגן. 

תקופת "הברונים השודדים" מייצג תופעה בשם [[קפיטליזם של מקורבים]] - שבה [[תחרות חופשית]] או שוק שיש בו מתחרים רבים יכול להתכנס בהמשך ל[[שוק מונופוליסטי]] או מעין אוליגרכיה כלכלית שבה קבוצה קטנה של אנשי עסקים או תאגידים שולטים בתחומים רבים - בענפים שלמים של הכלכלה, בממשלה, בתקשורת ואין דבר שמגביל את כוחם. השפעות שונות של תקופה זו ממשיכות עד היום.