הכלכלה הפוליטית (ספר) - פרק 1
| הכלכלה הפוליטית מאת ויליאם קונולי ומייקל בסט, 1976 |
|
הפרק בוחן מודלים כלכליים תאורטיים שונים וטוען כי המודלים הנבחנים מהווים שיפור הדרגתי בתאוריה הכלכלית. המודלים הנבחנים פותחו על ידי מילטון פרידמן, פול סמואלסון, ג'ון קנת גלבריית ואנדרה גורז.
רעיון השוק
רעיון השוק המווסת את עצמו שולט במחשבה הכלכלית המערבית. ואולם, התחושה הרווחת בקרב רבים היא שהשוק אינו מסוגל לווסת את עצמו כמצופה. השאלה היא מהו מקורו של רעיון זה?
מקורו של רעיון השוק במציאות הכלכלית הרווחת בתקופה של סוף המאה ה-19. אז התקיימו שווקים מקומיים רבים בהם התחרו מוכרים רבים מאוד וקטנים זה בזה. המוכרים והקונים מכירים זה את זה, גם אם רק באופן שטחי - כך שתופעות של הונאה ורמאות לא יכולות להתפשט. שוק כזה מועיל לכל הצדדים: הוא מאפשר למוכרים לקבל מחיר גבוה במעט מעלות הייצור ולקונים לקנות את מה שהם רוצים במחיר הנמוך ביותר האפשרי. בנוסף, ללא כל יד מתאמת - המחירים המושפעים מביקוש והיצע מכוונים את הייצור לכמויות הרצויות.
בעיני הליברטאנים מצב השוק הוא המצב הטוב ביותר, מכיוון שהוא מטיל את המגבלות המעטות ביותר על החופש האישי של הפרטים. השאלה היא מה קורה כאשר מעתיקים את המודל מסדר גודל של קהילה לסדר גודל של מדינה.
תאוריית השוק
המאמץ הברור ביותר לקדם את יישום מודל השוק הקהילתי לקנה המידה של מדינה נעשה על ידי מילטון פרידמן, בתגובה למדיניות הממשלתית שניסתה להתמודד עם נזקי השפל הגדול, עיקר תורתו של פרידמן מופיעה בספרו קפיטליזם וחירות. לפי פרידמן, מתקיימים בארצות הברית התנאים המבטיחים את יעילות השוק ברמה הלאומית: מספר גדול מספיק של יצרנים, שאינם מסוגלים להשפיע על המחיר; חסמי כניסה נמוכים; ניגוד אינטרסים בין צרכנים ויצרנים; מידע זמין לצרכים ויכולת להשוות בין יצרנים שונים ומחוייבות כללית למנגנון השוק. מציאות שכזו מאפשר לכל השחקנים הכלכליים להיכנס לפי בחירה לעסקאות כלכליות ללא כפיה, ובמשתמע כל עסקה ששחקן בוחר בה היא בהכרח טובה לו. בנוסף, בגלל הביזור המערכת מספקת גם תשתית לחופש פוליטי.
המודל אליו התנגד פרידמן והמתואר בחיבוריו הוא מודל של כלכלה ריכוזית מתוכננת, כמו בברית המועצות. אין זה מקרה שזהו המודל הנגדי שפרידמן בחר, מכיוון שהאמין שכל כפיה מרכזית על הכלכלה תוביל למציאות שכזו. כל התערבות ממשלתית היא "ניסיון לגרום לאנשים לוותר על האינטרסים שלהם לטובת אינטרס כללי מעורפל ולא ברור; הוא ניסיון להתנגד לכוח היצירתי שבאדם".
ביקורת רבה הושמעה ונכתבה כנגד המודל של פרידמן, אבל ניתן למצוא נקודות בעייתיות במודל גם מבלי להיעזר בכך:
- פרידמן הוא פוזיטיביסט ומאמין שהמושגים של המחקר צריכים להיות מוגדרים באופן ברור כך שהחוקר יוכל לדעת האם מצב נצפה מתאים להגדרתו של מושג מסויים. מושג החירות הוא מרכזי להגות של פרידמן, אבל הוא לא מגדיר אותו במפורש. זאת, כאשר מושג החירות הוא מושג מאוד שנוי במחלוקת בהוגות הפוליטית. לדוגמה: פרידמן טוען שלצרכן יש את החופש לבחור מבין מוצרים שונים ולשעובד יש את החופש לבחור בין מעסיקים שונים, ושני אלה הם ביטויים זהים של חופש. לעומתו, הוגה סוציאליסטי ייטען שמהעובד נשלל החופש לעבוד במקום בו הוא שותף לניהול יחד עם העובדים האחרים והעובד למעשה מחוייב להכפיף עצמו תחת מעסיק.
- בעיה נוספת נעוצה בקשר בין כלכלה ופעולה פוליטית כפי שפרידמן תופס אותו. לפי פרידמן, החופש הפוליטי שהשוק נותן הוא החופש של קבוצות לחץ להתאגד ולבוא בתביעות אל הממשל. במובן זה, גם העסקים הגדולים וגם ואזרחים הנפגעים מהשוק עצמו יכולים להתאגד ולהטות את השוק - כאשר הם פועלים לפי האינטרסים שלהם לטווח הקצר אך פוגעים באינטרס הכללי לטווח הארוך. פעולות מסוג כזה הן המתאימות להגדרה של פרידמן לחופש, אך סותרות את ההגיון של התאוריה שלו.
ערכים קשורים
כלכלה מעורבת ומדינת רווחה
בתאוריה הנאו-קלאסית מבית מדרשו של פול סמואלסון רואה את הכלכלה המודרנית כ-כלכלה מעורבת בה הן המגזר הפרטי והן הממשלתי משחקים תפקיד. זאת, כאשר תפקידים מסויימים שמורים למגזר הממשלתי (קביעת שיעורי ריבית, ויסות מונופולים וכו'). לפי תורה זו תפקידה של הממשלה הוא לתקן כשלי שוק וזהו תפקיד חשוב ביותר. לכן חשוב שהממשלה תישא באחריות למעשה ותעמוד למבחן באמצעות מנגנונים דמוקרטיים. התאוריה הנאו-קלאסית של כלכלה מעורבת קנתה לה השפעה בקרב חוגי הממשל בשנות השישים ונראה היה שישומה מוביל לכלכלה צומחת, מעוטת אבטלה ואינפלציה. ואולם כמה ביקורות הושמעו כנגד התאוריה עוד בטרם היא נתקלה במשברי הסטגפלציה (אינפלציה ואבטלה, תופעה בלתי-הגיונית מבחינת התאוריה) של שנות השבעים:
- מדוע אי השוויון בהכנסות ובהון נשאר כשהיה לפני 60 שנה (נכון לזמן כתיבת הספר) למרות כל התוכניות הממשלתיות להקטנתו והנטייה הטבעית של השווקים ליצור שיוויון?
- מדוע מערכת הייצור פעולת באופן המסב נזק במימדי אסון לסביבה הטבעית?
- מדוע נמשך אפליה כלכלית על בסיס מין וגזע, כאשר השוק אמור לתת תמריצים לחברות לא-מפלות שהוצאותיהן נמוכות? (הערה, מכיוון שהחברות המפלות לא מסוגלות להשתמש בכל כוח האדם הזמין הן נאלצות לשלם משכורות גבוהות יותר, יונתן.)
- מדוע השקעות הממשלה בתשתית, חינוך ומדע מופנות לעבר אלה שיש להם ולא לעבר הנצרכים ביותר?
- מדוע מתקיימת תופעה כרונית של תת-פיתוח ואזורים עירוניים מוזנחים?
- מדוע ארצות הברית מחזיקה צבא גדול בהרבה משל רוב המדינות, כאשר הן חשופות לסכנת פלישה סובייטית חמורה בהרבה?
- מדוע ילדיהם של בעלי היכולת מפגינים מורת רוח מהעתיד המצפה להם?
רוב הכלכלנים הנאו-קלאסיים ישיבו כי מלבד שתי השאלות הראשונות, כל השאלות אינן מן העניינים הנוגעים לכלכלה. בנוגע לראשונות, הם טוענים לרוב כי המדיניות הכלכלית נכנעת לאילוצים פוליטיים המחבלים בה.
מערכת התכנון והמדינה התעשייתית החדשה
לב התאוריה של גלבריית נוגע במבנה התעשייתי של האוליגופולים בארצות הברית. גלבריית טוען כי המצב בארצות הברית הוא שבתחומי תעשייה מרכזיים נוצר מצב בו מספר קטן של תאגידים גדולים מרכזים נתח שוק גדול, כמו בתעשיית הרכב. במצב כזה, התאגידים מסוגלים להשפיע על כל המחירים: סחורות, מוצרים ועבודה; בניגוד למצב הרצוי המושג באמצעות השוק המשוכלל. בחיבוריו המוקדמים טוען גלבריית שכוח זה מוגבל על ידי גורמים אחרים, כגון ארגוני העובדים או פירמות אחרות. בחיבורים אלה הממשלה היא גורם רב עוצמה המגן מפני כוחם של התאגידים. בחיבוריו המאוחרים מפתח גלבריית את המושג מערכת התכנון. התאוריה המאוחרת של גלבריית תיבחן תחת מספר כותרות: הכלכלן המתנצל, טבעה של מערכת התכנון, הדטרמיניזם של הייצור, היחסים בין מערכת התכנון למערכת השוק והיחסים בין כלכלה ומדינה.
הכלכלן המתנצל
גלבריית שואל מדוע מדעני הכלכלה ממשיכים להשתמש במודל שוק המבוסס על מספר גדול מאוד של פירמות קטנות, כאשר ברור שאין זה המצב? התשובה לפי גלבריית היא שהמדענים רגילים להשתמש במודל ואינם ממהרים להחליף אותו, שהמודל מספר סביבה נוחה לניתוחים מתמטיים וכך לעיסוק אקדמי מתמשך. בנוסף, שימוש במודל הכולל את מושג הכוח נותן פתח תאורטי לממשלות ולאזרחים להגביל את הכוח הזה. כלכלנים בוחרים לשתף פעולה (לא תמיד מרצון) עם מערכת התכנון על ידי הכחשה של קולה כדי לשמור עליו.
מערכת התכנון
במשק האמריקני של אותה התקופה, נוצרה ריכוזיות גדולה מאוד של הכלכלה. לפי גלבריית, מצב זה של ריכוזיות בידי תאגידי ענק מוציא את הכוח לשלוט בכלכלה מידי הבעלים של אותם תאגידים ומעביר אותו לידי המנהלים המקצועיים. כדי להוציא את הייצור אל הפועל נדרש הון מספק, יש לחלק את משימות הייצור לחלקים קטנים תחת התמחות, פרק הזמן בין התכנון והייצור מתארך משמעותית ונחוצה מעורבותם של מומחים לניהול ולתיאום. הייצור דורש תכנון ארוך טווח ותכנון זה דורש בטחון בעתיד יציב של ההון, שוק העבודה, חומרי הגלם וכו'. לפי גלבריית, היציבות הזו מושגת על ידי ההשתלטות של אנשי התכנון על מוקדי הכוח של הייצור. אנשי התכנון, הטכנוקרטיה, אינם מונחים על ידי הכסף בלבד, אלא על ידי השאיפה לאוטונומיה מקצועית באמצעותה ירחיבו את יכולתם לתכנן וליישם טכנולוגיה.
מצב זה מערער הנחות יסוד של הכלכלה הקלאסית והנאו-קלאסית. עתה, השוק אינו משוכלל יותר ואינו פועל ביעילות, משום שמאמצי אנשי התכנון להגדיל את כוחם מסיטים את השוק מיעילותו. האם יש מתנגדים לכוחה של מערכת התכנון? לפי גלבריית הממשלה, העבודה המאורגנת והשווקים משפיעים על התנהלות מערכת התכנון, אבל רוב הכוח מרוכז בידי המערכת.
הדטרמיניזם של הייצור
התיאוריות שנסקרו מניחות שהצרכנים בוחרים בחירות חופשיות, האוטונומיה של הצרכן. מכיוון שכך, אם המערכת הכלכלית מייצרת דברים בעלי השפעות שליליות, הסיבה לכך היא הרצון החופשי של הצרכים והאחריות היא עליהם. גלבריית מבקר את רעיון האוטונומיה של הצרכן. מערכת התכנון זקוקה לביטחון ויציבות אותם היא משיגה על ידי הבטחת זרם גדל והולך של צריכת מוצרים בסיסיים ועל ידי הרחבת צריכת המותרות של בעלי היכולת. החברות המייצרות משיגות את אני אלה על ידי שיווק ופרסום, אריזה וחילופי אופנות מהירים.
רעיון זה מסביר את תקציבי הפרסום הענקיים, שלא מוסברים על ידי התיאוריות הכלכליות הקודמות. רעיון זה של גלבריית מעביר חלק מהאחריות לתוצאות השליליות של הייצור מהצרכנים לחברות עצמן.
היחסים בין מערכת התכנון ומערכת השוק
לצד התעשיות הגדלות המרכיבות את מערכת התכנון, קיימת גם מערכת השוק המורכבת ממיליוני פירמות זעירות וקטנות. הפירמות האלה כפופות לאילוצי השוק ופעילות היא פעילות שוק חופשי אמיתי. ואולם, הפירמות האלה לא פועלות בחלל ריק. הפירמות המהוות את מערכת התכנון יכולות להשפיע על הנעשה בשוק באמצעות כוח הרכש וההעסקה הגדול שלהן ובזכות יכולתן לקבוע מחירים לסחורה שהן מייצרות. גלבריית קובע כי מערכת התכנון חזקה ממערכת השוק וכופה עליה את תנאיה.
היחסים בין כלכלה למדינה
גלבריית טוען שההוצאה הציבורית אינה מהווה קטגוריה כלכלית אחת. חלק מההוצאה הציבורית הוא לטובת הכלל (התחדשות עירונית, ביטוח בריאות) וחלק משרת את מערכת התכנון (תמיכה במו"פ תאגידי, מערכות תחבורה למסחר וכו'). גלבריית טעון שרוב ההוצאה הציבורית משרתת את מערכת התכנון. הכוחות הכלכליים ממערכת השוק צריכים לפנות אל הפוליטיקאים כדי שיפעלו לטובתם. ואולם, מכיוון שהתאגידים גדולים מספיק כדי שהיחלשותם תטיל סכנה על כלל המשק הלאומי, הפוליטיקאים מאמצים מדיניות שמגינה עליהם ולא על העסקים הקטנים, אם יש אבטלה במערכת התכנון, הממשלה מעודד אנשים לקנות מכוניות (על ידי הורדת המס על הדלק) בניגוד למדיניות אנרגטית המשרתת את טובת הכלל. מערכת התכנון שולטת במערכת השוק, פעם אחת באמצעות יכולתה לקבוע מחירים ותעסוקה, ופעם שנייה באמצעות יכולתה להטות את המדיניות הממשלתית לטובתה.
סיכום וביקורת
התאוריה של גלבריית מחדירה לראשונה לתוך הכלכלה את מושג הכוח, שמקורו בפוליטיקה, ומערערת הנחות יסוד רבות של התיאוריות של פרידמן וסמואלסון. בכך, היא מהווה התקדמות משמעותית. ואולם, גם בתאוריה זו קיימות בעיות.
- בהדגישו את כוחה של המערכת הבירוקרטית/טכנוקרטית, מפחית גלבריית מכוחם של בעלי ההון, המתנגדים באופן טבעי לסוציאליזם עליו הוא ממליץ.
- גלבריית רואה את הטכנוקרטיה כהתפתחות טבעית ומתחייבת של התפתחות הטכנולוגיה. ואולם, אין הרכח שכל התקדמות טכנולוגית תגיע לשלב זה. אם מקבלים רעיון זה, עולה הצורך לבדוק באופן היסטורי מדוע התפתחה בארצות הברית הצורה הזו של שליטה טכנולוגית, הכוללת תאגידים פרטיים גדולים, עבודה לפי שעה תלולת גדולה של העובדים וכו'.
- למרות ההתקדמות בניפוץ המיתוס של האוטונומיה הצרכנית, גלבריית לא עוסק בדטרמיניזם העמוק של הצרכן בקפיטליזם התאגידי.
- כמו קודמיו, גלבריית נוטה להתרכז ביחסים הכלכליים בין מוכרים וקונים, ולהזניח את העיסוק ביחסים הכלכליים בין עובדים ומקום העבודה.
הפוליטיזציה של יחסי הייצור
אנדרה גורז פיתח תאוריה של כלכלה-פוליטית הנסמכת על רעיון הניכור של מרקס. כאשר עובדים מועסקים באופן שבו הם אינם שותפים לתהליך הייצור אלא משחקים בו תפקיד פסיבי בלבד, הם נוטים לשכפל את הניכור שהם חווים בעבודתם בחיים הפרטיים ונדחפים לכיוון של צריכה מנוכרת. גורז לוקח את הביקורת של גלבריית על האוטונומיה הצרכנית צעד נוסף קדימה ומדגיש את אפשרויות הבחירה המצומצמות מראש של הצרכנים.
גלבריית מדגיש את השפעות הפרסום והשיווק על בחירות הצרכנים. גורז מדגיש את ההיבטים המבניים המשפיעים על החלטות הצרכנים. לדוגמה, כאשר מכוניות הופכות לאמצעי התחבורה הנפוץ בחברה, כל סביבת החיים מתעצבת בהתאם לשימוש ברכב פרטי (ראו פרבור). כך, הופכת רכישת רכב לצורך ממשי שקשה להסתדר בלעדיו, גם אם מעדיפים אמצעי תחבורה אחרים. הבעיות שמערכת הייצור התאגידית יוצרת, הופכות למקור למוצרים חדשים למכירה לצרכנים.
ואולם, תאוריה של כלכלה פוליטית לא יכולה לראות אנשים כצרכנים בלבד, אלא חייבת להתייחס אליהם כבני אדם שלמים. בני אדם אינם סוכנים כלכליים חסרי היסטוריה, אלא חלק ממערכת פוליטית-כלכלית-חברתית. כאשר העבודה יוצרת חוויה של דיכוי וניכור, המערכת מציעה מוצרי צריכה על מנת להקל על הלחץ הנפשי, אבל הצריכה הזו מחריפה את הבעיות החברתיות. חלק גדול מהצרכים שלנו הם חברתיים, מערכת הייצור לא מאפשרת לנו למלא אותם מכיוון שהיא מוכרת לנו מוצרים כבודדים, והיא מחריפה את הבעיות מכיוון שהיא לא יוצרת מקומות עבודה שמסוגלים למלא את הצרכים הללו אלא כאלה המחריפים אותם.
גורז קורא לשינוי מבני של חיי העבודה, הצריכה, והקהילה, ובכך להפיג מעט מהלחץ המועמס על המשפחה הגרעינית.
מבחינת גורז, ישנן בעיות נוספת עם המודל של גלבריית. גלבריית טוען שמכיוון שהטכנוקרטיה חיונית לייצור כפי שהוא, הרי שהיא שולטת בו, אך זה אינו מתחייב. העבדים היו חיוניים למערכת הכלכלית של העבדות, אך לא היה להם הכוח לשלוט בה. גם הטכנוקרטים מבודדים זה מזה וסובלים מהניכור; כאשר ישנו עודף היצע של טכנוקרטים, בעלי ההון יכולים לבחור מתוכם את האלה שישרתו את האינטרסים שלהם.
הטכנוקרטיה רואה את עצמה כעומדת בתווך בין המעסיקים והעובדים, כאשר כל אחד מהצדדים מנסה להשפיע פוליטית על מקום העבודה לטובתו. הטכנוקרטיה מנסה לחשוף את שני הצדדים לאמיתות אובייקטיביות לא-פוליטיות של כלכלה וייצור על מנת להגדיל את הצמיחה. ואולם, שאיפה זו נידונה מראש לכישלון, מכיוון שכל תחומי הידע המשרתים את הטכנוקרטיה נוצרו במסגרת מציאות בה הכוח היה בידי המעסיקים ועוצבו בעידודם ותמיכתם, ולכן למעשה מאפשרים להם לשמר את כוחם.
יחסי מדינה-כלכלה
גורז לוקח את הניתוח של גלבריית על יחסי מדינה-תאגידים צעד אחד קדימה. אמנם, ברוב המקרים התאגידים מתחרים האחד בשני אך שותפים לעמדה לעומתית כלפי המדינה, כדוגמת רצון להסטת תקציבים מחינוך ורווחה להורדת מיסים; אך באופן בסיסי וארוך טווח, התאגידים והמדינה הם שותפים לדרך. ההבדל בין הקפיטליזם המוקדם למאוחר הוא בשימוש של התאגידים במדינה לקידום הכוח (המונופולי) שלהם:
- מערכת החינוך מייצרת אספקה שוטפת של אנשי מקצוע המתאימים לצורכי המערכת התעשייתית-תאגידית.
- מדינת הרווחה עוזרת למתן את מחזורי הצמיחה-מיתון בכלכלה ובשל כך ממתנת רעיונות מיליטנטים בקרב מעמד העובדים.
- הוצאות צבאיות מגדילות את רווחי התאגידים הגדולים.
גורז סבור שהלאמה של הייצור בטרם השיגו העובדים עמדת כוח במערכת היא מסוכנת, מכיוון שהיא יכולה להדק עוד יותר את הקשר בין המדינה והתאגידים ולהותיר את מעמד העובדים מנוצל עוד יותר. לכן, יש לקדם את כוחם של העובדים בתוך המסגרת התאגידית כבר כיום. אין דרך בטוחה לעשות כך: יש לפעול מלמטה למעלה ולהפעיל לחץ מיליטנטי.
בעיות בתאוריה של גורז
- גורז מניח שללא התנגדות העובדים המערכת הקפיטליסטית תשרוד ותתחזק. ואולם, הקפיטליזם הוא שביר בפני עצמו, הוא תלוי באנרגיה זולה ולפיכך נסמך על אספקה סדירה של נפט.
- הרעיונות של גורז בדבר השגת כוח על ידי הפועלים נסמכים על דמותו של מעמד הפועלים הצרפתי, המאוחד יחסית ובעל מסורת סוציאליסטית. מעמד הפועלים האמריקני מפוצל ומפורד על ידי הבדלי גזע עמוקים. רוב המאבק של פועלים באמריקה מתבצע האחד על חשבון השני.
- גורז רואה את המדינה כמסייעת עוצמתית לקפיטליזם. ואלם גורז מתעלם מהאפשרות שהסיוע שהמדינה מעניקה לקפיטליזם יחליש אותה עד-כדי התמוטטות. במידה והמדינה לא תוכל לספק תעסוקה מלאה ולשלוט באינפלציה, היא עלולה להתפרק מנכסי הכוח שלה. בנוסף, קיימים בחלט מצבים בהם המדינה לא משרתת את הקפיטליזם אלא את האזרחים.