The Brass Check
The Brass Check (בתרגום לעברית: צ'ק הפליז) הוא ספר עיון מאת העיתונאי והסופר אפטון סינקלר שיצא לאור בשנת 1919, המתאר בצורה שיטתית ומערכתית את המגבלות החמורות על "העיתונות החופשית" בארצות הברית. בין הנושאים הנזכרים מופיע גם השימוש בשיטות של עיתונות צהובה על ידי איל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט. סינקלר כינה את הספר - "הספר החשוב והמסוכן ביותר שכתבתי מעולם". לצד הספר "הג'ונגל" שגרם לשערורייה בתעשיית הבשר בארצות הברית ולחקיקה בנוגע לאיכות הבשר והמזון שם, ספר זה הוא הידוע בכתבי סינקלר והוא מכר מעל 150 אלף עותקים ב-10 מהודרות. אוניברסיטת אילינוי הוציאה בשנת 2003 מהדורה חדשה של הספר שמכילה הקדמות מאת הפרופסור לתקשורת Robert W. McChesney והיועץ הפוליטי Ben Scott. הספר זמין לקריאה חופשית באינטרנט שכן סינקלר בחר שלא לתבוע עליו זכויות יוצרים כדי להגדיל את התפוצה שלו.
ספר זה הוא חלק מסדרת "היד המתה" (Dead Hand) - שישה ספרים שכתב סינקלר על מוסדות בארצות הברית. ספרים אחרים כוללים את "רווחי הדת", "מצעד האווזים" (על מוסדות ההשכלה הגבוהה), The Goslings (על בתי ספר יסודיים ותיכונים), Mammonart (על הספרות, אומנות ומוזיקה) ו"כסף כותב" (ספרות). המונח "יד מתה" מבקר את מושג היד הנעלמה של אדם סמית שאמורה לעצב את היחסים הכלכליים, ותחת תנאים מסויימים, להביא לתוצאות הטובות ביותר האפשריות לחברה כולה.
מקור השם הוא של הספר הוא "צ'ק פליז" - מתנה שלקוח בבית בושת היה יכול לקנות לזונה לפי בחירתו. סינקלר רומז כי באופן דומה, הבעלים של כלי התקשורת הגדולים קנו את השירותים של העיתונאים לשם קידום האינטרסים הפיננסים והפוליטיים שלהם.
צ'ק הפליז מכיל שלושה חלקים: תיעוד מקרים של צנזורה מסחרית - מקרים שבהם עיתונים סרבו לפרסם מאבקים סוציאליסטים וחקירות שחיתות של עסקים שסינקלר ביצע, מקרים שבהם סינקלר לא היה מעורב באופן אישי, והצעות לשיפור מערכת העיתונות. סינקלר שילב תגובות של אנשים אחרים לטענות שלו, דבר שתרם לנקודת מבט אובייקטיבית יותר.
סינקלר ביקר את העיתונים כאולטרה שמרנים וכתומכים בגורמים החזקים מבחינה פוליטית וכלכלית, או כעיתונים שמבצעים עיתונות צהובה כמו העיתונים הרבים של וויליאם הרסט. בשני המקרים, המטרה לפי הרסט היא לעודד את האינטרסים העסקיים של בעל העיתון, הבנקים של בעל העיתון ו/או של המפרסמים בעיתון. דבר זה מושג באמצעות מספר דרכים - בין היתר המפרסמים אומרים לעורכים מה אפשר ומה אי אפשר להדפיס. כמו כן עיתונאים המציאו סיפורים רבים ממוחם הקודח. כדי לעודד את מחזורי המכירות של העיתונים, העיתונים יצרו סנסציות מסיפורים טריביאליים והרסו חיים ויחסים של אנשים. טעויות והשמצות לא תוקנו, או שהתיקון קבור היכן שהוא בעמודים הפנימיים חודש לאחר מכן.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- The Brass Check בוויקיפדיה האנגלית
- אשר שכטר, "האמת היא שלא נותר הרבה מהעיתונות" ראיון עם חוקר העיתונות פרופ' רוברט מקצ'זני, דה מרקר, 07.04.2015