תפקידו של מדע הכלכלה
תפקידו של מדע הכלכלה
|
|
תהיה זו הגזמה לטעון שעתידנו הכלכלי נקבע על-ידי הכלכלנים; אך אין גם ספק כי השפעתם או בעצם השפעת מדע הכלכלה, מרחיקת לכת היא. מדע הכלכלה ממלא תפקיד מרכזי בעיצוב פעילותיו של העולם המודרני, בספקו קריטריונים להבחנה בין "המשתלם מבחינה כלכלית" לבין "הלא-משתלם מבחינה כלכלית". לשום מערכת קריטריונים אחרת אין השפעה רבה מהשפעתם על פעילותיהם של פרטים או קבוצות, ואף על פעולותיהן של ממשלות. נדמה אפוא, שיש להיוועץ בכלכלנים על מנת למצוא את הדרך לגבור על הסכנות והקשיים שבהם שרוי העולם המודרני, ולכונן הסדרים כלכליים שיהיו בגדר ערובה לשלום ולהתמדה.
אך כיצד מתייחס מדע הכלכלה למעשה לבעיות שהועלו בפרקים הקודמים? כשהכלכלן פוסק שפעילות זו או אחרת "סבירה מבחינה כלכלית" או "בלתי משתלמת מבחינה כלכלית", עולות שתי שאלות חשובות, הקשורות קשר הדוק זו בזו: ראשית כל, מה משמעותו של פסק-הדין הזה? ושנית, האם זהו פסק דין סופי במובן זה שסביר לקבוע לאורו מה ייעשה?
אם נפנה אל ההיסטוריה ניזכר, אולי, כשדובר לפני 150 שנה, על הקמת קתדרה לכלכלה מדינית באוקספורד, רבים היו אלא שלא התלהבו כלל מן התוכנית. אדוארד קופלסטון, ראש המכללה הנודע של אורייל קולג', סירב לכלול בתוכנית הלימודים של האוניברסיטה מדע "הנוטה כל-כך לגזול מן האחרים"; ואפילו הנרי דארמונד, מאלברי פארק, שב-1825 העניק את הקרן להקמת הקתדרה הזאת, חש צורך להבהיר שהוא מצפה שהאוניברסיטה תקפיד שהמחקר החדש "ידע את מקומו". הפרופסור הראשון שישב על הקתדרה הזאת, נאסו סניור, בוודאי לא היה אדם שניתן להחזיקו במקום נחות. מיד עם מינויו, בהרצאה שנשא לרגל המאורע, הוא חזה שהמדע החדש "ייחשב בעיני הציבור כמדע הניצב בשורה הראשונה של מדעי המוסר, מבחינת העניין והתועלת שלו", ואף הכריז ש"רדיפת העושר… היא, לגבי רוב רובה של האנושות, מקור חשוב לשיפור מוסרי".
יומרות נשגבות כאלה לא היו כמובן נחלתם של כל הכלכלנים. ג'ון סטיוארט מיל (1873-1806) ראה בכלכלה המדינית "לא דבר-מה העומד בפני עצמו, אלא קטע ממסכת שלמה, ענף של הפילוסופיה החברתית, המשולב ביתר ענפיה עד כדי-כך, שמסקנותיו, אפילו אלה שייכים לתחומו הוא, אמיתיות רק באופן מותנה, וכפופות להשפעות ולפעולות-נגד של סיבות שמחוץ לשדה מחקרו." ואפילו קיינס, בסתירה לעצתו ש"הקמצנות, נשיכת-הנשך והזהירות צריכות להיות לנו לאלים עוד זמן-מה", הזהירנו שלא "להעריך יתר על המידה את חשיבותה של הבעיה הכלכלית, ושלא להקריב למען צרכיה המשוערים עניינים שמשמעותם גדולה ומתמידה יותר."
אך קולות כאלה נשמעים כיום רק לעתים רחוקות. לא תהא זו גוזמה לטעון כי עם התרבותו של השפע נע מדע הכלכלה אל עבר מרכז ההתעניינות הציבורית, והביצוע הכלכלי, הצמיחה הכלכלית, וההתפשטות הכלכלית וכיוצא באלה הפכו למטרה מתמדת - כמעט כפייתית - של החברה המודרנית. באוצר הקיים של מילות הגנאי יש רק מעט מילים מעטות שמשתמע מהן פסק-דין סופי ופסקני כפי שמשתמע הדבר מ"לא-משתלם מבחינה כלכלית", אם פעילות כלשהי מסווגת כ"בלתי משתלמת מבחינה כלכלית", זכות קיומה אינה מועמדת סתם בספק, כי אם נשללת בתוקף. כל דבר המתגלה כמכשול לצמיחה כלכלית הוא דבר מגונה, והאנשים הדבקים בו נחשבים כמחבלים או כשוטים. אם אתה מכנה דבר-מה בכינוי "בלתי מוסרי" או "מכוער", "מזיק לנפש" או "פוגע בכבוד האדם", "סכנה לשלום העולם" או "סיכון לרווחתם של הדורות הבאים", אך אינך מוכיח שדבר זה "בלתי משתלם מבחינה כלכלית", אות הוא שאינך באמת מבין מפקפק בזכותו להתקיים, לצמוח ולפרוח.
אך מה פירוש הקביעה שדבר-מה "בלתי משתלם מבחינה כלכלית"? איני מתכוון למה שרוב הבריות מתכוונים אליו בביטוי זה, שהרי זה ברור דיו: הם פשוט מתכוונים לומר בכך, שדבר זה כמוהו כמחלה; מוטב להיפטר ממנו. הכלכלן לעומתם, אמור, קודם כל להיות מסוגל לאבחן את המחלה, ולאחר מכן -בעזרת המזל והידע - לסלק אותה. מובן שלעיתים קרובות הכלכלנים חלוקים בדעותיהם בעניין האבחנה, ולעיתים קרובות עוד יותר הם חלוקים בעניין התרופה; אך אין בכך אלא כדי ללמד כי הנושא שהכלכלנים עוסקים בו הוא קשה במיוחד, ושהכלכלנים עצמם, כיתר בני-תמותה, אינם חפים מטעויות.
לא לכך אני מתכוון. מה שאני שואל הוא מה פירושה של הקביעה, מהי המשמעות ששיטתו של מדע הכלכלה יוצרת למעשה. ולא ייתכן כל ספק בנוגע לתשובה לשאלתי: "בלתי משתלם מבחינה כלכלית" הוא דבר שאינו כרוך בהפקת רווח נאות במונחים כספיים. שיטתו של מדע הכלכלה אינה יוצרת ואינה עשויה ליצור שום משמעות אחרת. ניסיונות רבים נעשו כדי לטשטש עובדה זו; הם גרמו מבוכה רבה; אך העובדה בעינה עומדת. החברה, או קבוצה או יחיד בתוך החברה, עשויים לדבוק במעשה או בנכס מטעמים שאינם כלכליים - מטעמים חברתיים או אסתטיים, מוסריים או פוליטיים - אך אין בכך כדי לשנות את אופיו הבלתי כלכלי. במילים אחרות: פסק-דינו של מדע הכלכלה הוא פסק-דין חלקי ביותר; מתוך הבחינות הרבות שלאורן המשותף יש לבחון את המציאות ולשפוט אותה בטרם יוחלט על מעשה, מדע הכלכלה מציע רק בחינה אחת - אם מעשה כלשהו נושא או אינו נושא רווח כספי למבצעיו.
אל תתעלמו מהמלה "מבצעיו". טעות גדולה טמונה, למשל, ששיטתה של הכלכלה משמשת באורח רגיל לקביעה אם פעילות מסוימת המבוצעת על-ידי קבוצה בתוך החברה נושאת רווחים לחברה בכללה. אפילו תעשיות מולאמות אינן נידונות מזוויות ראיה כוללת כזאת. לכל אחת מהן ננקב יעד פיננסי - יעד שהשגתו היא, בעצם בגדר התחייבות - ומצופה ממנה שתתקדם לעבר היעד הזה בלי להתחשב בנזקים שהיא עלולה לגרום לשאר חלקי המשק. אכן האמונה השלטת, שכל המפלגות הפוליטיות דבקות בה באדיקות דומה, אומרת שהטוב המשותף יהיה בהכרח במירבו אם כל אחד, כל ענף תעשייתי או מסחרי (אחת היא אם הוא מולאם או לאו), ישאף להשיג "תשואה" סבירה על ההון המושקע בו, אפילו אדם סמית לא האמין באמונה שלמה ומובלעת יותר שה"יד הנעלמה" ערבה לכך ש"מה שטוב לג'נרל מוטורס טוב לארצות הברית."
אך בין כך ובין כך, לא ייתכן אף שמץ של ספק בחלקיותם של משפטי מדע הכלכלה. אפילו בחוגו הצר של התחשיב הכלכלי משפטים אלה הם בהכרח צרים, וזאת מטעמים מתודולוגיים. ראשית, הם מעניקים משקל יתר במידה מופלגת לטווח הקצר ומקפחים את הטווח הארוך, שכן בטווח הארוך כולנו, כניסוחו האכזרי של קיינס, נהיה מתים. ושנית, הם מבוססים על הגדרה של עלות המוציאה מתחומה את כל ה"מוצרים החופשיים", כלומר, את כל הסביבה שהאל העניק לנו, מלבד אותם חלקים שלה שהפכו להיות רכוש פרטי.
פירושו של דבר הוא שפעילות יכולה להיחשב כמשתלמת מבחינה כלכלית אף-על-פי שהיא משחיתה את הסביבה, בעוד שפעילות תחליפית, המגנה על הסביבה ומשמרת אותה, תיחשב כבלתי משתלמת מבחינה כלכלית, אם היא כרוכה באי-אלה הוצאות נוספות.
יתר על כן, מדע הכלכלה דן במוצרים לפי ערכם בשוק - ולא לפי טיבם האמיתי. אותם כללים וקריטריונים מוחלים על מוצרים ראשוניים, שהאדם צריך ליטול מן הטבע, ועל מוצרים משניים, המניחים מראש את קיומם של המוצרים הראשוניים והמיוצרים מהם. כל המוצרים נידונים באותו האופן, שכן נקודת הראות היא ביסודה זו של הפקת רווחים פרטיים; ופירושו של הדבר הוא ששיטתו של מדע הכלכלה, לפי עצם טיבה, מתעלמת מתלותו של האדם בעולם הטבעי.
לשון אחרת: מדע הכלכלה דן במוצרים ובשירותים מנקודת הראות של השוק שבו נפגש הקונה המעוניין במוכר המעוניין. הקונה, לפי טבעו, מחפש מציאות; לא אכפת לו מניין באו המוצרים, או באילו תנאים יוצרו. הדבר היחידי שבו הוא מעוניין הוא קבלת תמורה מרבית לכספו.
לפיכך השוק מייצג רק את פני השטח של החברה, וחשיבותו נוגעת רק למצבים רגעיים, כפי שהם מתקיימים במקום ובזמן מסויימים. אין הוא יורד לעומקם של הדברים, ואין הוא עומד על העובדות הטבעיות והחברתיות שביסודם. השוק, במובן מסויים, הוא המיסוד של האינדיווידואליזם ושל אי-האחריות. הקונה והמוכר כאחד אינם אחראים לשום דבר זולת עצמם. המוכר האמיד - המוריד את המחיר ללקוחותיו הדלים פשוט מפני שהם נזקקים לסחורתו, כמוהו כקונה האמיד המשלם למעלה מן המחיר מפני שהמוכר אביון - הוא נוהג בצורה "בלתי כלכלית". בדומה לכך "בלתי כלכלי, הוא מצידו של הקונה להעדיף מוצרים מקומיים, כשהמוצרים המיובאים זולים מהם. הוא אינו רואה את עצמו אחראי, ואיש אינו מצפה ממנו שיראה את עצמו כך את עצמו, למאזן התשלומים של ארצו.
באשר לאי-אחריותו של הקונה - יש לה סייג אחד, ולו משמעות מיוחדת: עליו להיזהר מקניית מוצרים גנובים. עברה על הכלל הזה אין לתרץ לא בבורות ולא בתום-לב. תוצאותיה עלולות, לפיכך, להיות מטרידות ובלתי צודקות ביותר, אך קיומו של הכלל הזה מתחייב משום קדושת הרכוש הפרטי, שעליה הוא מעיד.
הסרת כל אחריות מעל עצמו מלבד האחריות לעצמו פירושה, כמובן הפיכת העסקים לעניין הרבה יותר פשוט. אנו יכולים להכיר ביתרונה המעשי ואיננו צריכים לתמוה על היותה מקובלת מאוד על אנשי העסקים. מה שעשוי להתמיה הוא העובדה ששימוש מרבי בחופש הזה מאחריות נחשב למעלה מוסרית. כשקונה מסרב לקנות "מציאות", בחושדו שמחירם הזול של המוצרים שבהם מדובר הוא תוצאה של ניצול, או של נהגים בזויים אחרים (להוציא גנבה), הוא מבוקר על התנהגותו ה"בלתי כלכלית", והבריות רואים אותו כמי שראוי שהאל יסיר ממנו את חסדו. כלכלנים ואחרים נוהגים להתייחס להתנהגות חריגה כזו בלעג ואף בטינה.
לדת הכלכלה יש קוד מוסרי משלה, והדיבר הראשון שלו הוא: נהג בצורה "כלכלית" - לפחות ביצרך, במוכרך או בקנותך. רק כשצייד המציאות חוזר לביתו והופך לצרכן חדל הדיבר הראשון לחול עליו: עתה מעודדים אותו "לעשות חיים" בדרך הטובה בעיניו. מבחינתה של דת הכלכלה הצרכן נמצא מחוץ לתחום. תכונה מוזרה ומאלפת זו של העולם המודרני ראויה לדיון נרחב יותר מזה שזכתה בו עד עתה.
מטעמים מעשיים, מורחקות מהשוק אין-ספור אבחנות איכותיות שחשיבותן חיונית לאדם ולחברה: נאסר עליהן לעלות לפני השטח. כך חוגג שלטון הכמות את נצחונו ב"שוק". כל דבר משווה לכל דבר זולתו. להשוות דברים משמעו, לקבוע להם מחיר ולהופכם בדרך זו לבני-חליפין בהיקף שבו החשיבה הכלכלית מושתת על השוק היא נוטלת את הקדושה מן החיים, שכן לא ייתכן שתהיה קדושה בדבר שיש לו מחיר. אין זה מפתיע אפוא שכאשר החשיבה הכלכלית מתפשטת בחברה כולה, אפילו ערכים לא-כלכליים, כגון יופי, בריאות, או ניקיון, מסוגלים לשרוד רק אם הוכח שהם "משתלמים מבחינה כלכלית".
כדי לדחוס את הערכים הלא-כלכליים למסגרתו של התחשיב הכלכלי, משתמשים הכלכלנים בשיטת ניתוח הנקראת הניתוח של עלות/ תועלת. דבר זה נחשב בדרך כלל להתפתחות מתקדמת ונאורה, שכן יש בו לפחות משום ניסיון להביא בחשבון עלויות ותועלות שאחרת היו מתעלמים מהם לחלוטין. אך למעשה זהו הליך שבאמצעותו מורידים את הנשגב לרמתו של השפל, ולדברים שאין להם מחיר נקבע מחיר; ולכן אין בכוחו לסייע להבהרת המצב ולהביא לידי החלטה נאורה. הוא עשוי רק לגרום הונאה עצמית או הונאת הזולת, שכן היומרה למדוד את מה שאין לו שעור היא חסרת שחר; אין היא אלא שיטה משוכללת של מעבר מדעות מונחות מלכתחילה למסקנות שכבר הוסקו; כדי להשיג את התוצאות הרצויות, צריך רק לזקוף את הערכים המתאימים לעלויות ולתועלות שאין להן שיעור. אך האבסורד הלוגי איננו החטא העיקרי שבו כרוכה היומרה הזאת; גרועה ממנו, והורסת תרבות, היא הטענה שלכל דבר יש מחיר, או במילים אחרות, שהכסף יענה על הכל.
מדע הכלכלה פועל כדין ובצורה מועילה במסגרת "נתונה" הנמצאת מחוץ לתחומו של התחשיב הכלכלי. ניתן לומר שמדע הכלכלה אינו עומד על רגליו, אך שהוא בגדר קבוצת רעיונות "נגזרים" - נגזרים מן המטא-כלכלה. הכלכלן שאינו לומד מטא-כלכלה, וגרוע ממנו - הכלכלן שנשאר בלתי מודע לעובדה שיש לתוחלתו של התחשיב הכלכלי גבולות, עלול לשגות בטעות הדומה לזו ששגו בה תיאולוגים אחדים בימי-הביניים, שניסו ליישב את בעיות הפיזיקה באמצעות פסוקים מכתבי-הקודש. בכל מדע יש תועלת בגבולותיו הנאותים, והוא הופך להיות רע והרסני כשהוא מסיג אותם.
מדע הכלכלה "להוט כל-כך לגזול מן האחרים" - היום עוד יותר משהיה לפני 150 שנה, כאשר אדוארד קופלסטון הצביע על סכנה זו - מפני שהוא מתייחס ליצרים עזים במיוחד בטבע האדם, כגון הקנאה ואהבת הבצע. לכן, חובת המומחים, הכלכלנים, להבין את מגבלותיו - כלומר להבין את המטא-כלכלה - גדולה שבעתיים.
מהי אפוא מטא-כלכלה? מכיוון שמדע הכלכלה דן באדם בסביבתו, ניתן לצפות שלמטא-כלכלה יהיו שני חלקים - האחד ידון באדם, והאחר ידון בסביבה.
בפרק הבא אנסה להראות כיצד מסקנותיו והמלצותיו של מדע הכלכלה משתנות עם השינוי בדימוי האדם שביסודו ובמטרתו עלי אדמות. בפרק הנוכחי אצטמצם בדיון בחלקה השני של המטא-כלכלה, כלומר בדרך שבה חלק חיוני של המתודולוגיה של הכלכלה צריך להגזר מחקר הטבע. כפי שכבר הטעמתי, בשוק כל המוצרים נחשבים כשווים, שהרי השוק, לפי עצם מהותו, הוא מוסד לציד מציאות בלתי מוגבל, ופירוש הדבר הוא שהמתודולוגיה של מדע הכלכלה המודרני, המופנה במידה רבה כלפי השוק, מתעלמת לפי עצם טיבה, מתלותו של האדם בעולם הטבעי. בנאום הנשיא לפני החברה הכלכלית המלכותית, שנושאו היה "הנחשלות של מדע הכלכלה", דיבר פרופסור א"ה פלפס בראון על "התרומה הדלה שתרמו ההתפתחויות הבולטות ביותר במדע הכלכלה במשך חצי היובל האחרון לפתרון בעיותיה הבוערות ביותר של התקופה": מתוך הבעיות האלה הוא מנה את "בלימת ההשפעות המזיקות על הסביבה ועל איכות החיים מצד התיעוש, גידול האוכלוסייה והעיור."
לאמיתו של דבר, הדיבור על "דלות התרומה" אינו אלא שימוש בלשון נקייה, שהרי אין הוא תורם דבר וחצי דבר; להיפך, לא יהיה זה בלתי הוגן לטעון שמדע הכלכלה, כפי שהוא כיום הן להלכה והן למעשה, הריהו משועבד לניתוח הכמותי הטהור, עומד בסירובו הממאיר להתבונן בטבעם של הדברים ופועל כמחסום החוסם כליל את הבנתן של הבעיות הללו.
מדע הכלכלה דן למעשה במיגוון אינסופי של סחורות ושירותים, המיוצרים ונצרכים על-ידי מיגוון דומה של אנשים. מובן מאליו שלא ניתן לפתח תאוריה כלכלית כלשהי ללא הנכונות להתעלם ממאגר עצום של אבחנות איכותיות. אך צריך שיהיה זה מובן מאליו, באותה מידה, כי סילוק מוחלט של כל ההבחנות האיכותיות, המקל, אומנם, על הדיון התאורטי, הופך אותו לעקר לחלוטין. רוב "ההתפתחויות הבולטות במדע הכלכלה בחצי היובל האחרון" (שאליהן התייחס הפרופסור פלפס בראון בנאומו) היו התפתחויות בכיוון הכמותי, על חשבון הבנתם של הבדלים איכותיים. אפשר, בעצם, לומר שמדע הכלכלה הולך ונעשה פחות סובלני כלפי ההבדלים האלה, מפני שהם אינם מתיישבים עם שיטתו ודורשים מהבנתם המעשית ומכושר תבונתם של הכלכלנים דרישות שהללו אינם מוכנים, או אינם מסוגלים, לעמוד בהן. כך, למשל, כשקבע באמצעות הכמותית הטהורה שהתוצר הלאומי הגולמי של ארץ כלשהי עלה, נניח בחמישה אחוזים, אין הכלכלן-שהפך-לאקונומטריק מוכן, ובדרך כלל אינו מסוגל להתמודד עם השאלה אם טוב הדבר או רע.
הוא יאבד את כל בטחונו ברגע ששאלה כזאת תעלה בדעתו: גידול התוצר הלאומי הגולמי מוכרח להיות דבר טוב, אחת היא מה גדל בו, ומי מפיק מכך תועלת - אם הופקה מכך תועלת כלשהי. הדעה שתיתכן צמיחה פתולוגית, גידול בלתי בריא, פלגני והרסני, נחשבת בעיניו כדעה סוטה, שאסור להניח לה לעלות לפני השטח. מיעוט קטן של כלכלנים מתחיל כיום לתהות עד היכן אפשרית "צמיחה": שהרי צמיחה אינסופית בסביבה סופית אינה בגדר האפשר; אך גם הם אינם מצליחים להשתחרר מן המושג הכמותי הטהור של צמיחה. במקום לעמוד על קדימותן של ההבחנות האיכותיות הם פשוט ממירים גידול באי-גידול, כלומר ריקנות אחת באחרת.
אומנם כן, קשה "לטפל" באיכות הרבה יותר מאשר בכמות, בדיוק כשם שהכושר לשפוט נעלה על היכולת לספור או לחשב. הבדלים כמותיים נתפסים ביתר קלות, וכמובן - ניתנים ביתר קלות להגדרה, מאשר הבדלים איכותיים; מוחשיותם מטעה ומקנה להם תדמית של דיוק מדעי, אף אם דיוק כזה נקנה במחיר ההדחקה של הבדלי איכות שחשיבותם חיונית. רוב רובם של הכלכלנים שואפים עדיין לאידאל חסר השחר של הפיכת ה"מדע שלהם" למדעי ומדויק כמו פיזיקה, כאילו אין הבדל איכותי בין אטומים משוללי תודעה לבני-אדם שנבראו בצלם אלוהים.
הנושא העיקרי של מדע הכלכלה הם "המוצרים". הכלכלנים מבחינים אי-אלו הבחנות בין קטגוריות של מוצרים מנקודת הראות של הקונה, למשל ההבחנה בין מוצרי צריכה ומוצרים המשמשים לייצור; אך למעשה לא נעשה שום ניסיון לעמוד על טיבם של המוצרים הללו; להבחין, למשל, אם נוצרו בידי אדם או שהם מתנה משמים. אם ניתן לשוב ולייצרם ללא הגבלה ואם לאו. אחת היא מהו טיבם המטא-כלכלי של המוצרים; משעה שהופיעו בשוק דנים בהם כבשווים, כחפצים למכירה, ועיקר עניינו של מדע הכלכלה הוא ביצירת תאוריות על פעילות ציד המציאות של הקונה.
אך עובדה היא שקיימים הבדלים יסודיים, בעלי חשיבות חיונית, בין הקטגוריות השונות של "מוצרים" ואי אפשר להתעלם מהם בלא לאבד את הקשר למציאות. הסכמה שלהלן עשויה להיחשב כסכמה של חלוקה מזערית:
| ראשוניים | משניים | |||
| בלתי ניתנים לשחזור | ניתנים לשחזור | סחורות ומוצרים | שירותים | |
| (1) | (2) | (3) | (4) | |
מלכתחילה לא תיתכן הבחנה חשובה יותר מזו במבחינה בין מוצרים ראשוניים למוצרים משניים, שכן אפשרות ייצורם של האחרונים מושתת על ההנחה המוקדמת שהראשונים ניתנים להשגה. הרחבת כושרו של האדם לייצר מוצרים משניים חסרה כל תועלת כל עוד לא הורחב כושרו ליטול מן האדמה מוצרים ראשוניים, שהרי האדם אינו יוצר, הוא רק הופך ומשנה, וכל פעולת היפוך ושינוי מצריכה מוצרים ראשוניים. כושרו להפוך ולשנות תלוי במיוחד באנרגיה ראשונית, וזו מצביעה מניה ובניה על הצורך להבחין, בשדה המוצרים הראשוניים בין אלה שאינם ניתנים לשיחזור ואלה שניתנים. כשמדובר במוצרים המשניים, ההבחנה היסודית והברורה מאליה היא זו המבחינה בין סחורות מיוצרות לשירותים. וכך הגענו לסכמה מינימלית בת ארבע קטגוריות, שכל אחת מהן שונה באופן מהותי מחברותיה.
השוק אינו מכיר באבחנות הללו. הוא מספק לכל המותרים תווית מחיר, וכך מאפשר לנו לטעון שלכולם אותה החשיבות. נפט (קטגוריה 1) בערך של 5 דולר שווה לחיטה (קטגוריה 2) בערך של 5 דולר, וזו שווה לנעליים (קטגוריה 3) בערך של 5 דולר או לשרותי הארחה (קטגוריה 4) בערך של 5 דולר. הקריטריון היחיד לקביעת חשיבותם היחסית של המוצרים השונים הללו הוא שיעור הרווח הניתן להפיק מאספקתם. אם קטגוריות 3 ו-4 נושאות רווחים גדולים יותר מאשרה קטגוריות 1 ו-2, משמש הדבר כ"אות" לכך ש"רציונלי" להפנות לראשונות משאבים נוספים, ופחות משאבים - לאחרות.
איני בא לדון כאן במהימנותו או בחוכמתו של מנגנון השוק, של מה שמכונה בפי הכלכלנים "היד הנעלמה". כבר דנו בכך עד בלי די, אומנם בלי לתת את הדעת לעובדה שלארבע הקטגוריות שפורטו לעיל אין מכנה משותף. כך, למשל, לא הבחינו הכלכלנים בעובדה (או אם הבחינו בה לא לקחו אותה בחשבון בניסוח התאוריה הכלכלית) שמושג "העלות" כשמדובר במוצרים שניתן לשחזרם שונה מהותית ממושג "העלות" כשמדובר במוצרים שאין לשחזרם, ובדומה לכך יש שוני מהותי בין "עלות" של סחורות ל"עלות" של שירותים. לאמיתו של דבר ניתן לומר, בלי להיכנס לפרטים נוספים, שמדע הכלכלה חל ללא סייג רק על סחורות מיוצרות (קטגוריה 3), אך מחילים אותו ללא הבחנה על כל הסחורות והשירותים, עקב אי-ההכרה בערכם המהותי של ההבדלים בין ארבע הקטגוריות.
הבדלים אלה עשויים להיחשב כמטא-כלכליים, שכן יש להכיר בהם עוד בטרם הוחל בניתוח הכלכלי. חשובה מההכרה בהם היא ההכרה בקיומם של "מוצרים" שאינם מופיעים בשוק אף פעם, משום שלא ניתן להופכם, או שטרם הפכו אותם לרכוש-פרטי, אך למרות זאת הם תנאי קודם חיוני לכל פעילות אנושית - כך האוויר, המים הקרקע, ובעצם כל מסגרתו של הטבע החי.
עד לעת האחרונה כמעט, ראו הכלכלנים את עצמם רשאים להתייחס אל המסגרת השלמה שבתוכה מתרחשת הפעילות הכלכלית כאל מסגרת נתונה, כלומר מסגרת קבועה ובלתי ניתנת להריסה - והיה להם טעם סביר למדי לעשות זאת. לא היה זה חלק מתפקידם, ובעצם אף לא חלק ממיומנותם המקצועית, לחקור את השפעותיה של הפעילות הכלכלית על המסגרת הזאת. כיום כשמתרבות והולכות הראיות להידלדלות סביבתית, בעיקר בתחום הטבע החי, מועמדת לדין עצם השקפתו ושיטתו של מדע הכלכלה. המחקר הכלכלי, כל עוד לא הושלם במחקר מטא-כלכלי, הוא צר ומקוטע מכדי להביא לידי תובנות תקפות.
הצרה שבהערכת האמצעים יותר מן המטרות - הגישה המאפיינת, כדברי קיינס, את מדע הכלכלה המודרני - היא שיש בכך כדי לפגום בחירותו של האדם ובכוחו לבחור במטרות שבאמת מועדפות בעיניו: פיתוח האמצעים מכתיב, כביכול, את בחירת המטרות. השאיפה למהירות על-קולית של כלי-טיס והמאמצים העצומים להנחית בני-אדם על הירח הן דוגמאות ברורות לכך. מטרות אלה לא עלו בדעת איש כתוצאה מצרכים ממשיים או משאיפות ממשיות שהטכנולוגיה אמורה לשרתם; הן צצו אר ורק בגלל העובדה שהאמצעים הטכניים הדרושים לכך היו, כביכול, בהישג-יד.
כפי שכבר ראינו, הכלכלה היא מדע "נגזר", המקבל הוראות ממה שאני מכנה מטא-כלכלה. עם השתנות ההוראות משתנה גם תוכנו של מדע זה. בפרק הבא אחקור מהם החוקים הכלכליים ומהן ההגדרות של המושג "משתלם מבחינה כלכלית" ו"בלתי משתלם מבחינה כלכלית", כשעוזבים את הבסיס המטא-כלכלי של החומרנות המערבית, ומעמידים את תורת הבודהיזם במקומה. הבחירה בבודהיזם למטרה זו היא מקרית; תורותיהם של הנצרות, האיסלאם או היהדות, או של כל מסורת מזרחית גדולה אחרת, יכולות היו לשרת אותה מטרה.