רווח שולי
במיקרו-כלכלה, נאו-קלאסית רווח שולי (באנגלית: Marginal Profit או בראשי תיבות MP) מוגדר כהפרש בין הכנסה (פידיון) שולית (MR - Marginal Revenue) לעלות שולית (MC - Marginal Cost). [1]
או בנוסחה - MR (הכנסה שולית) - MC (עלות שולית) = MP (רווח שולי).
כלכלנים נאו-קלאסיים טוענים כי המטרה המרכזית, ובדרך כלל היחידה, של חברה מסחרית היא למקסם את הרווח. מתוך הניתוח הנאו-קלאסי המיקרו-כלכלי יוצא כי חברה תנסה לבצע מיקסום של הרווח השולי על מנת למקסם רווח, חברה למטרות רווח תמשיך לייצר מוצר או לתת שירות עד הנקודה בה הרווח השולי שווה לאפס.[2] רווח שולי הינו הרווח שנוסף לחברה או ליחיד כאשר הם מייצרים עוד יחידה אחת והיא נמכרת[3]. זהו ההבדל בין ההכנסה השולית לעלות השולית. פעמים רבות החישוב משמש כדי להחליט האם להגדיל, להפסיק או לעצור ייצור של מוצר. תחת תאוריית הכלכלה נאו-קלאסית עסק ימקסם את כלל רווחיו עד אשר עלות הייצור השולית תשתווה להכנסה השולית או כאשר הרווח השולי הוא בדיוק אפס (זהו השלב שבו העסק יפסיק להרוויח על כל מוצר שהוא מייצר ומוכר). זאת משום שהעלות השולית עולה ככל שהעסק מייצר או קונה לצורך מכירה יותר מוצרים ו/או שירותים.
ביקורת
במציאות העסקית מסובך מאוד לעסק לדעת את הרווח השולי שלו בזמן שבו הוא צריך לקבל החלטה, מאחר שקיימים משתנים שלא ניתן לדעת אותם בזמן אמת הנוגעים לגורמים כגון מחיר המכירה ועלות החומרים. בנוסף, העסק מתחשב גם בפרמטרים נוספים.
בפרק השלישי של הספר "הפרכת הכלכלה" מתייחס הכלכלן הפוליטי סטיב קין לרעיון של עלות ורווח שולי כהסבר מרכזי להתנהגות הפירמות. בחלק הראשון של הפרק קין מסביר בצורה מפורטת את הרעיון של רווח שולי. כיצד מחשבים אותו (באופן תאורטי) ואת ההשלכות שכן מתוך הניתוח של רווח שולי נגזרים חישובים נוספים של התנהגות הפירמה כמו חישובי שכר או ריבית.
הביקורת של סראפה - עלויות שיווק ומימון
הכלכלן פיירו סראפה תוקף את הניתוח הנאו-קלאסי של הפירמה וטוען שהוא מגיע לסתירה עצמית. אם הכוונה היא לניתוח שמתרחש בענף שלם כמו חקלאות או תעשייה, הניתוח בעייתי כי הוא מניח שהביקוש נפרד מההיצע כלומר - אם יהיו פחות עובדים בחקלאות הדבר לא ישפיע על הביקושים - וטיעון כזה הוא בעייתי. אם מניחים כי הניתוח הוא לגבי מפעל או פירמה בודדת מגיעים לבעיה לגבי הנחה כי יש לשמור על רכיבים שונים של החישוב קבועים. למעשה סראפה טוען כי עלויות עולות ופדיון שולי קבוע לא באמת קובעים מה תהיה התפוקה של פירמה.
סראפה טוען כי התפוקה של פירמה בודדת מוגבלת בעיקר עקב גורמים עסקיים ולאו דווקא טכנולוגיים - במיוחד מדובר בעלויות שיווק ובעלויות מימון עולות. עלויות אלה לא נובעות מגודל המפעל או כמות הפועלים אלא מקושי לעודד צרכנים לקנות את המוצרים של מפעל א' במקום את התוצרת של מפעל ב'. דבר זה נובע מכך שבמציאות יש הטרוגניות כלכלית - המוצרים אינם הומוגניים אלא בעלי הבדלים, תנאי השיווק מול הצרכים (לדוגמה המרחק מן החנות, העדפת הצרכנים פירמה מסויימת) ותנאי קבלת האשראי הם שונים בין חברות שונות.
לפי סראפה: "אנשי עסקים, שרואים את עצמם כמושפעים מתנאים תחרותיים, יראו כאבסורדית את ההנחה שהגבול לייצור שלהם נמצא בתנאים הפנימיים של הייצור בפירמה שלהם, שלא מאפשרים ייצור של כמות גדולה יותר ללא הגדלת העלות. המכשול העיקרי מולו הם צריכים להתמודד כשהם רוצים להגדיל בהתמדה את הייצור שלהם לא טמון בעלות הייצור – שלמעשה, מעודדת אותם לכיוון זה – אלא בקושי של מכירת כמות גדולה יותר של מוצרים ללא הורדת המחיר, או ללא שהם יצטרכו להתמודד עם עלויות שיווק גדלות." (סראפה 1926)
מודלים כלכליים נאו-קלאסיים מניחים בדרך כלל הנחות שדוחקות החוצה אילוצים של העולם האמיתי - על ידי ההנחה שמוצרים הם הומוגניים (זהים במראה, בתפקוד ובמחיר), שצרכנים אדישים בין התוצרת של פירמות שונות ומחליטים על הקניות שלהם רק על בסיס המחיר (שכן אין הבדלים באיכות), שאין הוצאות תחבורה, וכו'. בעולם כזה, איש לא זקוק לשיווק היות והצרכנים כבר יודעים הכל, ורק המחיר(שאותו הצרכנים כבר יודעים) מבדיל בין תפוקה של פירמה אחת לאחרת. אבל סראפה אומר שהנחות יסוד אלה הן היוצא מהכלל.
ברוב התעשיות, המוצרים הם הטרוגניים, צרכנים לא יודעים הכל, והם מחשיבים היבטים נוספים של המוצר מלבד המחיר. אפילו כאשר המוצרים הם הומוגניים, עלויות תחבורה יכולות לפעול כדי לתת לפירמה אחת מונופול מקומי אפקטיבי. כתוצאה מכך, אפילו הקונספט של שוק תחרותי – שבו כל הפירמות רואות את המחיר כנתון הוא לא ברור מאיליו. תחת זאת, רוב הפירמות פועלות כמו מונופולים – אשר, על פי התאוריה הכלכלית, ניצבים בפני עקומת ביקוש יורדת.
לכל פירמה יש מוצר שיכול להתאים לאיזושהי קטגוריה רחבה – לדוגמה, מכוניות נוסעים – אבל הינו נבדל מהיריבים שלו בצורה איכותית באופן שחשוב מספיק לתת-קבוצה מסויימת של קונים. הפירמה מנסה לבצע מניפולציות על הביקוש למוצר שלה, אבל ניצבת בפני עלויות המונעות ממנה לחסל את היריבים וכך להשתלט על כל התעשייה.
לא רק שעל הפירמה לשכנע נישת שוק מסויימת לקנות את המוצר שלה – לדוגמה, לשכנע קונים לקנות מכוניות וולוו – עליה גם לשכנע משקיעים ובנקים שההוצאה של בניית מפעל גדול מספיק בכדי לייצר למען שתי נישות השוק שווה את הסיכון. לפיכך, עם הקושי של שיווק מעבר לנישה של המוצר שלך הולכת גם הבעיה של גיוס כספים. האשראי המוגבל של פירמות רבות, פירושו שפירמה יכולה לגייס כמות מוגבלת של הון ברמה הנוכחית של הריבית. לפי קין המגבלה בגיוס ההון לפירמה כלשהי היא לרוב התוצאה הישירה מכך שידוע שפירמה מסויימת לא מסוגלת להגדיל את מכירותיה מחוץ לשוק המסויים שלה ללא הגדלה משמעותית של הוצאות הפרסום. (סראפה 1926).
ניתן לחשוב שניתן להציל את התאוריה הכלכלית גם על ידי הוספת עלויות השיווק לעלויות הייצור, ועל ידי וכך יצירה של עקומת עלות שולית עולה. סראפה מציין כי יש לפחות 3 פגמים בכך. ראשית, מדובר בעיוות של האמת – שיווק אינו עלות של ייצור, אלא עלות של הפצה. שנית, הדבר אינו עקבי עם הנחת היסוד בכלכלה נאו-קלאסית, שהעלות השולית עולה בגלל תפוקה שולית פוחתת. שלישית, זה לא סביר לעשות כן, בהקשר של התאוריה הכלכלית של הפירמה. אין טעם "לשמור" את הקונספט של עקומת עלות-שולית עולה על ידי הכנסת עלויות שיווק, היות והדבר מצריך הכרה בכך שהמוצר של פירמה אחת שונה ממוצר אחר. אם המוצרים שונים בין פירמה לפירמה, אזי המוצרים כבר אינם הומוגניים, דבר הוא הנחה הכרחית לתאוריה של תחרות משוכללת. הרבה יותר לגיטימי להתייחס לשיווק כעלות של שיווק, שמטרתה היא לשנות את הביקוש שניצב בפני פירמה בודדת.
לפי קין, אם סראפה צודק, אזי הדימוי הפופולרי והנפוץ ביותר של התאוריה הכלכלית, עקומת ביקוש יורדת ועקומת היצע עולה המצטלבות יחדיו לקביעת שיווי משקל של מחירים, הוא אשליה. במקום פירמות המייצרות בנקודה בה העלות השולית שווה להכנסה השולית, ההכנסה השולית של היחידה האחרונה שנמכרת תהיה בדרך כלל גבוהה בצורה משמעותית מהעלות השולית של ייצור היחידה, והתפוקה תרוסן, לא על ידי העלות השולית, אלא על ידי העלות והקושי של הרחבת המכירות על חשבון מכירות של מתחרים.
התייחסות לזמן במסגרת מקסום רווחי הפירמה
בהמשך הספר קין טוען כי מדובר בתיאור שמשמיט חלק חשוב מהמציאות ולכן מגיע למסקנה מוטעית. כאשר פירמה ממקסמת רווח עליה למקסם אותו על פני תקופות שונות כאשר בכל תקופה יש שינויים בביקושים - עלויות וירידות. לכן מהתיאור הנאו-קלאסי המקובל חסר נגזרת על פני מימד הזמן. בפועל רוב הפירמות נתקלות בתקופות שונות כאשר בחלק מהתקופות יש עודף ביקוש בהן לא יכולות לספק את כל ההזמנות, או חוסר בביקוש מול כושר הייצור שבהם פועלים ומכונות יעבדו פחות שעות או יועסקו ברכיבים פחות מכניסים. בפועל יש מקרים רבים של יתרון לגודל כך שפירמות גדולות יותר נהנות מתנאים משופרים מול פירמות קטנות - לכן פירמות רבות יעדיפו להיות מצב של עודף היצע שבו הן מסוגלות להתמודד עם הזמנות גדולות יותר.