קהילות מדומיינות
קהילות מדומיינות (באנגלית: Imagined Communities) הוא מושג שטבע ההיסטוריון ואיש מדעי המדינה בנדיקט אנדרסון בספרו בשם זה שיצא לאור ב-1983 ובמהדורה מורחבת ב-1991, בו דן בצמיחת רעיון הלאומיות והתפתחותו לתופעה עולמית.
המושג "קהילה מדומיינת" משמש את אנדרסון לתאר קבוצות אנשים גדולות, המאוחדות סביב רעיון מלכד אשר גורם להן לפעול כקהילה, למרות שבפועל הקשר והדמיון בין הפרטים המרכיבים אותן, וקבוצות פרטים בתוכן, מזעריים או לא קיימים כלל. תודעת הקהילה כה חזקה בקבוצות אלה, עד כי יש בכוחה להוציא את אנשיהן למלחמה בשדות קרב רחוקים ולמות למענן, כאילו היה מדובר בהגנה על ביתם הפרטי ומשפחתם. לטענתו, לאום ומדינת לאום הם דוגמאות בנות ימינו לקהילות מדומיינות, אשר החליפו במהלך ההיסטוריה קהילות מדומיינות אחרות, כגון קהילות המאמינים הגדולות של הנצרות, האסלאם והבודהיזם. קהילות קדומות אלו היו מורכבות ממיליוני אנשים בני תרבויות שונות, דוברי שפות שונות, המלוכדות אך ורק סביב רעיון דתי ומערכת של כתבי קודש (הכתובים בדרך כלל בשפה זרה להם). מושג דומה הוצג על ידי יובל נוח הררי בספרו קיצור תולדות האנושות במושגים מיתוס וסדר חברתי.
האומה, על פי אנדרסון, היא ישות פוליטית המדומיינת כקהילה מוגבלת וריבונית. היא מדומיינת כקהילה, משום שגם חברי האומה הקטנה ביותר לעולם לא יוכלו להכיר או לפגוש את כל שאר החברים בה וזאת בניגוד לקהילה אמיתית. ובכל זאת דימוי הקהילה המשותפת להם חי בתודעת כולם, גם באומות ששוררים בהן יחסי ניצול וחוסר שוויון. היא מדומיינת כמוגבלת באופן טבעי, משום שלכל אומה גבולות סופיים, שמעבר להם שוכנות אומות אחרות, ואין לה שאיפות להפוך לאוניברסלית, כפי ששאפו בעבר הנצרות והאסלאם. היא מדומיינת כריבונית, משום שהרעיון הלאומי נולד בתקופה שבה הנאורות והמהפכות שללו את הלגיטימיות של ממלכות הנשלטות על ידי שושלות "בשם האל", וביקש להשתחרר מהן. ריבונות האומה היא הסמל והמכשיר של חרותה.
קפיטליזם הדפוס והפצת שפות אחידות
אנדרסון מבקש בספרו למצוא הסברים לשינוי התודעתי שהביא לגיבוש הקהילות המדומיינות הלאומיות במקום אלו הדתיות. אחד המרכיבים המרכזיים בהסברו את התופעה, הוא התפתחות הדפוס במערכת הקפיטליסטית המוקדמת, או מה שהוא מכנה "קפיטליזם הדפוס" (Print-capitalism), אשר שימש כ"נשא" של הפצת הרעיון הלאומי, הן בכך שהביא לגיבושן של שפות כתובות המאחדות ניבי דיבור שונים, והן ביצירת מצע של תודעת מציאות משותפת בקרב אוכלוסיות מפוזרות ומנותקות זו מזו.
מהפכת הדפוס באירופה במאה ה-15, במקביל לרפורמציה של לותר, הביאה לגידול ניכר בכתיבה בשפות המקומיות ה"המוניות" (קודם לכן שפת הכתיבה הייתה בעיקר לטינית), כאשר הפרוטסטנטים הפיצו תרגומים של כתבי הקודש לגרמנית ואחר כך לשפות נוספות. המוציאים לאור שהתפתחו עם צמיחתו של הקפיטליזם בתקופה זו הדפיסו את ספריהם, מתוך רצון להגדיל את השוק הפוטנציאלי, בשפות המקומיות. שפות אלה היו באופן טבעי מפוצלות לניבים אזוריים. העובדה שעתה היו ספרים הכתובים בניב "סטנדרטי" של השפה, שבדרך כלל התבסס על שפת הממשל או הניב המקובל בעילית החברתית או המדינית, גרמה לכך שלדוברים המשכילים של הניבים השונים של השפה הייתה לראשונה אפשרות להידבר זה עם זה בצורה שיבינו זה את זה. יתרה מזאת, ניבים אחרים הוסיפו להתקיים בעיקר בדיבור, אך במידה רבה נעלמו מהתודעה המשותפת, בעוד השפה הכתובה חיזקה תודעה משותפת של כל קוראיה. כך הפך הניב הצרפתי של אזור פריז ל"צרפתית", הקסטיליאנית ל"ספרדית", והניב הגרמני ששימש את לותר לתרגום כתבי הקודש היה הבסיס לגרמנית הכתובה הסטנדרטית (Hoch-Deutsch).
הרומנים והעיתונות
"קפיטליזם-הדפוס" הצומח הרחיב את תוצריו – ועל ידי כך את השוק שלהם - מעבר לכתבי קודש מתורגמים, כאשר מהמאה ה-18 החלו נפוצות באירופה ובמושבותיה מעבר לים שתי סוגות חדשות, מרכזיות בטיעון של אנדרסון – הרומן והעיתון. הרומנים תיארו התרחשויות מקבילות בסביבה המוכרת לקהל הקוראים, ובכך הסירו מחיצות בין מציאות לדמיון, וחיזקו תודעה של קהילה מדומיינת, אשר מרבית חבריה אינם מכירים זה את זה, אך יודעים זה על קיומו של זה ועל אורחות חייהם של האחרים, בזמן מקביל.
בדומה לרומן, העיתונים תיארו בכל יום מגוון אנשים והתרחשויות במקומות שונים, שהצבתם ביחד היא שרירותית והקשר היחידי ביניהם הוא התאריך. אך עצם הצבתם יחד וההמשכיות מהעיתון של היום לזה של מחר, מייצרים אשליה של עלילה בעלת מאפיינים הדומים לאלו של רומן. התאריך המשותף לכל האירועים הוא המסמן את קיומו של זמן "הומוגני, ריק" ואת התקדמותו בלוח השנה. עוד יותר מהרומן, שתודעת הקהילה המדומיינת נעוצה בתוכנו, העיתון מחזק תודעה זו מעצם קריאתו, המתרחשת במקביל על ידי אלפים או מיליוני אנשים מדי יום ביומו, כולם קוראים את אותם סיפורים באותה שפה, ותמונת המציאות שלהם מעוצבת על פיהם. קורא העיתון יודע לא רק כי הדברים המתוארים בו התרחשו באותו יום במקומות שונים בעולם, אלא גם כי כל שכניו לעיר, למחוז ולמדינה יודעים באותו זמן על אותם דברים. בכך תרם קפיטליזם-הדפוס לשינוי התפיסה הקהילתית של ההמונים, מהשתייכות לקהילה מדומיינת רחבה של מאמינים, למשל, להשתייכות לקהילה מדומיינת של קוראי אותם סיפורים באותה שפה, ובדרך כלל בתחומי אותה מדינה.
זיכרון היסטורי משותף ושכחה משותפת
מרכיב נוסף בתודעת הקהילה המדומיינת הוא הזיכרון ההיסטורי המשותף. הלאומים באירופה שהחלו לתבוע הגדרה עצמית בראשית המאה ה-19, הצדיקו את תביעותיהם בטיעונים שקשרו אותם לאירועים ואנשים בעבר הרחוק, אשר ראו עצמם ממשיכיהם. כך טענו הלאומנים היווניים כי הם מחדשיה של תרבות יוון העתיקה, אשר הייתה רדומה במשך מאות שנים. משל ההתעוררות מתרדמה הפך פופולרי אצל קבוצות רבות אחרות, במיוחד בהקשר של שפות. במדינות הרב-לשוניות הגדולות באירופה, כגון האימפריה האוסטרו-הונגרית, התייחסה שכבת הבורגנות לשפות אחדות - צרפתית, אנגלית או גרמנית - כאל "שפות תרבות", והשתמשה בהן בגאווה בחיי היומיום. כאשר החלו בני שכבות אלו לראות עצמם צ'כים, הונגרים או פולנים, היה עליהם להסביר את שליטתם המוגבלת בשפות הלאומיות החדשות שלהם, וההסבר שנמצא לכך היה שמדובר בגילוי מחדש של שפות ותרבויות שהיו "רדומות" במשך דורות רבים.
לדברי אנדרסון, תודעת הקהילה המדומיינת כוללת גם את הצורך ב"שכחה משותפת", כלומר אירועים היסטוריים שבני הלאום אמורים להכירם כטראומטיים, שלכאורה רצוי לשכוח אותם. דבריו מתבססים על אמירתו של ארנסט רנן בחיבורו "מהי אומה", כי "כל אזרח צרפתי חייב היה כבר לשכוח את ליל ברתולומאוס הקדוש ואת הטבח בדרום צרפת במאה ה-13". כאשר רנן מזכיר אירועים אלו, הוא מתכוון לטבח ליל ברתולומאוס הקדוש שבו טבחו קתולים בהוגנוטים במאה ה-16, ולמסע הצלב האלביגנזי, שבו מרבית הנרצחים היו דוברי אוקסיטנית או קטלאנית והרוצחים באו מכל ארצות מערב אירופה. אירועים אלו היו חלק ממלחמות הדת הגדולות של אירופה, אולם הצגתם במונחים שאמורים להיות מוכרים לכל אזרח צרפתי, הופכת אותם ל"מלחמות אחים" בין צרפתים, ומחזקת את תודעת העתיקות של הלאום הצרפתי.
דרך זו של סיפור האירועים ההיסטוריים, המטשטשת את הזהויות המקוריות של האנשים שהיו מעורבים בהם והופכת אותן בדיעבד לזהות לאומית, היא חלק מתהליך ההבניה של הזיכרון הלאומי המשותף.
בדומה לכך, הקרבות באמריקה הצפונית בשנים 1861–1865 ידועים כמלחמת האזרחים האמריקנית, ש"אחים" נלחמו בה זה נגד זה, למרות שלמעשה התנהלה בין שתי מדינות ריבוניות. במלחמת האזרחים בספרד השתתפו עשרות אלפי לוחמים מעשרות מדינות בבריגדות הבינלאומיות במה שהיה בעיניהם מלחמה על ערכים אוניברסליים, וממשל פרנקו הציג אותה כניצחון במאבק העולמי נגד הבולשביזם והאתאיזם. רק מאוחר יותר התפתח בהדרגה הזיכרון של מלחמה בינלאומית זו כמלחמת אחים ספרדית לאומית. מלחמות אחים, טראומטיות ככל שיהיו, הן עדות לכך שבני האומה הם "אחים", ולכן זיכרונן - והצורך להזכירן כל הזמן - משמש מרכיב מרכזי בתודעת הקהילה המדומיינת.
ראו גם
לקריאה נוספת
- קהיליות מדומיינות מאת בנדיקט אנדרסון, תרגום לעברית: דן דאור, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה 1999
- Beyond Imagined Communities: Reading and Writing the Nation in Nineteenth-Century Latin America, edited by John Charles Chasteen and Sara Castro-Klarén, Woodrow Wilson Center Press, 2003
קישורים חיצוניים
- קהילות מדומיינות בוויקיפדיה האנגלית