מכון הטבק

מכון הטבק (באנגלית: The Tobacco Institute, Inc) היה איגוד סחר שהוקם על ידי תעשיית הטבק מארצות הברית בשנת 1958. המכון עסק בלובי פוליטי, פרסום מודעות לגבי טבק ו"מענה" למחקרים מדעיים וכן בפברוק של מחקרים. המכון פורק בשנת 1998 במסגרת "Tobacco Master Settlement Agreement" - הסכם הבוררות בתביעה בין תובעים ממדינות שונות בארצות הברית לבין חברות הטבק.

עישון

המכון נועד בתחילה להשלים את העבודה של "הוועדה למחקר של תעשיית הטבק" Tobacco Industry Research Committee (TIRC), שהפכה מאוחר יותר ל"המועצה לחקר הטבק". עבודת גוף זה הייתה מוגבלת לתקיפה של מחקרים מדעיים שהציגו את הטבק באור שלילי. בעוד מכון הטבק ניסה לקדם משימה רחבה יותר - לצייר את תעשיית הטבק באור חיובי, ובמיוחד לייצר "חדשות טובות" בתחום הכלכלי. המכון עסק גם בתקיפה של מחקרים מדעיים, במיוחד על ידי נטיעת ספק לגבהים, במקום מתן מענה בצורה ישירה. הוא גם עסק בתחום של לובי פוליטי מול הקונגרס.

אחד הציטוטים המפורסמים המיוחסים למכון הוא מתוך מזכר פנימי של סגן נשיא המכון Fred Panzer שכתב שיש לפעול ל-"יצירת ספק אודות האשמות הנוגעות לבריאות, מבלי להכחיש אותן במפורש".

דרכי פעולה של מכון הטבק

הטיית מחקרים

  ערך מורחב – הטיית מחקרים על ידי חברות

הספר תורת ההונאה מאת הכלכלנים ג'ורג' אקרלוף ורוברט שילר מתאר את שיטות הפעולה של מכון הטבק בהקשר של גיוס של מדענים כדי לנסות לטעת בציבור רושם מוטעה או לבצע נטיעת ספק לגבי המסר כי עישון הוא מסוכן. חברות הטבק חיפשו עד שהצליחו למצוא מדענים שהיו בדעה שהייתה מספיק קרובה לדעתם. אחד מהם הוא קלרנס ליטל (Clarence Cook "C.C." Little)[1], ביולוג ידוע שהיה משוכנע שסרטן נגרם אך ורק כתוצאה מגנטיקה. ליטל מונה להיות המנהל המדעי של הוועדה המדעית של "המועצה לחקר הטבק" שמימנה מחקרים של מאות חוקרים, במטרה להראות שעישון אינו מסוכן לבריאות. עד יום מותו בשנת 1969 ליטל עדיין טען שאין קשר סיבתי בין עישון לסרטן.

שיטה מקובלת בקרב חברות שרוצות לקדם הטיית תוצאות מדעית וכן בקרב תומכים של תאוריות קונספירציה היא "קטיף דובדבנים" - כלומר הסתכלות רק על תוצאות או מחקרים שלכאורה מאששות את התזה שרוצים לקדם. כך במקום לשאול "האם X גורם ל-Y" שואלים "איזה ראיות יש לכך ש-X גורם ל-Y" או במקרה של הטבק - איזה ראיות יש לכך ש-X לא גורם ל-Y, תוך הזנחה של כל ממצא אחר. עם השנים הלך והתגבר הבטחון של חוקרים ביולוגיים ושל רופאים בכך שעישון טבק מסוכן לבריאות וגורר הגדלת הסיכון לחלות ולמות עקב מחלות לב-כלי דם, מחלות ריאה ומחלות סרטניות. ראיות לכך החלו להופיע כבר בשנות 1930, והלכו והתחזקו במהלך שנות ה-1950 ו-1960 על ידי שילוב של ניסויי מעבדה בבעלי חיים, ומחקרים קליניים בבני אדם שהשוו תחלואה בין אנשים מעשנים ולא מעשנים. משרדי הבריאות של הממשלות המערביות הכירו בקשר בין טבק לסרטן בשנת 1964, ועם השנים התבררו נזקים נוספים כמו קשר בין עישון לבין מחלות לב.

חברות הטבק ניסו במשך שנים לשמור על הכחשת נזקי העישון - לטעון כי העישון אינו ממכר, וכי העישון אינו מסוכן לבריאות. דבר זה בוצע למרות הידע של החברות כי מודבר בשקר. לדוגמה בשנות ה-70 העיד מדען בכיר בחברת פיליפ מוריס כי " כדי להגן על התעשייה שלנו מפני תביעות של יורשיהם של אלה שמתו מנזקי עישון, אנו חייבים להציג עמדה לפיה התעשייה שלנו מעולם לא ניהלה במעבדותיה מחקרים ביולוגיים כלשהם, ובהתאם לא היה ידוע לנו על כל קשר בין עישון ותחלואה". פיליפ מוריס שכרה שירותיה של חברה גרמנית בשם INBIFO מהעיר קלן, שביצעה מחקרים על השפעות נזקי העישון. הקשר בין שני הגורמים נועד היה להישמר בסוד, ונחשף רק שנים לאחר מכן בהסכם של חברות הטבק מול התביעה הממשלתית של 1998. [2] הקשר בין שני הגורמים הסווה על ידי חברות בת ועל ידי "מתווכחים" כמו החוקר השוודי Ragner Rylander שהעבירו מידע על מחקרים ישירות לחברות הטבק, שהראו על נזקים של העישון. מצד שני המשיכו ב-INBIFOאפילו בשנות ה-90 , לפרסם בעיתונות המדעית מחקרים לפיהם אין הרבה קשר בין עישון לבין סרטן, ולנסות לכוון את האש לגורמים אחרים - לדוגמה בשנת 1990 Rylander פרסם בכתב העת Environment Research מחקרים המצביעים על תה ירוק כגורם משמעותי לסרטן ריאות. [2]

פרסומות והסברה

 
"מילה למעשנים" מודעת הסברה ותעמולה משנת 1979. הפרסומת מתארת עישון במרחב הציבורי כמעין הרמוניה בין אנשים עם טעמים שונים - יש מי שמעשנים ויש מי שלא מעשנים והם כביכול "מנגנים יחד", בלי צורך בהפרעה מצד "מיעוט זעיר ולא רציונלי" שרוצה למנוע עישון כפוי במרחב הציבורי. המודעה מנסה לחבר יחד את המעשנים והלא מעשנים בתמיכה מאחורי הקו של חברות הטבק - המשך עישון במטוסים, במסעדות ועוד, ולהציג את המתנגדים לעישון כזה כאנשים קיצוניים ולא מנומסים, בדומה לקיצונים שניים - אנשים שמעשנים לידך למרות שאתה אומר שזה מפריע לך. המעשנים הם כביכול אדם שהוא עם טעם אחר - אין שום איזכור לאפשרות של נזק בריאותי למעשן או לסובבים אותו או לנושא של התמכרות.

מכון הטבק פרסם מודעות פרסומת בעיתונות ופרסם עלונים עבור הציבור הרחב. פרסומת אחת היא פרסומת משנת 1979, של שני עמודים זה ליד זה, עם הכותרת "מילה למעשנים (על לא-מעשנים ואנטי-מעשנים)" ו"מילה ללא-מעשנים (על מעשנים)". הפרסומת מתארת את המצב של עישון במרחב הציבורי על ידי הקבלה שלו לקונצרט ג'ז או מוזיקה אחרת - כלומר הכי טוב שתהיה "הרמוניה" בין מעשנים ללא מעשנים - וכך שמעשנים יוכלו להמשיך לעשן בכל מקום ציבורי ללא כל הגבלה. הפרסומת מעודדת סובלנות כלפי עישון ומעשנים על ידי הצגת העישון כ"בחירה אישית" או "פולחן קטן" כמו בחירה של מוזיקה או סגנון לבוש. היא מציגה את המתנגדים לעישון בפומבי כמיעוט קטן, לא מנומס ולא רציונלי.[3] אין שום איזכור לנזק בריאותי כלשהו למעשן עצמו, לנזקי עישון כפוי או להתמכרות לטבק. יש לציין כי בשלב זה, עברו כבר עשרות שנים מאז ביצוע של מחקרים מבוססים על נזקי העישון עם מיליוני משתתפים, וכ-13 שנה מאז הכריז הרופא הכללי בארצות הברית כי עישון מסוכן לבריאות וגורם לסרטן ריאות.

הפרסומת למעשנים מציגה אותם כמיעוט נרדף הסובל מ"הפרדה" (בדומה להפרדה גזענית) או הפליה (לדוגמה מעשנים "הוגלו" לחלק האחורי של המטוס, כך שהם קיבלו אחרונים את האוכל ועזבו אחרונים את המטוס). כמו כן הפרסומת מציגה את המתנגדים לעישון ("אנטי-מעשנים") כאנשים לא רציונליים ואובססיביים "ויש את האנשים האלה, שהם רציונליים לחלוטין בכל נושא אחר, שהופכים לפרנואידים כאשר מעשן מתקרב". כאשר פונים ללא מעשנים מציגים את העישון כך: "אולי זה המפתח לכל הנושא של טבק מלכתחילה, זה טקס קטן שמברך זרים לשלום, מספק חברה בבדידות, ממלא זמן "ריק", מסמן את החשיבות של זמנים מסויימים ומבטא סגנון אישי". הצגת המתנגדים לעישון עבור לא מעשנים היא מפעילה מודל של הקטנה וזלזול - במילים הבאות:"יהיה חבל אם נרשה למיעוט זעיר של אנטי-מעשנים לא-סובלנים, וקבוצה קטנה של מעשנים לא מנומסים לשבור את ההרמוניה המהנה שאנו מוצאים אחד בסגנונו של השני. אולי אם נתעלם משניהם הם ילכו למקום אחר ויאפשר לנו לנגן יחד". הפרסומת מסתיימת בסיסמא "החופש לבחור היא הבחירה הטובה ביותר". [3]

בסוף שנות ה-70 מחקרים פנימיים של תעשיית הטבק הצביעו על בעיות בריאות שנגרם לשוהים לצד מעשנים בגלל עישון פסיבי. התעשייה המשיכה להכחיש דבר זה בפומבי. הידע על מחקרים אלה נחשף רק עקב חשיפת המסמכים הפנימיים של חברות הטבק בעקבות ההסדר עם המשפטי עימן בשנת 1998. [4]

דוגמה לעלון לציבור הוא "תשובות לשאלות נפוצות על סיגריות". [5] העלון מטעה את הקוראים על ידי מענה לשאלות לא מדוייקות. לדוגמה במקום לשאול אם עישון פסיבי מסכן את הלא מעשנים הוא עונה לשאלה האם זה נכון שעשן מעישון פסיבי מסוכן יותר מהעשן שמקבל המעשן דרך הסיגריה.

המכון פרסם גם חדשות שבועיות (ניוזלטר) המכוונות לרופאים ולרופאי שיניים כמו "טבק ובריאות - 1964–1979 - המחלוקת המתמשכת" [6] פרסום זה נוטע את הרושם כאילו יש ויכוח מתמשך בין שני צדדים שווי מטרה, כל אחד מהם נחוש למצוא את האמת בשאלה האם עישון באמת מסרטן או לא. וכאילו המחלוקת המדעית עדיין נמשכת. זאת כאשר המחקרים הראשונים על עישון וסיכון בריאותי היו בשנת 1931, וכבר בשנות ה-50 היו עדויות סטטיסטיות נרחבות וכן מתחומי מחקרי אחרים לכך שעישון מגביר את הסיכון לסרטן. בשנת 1964 הכיר בכך הממסד הרפואי והממשלתי. ה"ויכוח" היא מצד גופים שעסקו בפסבדו-מדע - שיש להם אינטרס לא להכיר לעולם בכך שהעישון מסוכן לבריאות. פרסום נוסף הוא "newsletter Tobacco Observer"[1] נראה כי אלו מכוונים לציבור הכללי.

עמדות לגבי סוגיות שונות

נזקי העישון לבריאות

בשנת 1972, פרד פנצר (Fred Panzer), סגן נשיא מכון הטבק מ-1971 עד 1980, כתב תזכיר פנימי בשם "“The Roper Proposal”". בתזכיר, פנצר הזכיר כיצד יצרה תעשיית הטבק ספק ציבורי לגבי המדע הקושר בין עישון למחלות, וכיצד המכון צריך להתאים את השיטות והמסרים שלו כדי לשמור על המחלוקת הזו עוד שנים רבות.[2] [3]

עד אז, פעלו חברות הטבק על שילוב של מספר מסרים:

  • יצירת ספק לגבי הסכנות הבריאותית של העישון, מבלי להכחיש זאת בפועל.
  • תמיכה בזכות הציבור לעשן, מבלי לקרוא לו לעשן.
  • טענה שהם בעד עידוד מחקר מדעי אובייקטיבי כדרך היחידה לפתור את שאלת הסכנה הבריאותית.

פנצר טען כי טיעונים אלה אינם טובים מספיק וכי יש להוסיף להם מסרים נוספים:

  • אנשים שמעשנים הם בעלי מסורת שונה, אורח חיים שונה, וחווים לחץ שונה.
  • המחקר ממשיך לחשוף גורמים אחרים שעלולים לגרום לבעיות בריאות שמיוחסות לטבק - כמו זיהום, תוספי מזון, וירוסים, לחץ נפשי.

שני מסרים אלה היו אמורים להעביר מסר לפיו "ייתכן כי עישון סיגריות לא מהווה את הסכנה הבריאותית שאנשים נגד עישון אומרים שהוא, בגלל שחלופות אחרות הן סבירות לפחות באותה מידה" [4]

מכון הטבק יישם את המסמך. לדוגמה בשנת 1972 סרט מטעם המכון טען כי ניתן להסביר את הקשר בין עישון לבין מחלות לב על ידי תכונות אישיות של המעשנים. עשרות שנים לאחר מכן שימש המסמך בתהליכים משפטיים נגד חברות הטבק. [5]

התמכרות לעישון טבק

כבר בשנות -60 ידעו חברות הטבק ידעו כי הניקוטין בטבק ממכר.[7] במסמכים פנימיים משנות ה-80 טענו מנהלים בחברות טבק כי נושא ההתמכרות מקשה על הפעילות הציבורית שלהן: [8] "כל עניין ההתמכרות הוא הנשק החזק ביותר שיכול להיות לעורך דין תובע במקרה של סרטן ריאות/סיגריות. אנחנו לא יכולים להגן על המשך עישון כ"בחירה חופשית" אם האדם היה מכור."

ב-1988 פרסם ראש שירותי בריאות הציבור של ארצות הברית בארצות, דו"ח על התמכרות לניקוטין. דו"ח זה פורסם יותר מ-25 שנה לאחר שחברות הטבק דנו באופי הממכר של ניקוטין. בתגובה לדו"ח טען מכון הטבק כי הסיגריות אינן ממכרות. לפי המכון הטענה כי סיגריות ממכרות נוגדות את "שכל ישר" וכי מדובר בהסלמה ברטוריקה נגד העישון ללא ביסוס מדעי. הם גם טענו כי חלק מהמעשנים הצליחו לוותר על עישון ודבר זה מראה כי הסיגריות אינן ממכרות. [9]

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ C. C. Little בוויקיפדיה האנגלית
  2. ^ 2.0 2.1 הסתרת הנזקים הרפואיים של העישון ע"י חברות הטבק, האגודה למלחמה בסרטן
  3. ^ 3.0 3.1 A WORD TO SMOKERS (ABOUT NONSMOKERS AND ANTI-SMOKERS), מכון הטבק, פברואר 1979
  4. ^ Bates, C., & Rowell, A. (2004). Tobacco Explained...The truth about the tobacco industry...in its own words. UCSF: Center for Tobacco Control Research and Education. Retrieved from https://escholarship.org/uc/item/9fp6566b האמת על תעשיית הטבק, במילים שלה עצמה, ארגון הבריאות העולמי, 2004
  5. ^ "Answers to the Most Asked Questions about Cigarettes", מכון הטבק, 1982
  6. ^ Smoking and Health 1964–1979: The Continuing Controversy". מכון הטבק. 1979-01-10.
  7. ^ R.N. Proctor, Golden Holocaust: Origins of the cigarette catastrophe and the case for abolition. 2011. Berkeley: University of California Press
  8. ^ Paul. C. Knopick, U.S Exhibit 21,275, Memo, re: Technical review of the conference discussing adding “Addictive” to the warning label, Tobacco Institute, 9 September 1980, Bates no: USX012707-USX012708
  9. ^ Tobacco Institute, Claims That Cigarettes are Addictive Contradict Common Sense, 16 May 1988, Bates no: 300564502,