47,332
עריכות
שינויים
←הדיון על רגולציה בספרות הכלכלית
אנחנו תומכים בפיקוח על מזון שמונע מיצרני מזון להרעיל אותנו, ונהנים מרגולציות בטיחות שמונעות מאתנו להיהרג בתאונות מטוסים. יש ראיות חזקות לכך שרגולציה תורמת לתפקוד השווקים הפיננסיים, ומגבירה את ההשתתפות הציבורית בהם. בלי רגולציה יהיה בעיה לטוס במטוסים לדוגמה, מתוך אמונה ש"שוק" או החוזים יסלקו חברות תעופה גרועות שלא מבטיחות בטיחות לנוסעיהם.{{הערה|שם=rolnik2015}}
אנחנו תומכים בפיקוח על מזון שמונע מיצרני מזון להרעיל אותנו, ונהנים מרגולציות בטיחות שמונעות מאתנו להיהרג בתאונות מטוסים. יש ראיות חזקות לכך שרגולציה תורמת לתפקוד השווקים הפיננסיים, ומגבירה את ההשתתפות הציבורית בהם. בלי רגולציה יהיה בעיה לטוס במטוסים לדוגמה, מתוך אמונה ש"שוק" או החוזים יסלקו חברות תעופה גרועות שלא מבטיחות בטיחות לנוסעיהם.{{הערה|שם=rolnik2015}}
שלייפר טוען כי השאלה מתי לתת לשוק לפעול באמצעות חוזים ומתי הממשלה צריכה להתערב תלויה לעתים קרובות בשאלה מה יעיל יותר (שלייפר מניח הנחה משתמעת שאין אפשרות נוסת). במקרים רבים, בתי המשפט יכולים להיות אופציה יקרה, לא צפויה ולא יעילה, לעומת רגולציה.
;הקושי של הבטחת בטיחות במקומות העבודה על ידי שווקים:
שלייפר ממחיש את הנושא דרך פיקוח על בטיחות במקומות העבודה. פיקוח כזה קיים בכל כלכלה מתקדמת בעולם. לכאורה כוחות השוק אמורים לטפל בבעיה הזאת. מאחר שהשכר עולה בהתאם לסיכון, לחברות אמור להיות אינטרס להפחית סיכונים. הן גם אמורות לרצות לשפר את נוהלי הבטיחות שלהן, כדי להבטיח את יכולתן למשוך את העובדים הכי מוכשרים. יש דרכים שבהן חוזים יכולים לאכוף סטנדרטים של בטיחות - חברות ביטוח יכולות לדרוש שחברות ועובדים ינקטו אמצעי זהירות, למשל. גם התקשורת בין ההנהלה לעובדים אמורה לסייע להנהלה לזהות סיכונים ולטפל בהם בזמן. לכאורה, יש המון אפשרויות פרטיות לטיפול בנושא הבטיחות - ללא שום צורך ברגולציה. .{{הערה|שם=rolnik2015}}
בעולם שבו יש רק חברות מבוססות ויציבות, שחושבות לטווח ארוך ונהנות מגישה נוחה לשוקי ההון, ייתכן שהיה מדובר בתיאור מדויק למדי של המציאות. החסכנות של החברות בנקיטת צעדי זהירות בתחום הבטיחות אמורה לעלות על העלויות שלהן בטווח הקצר. סוג כזה של ניתוח נובע מההנחות הסטדנרטיות [[כלכלה נאו קלאסית|במודל הנאו קלאסי]]. הבעיה היא שהמציאות מורכבת יותר ושונה מהמודל: רוב החברות פועלות בעולם תחרותי, שבו מוטל עליהן לחץ להוריד מחירים והגישה שלהן לשוק ההון מוגבלת, ולכן הן מוכנות לקחת על עצמן סיכונים כמו תאונות..{{הערה|שם=rolnik2015}}
בעיית אכיפת מניעת פגיעה בלתי רצויה דרך שווקים קשה עוד יותר בתחומים כמו [[זיהום סביבתי]] ו[[השפעות סביבתיות]] נוספות שבהן גילוי הפגיעה באחרים יכול להתקיים שנים לאחר התרחשות הפגיעה עצמה ולעיתים קרובות קשה להוכיח מי מבין הנפגעים נפגע על ידי איזה מקור פגיעה ועל ידי איזה מנגנון. התמריצים לזהם פועלים בטווח הקצר, התמריצים להמנע מזיהום אם הם בכלל קיימים הם לטווח ארוך ומוטלים בספק.
;הקושי של הבטחת בטיחות במקומות העבודה על ידי בתי משפט:
אם השוק לא גורם לחברות למנוע תאונות תאוריית הבחירה הציבורית טוענת כי חוזים בינן לבין העובדים או חברות הביטוח אמורים לאלץ אותן לנקוט אמצעי בטיחות. הבעיה היא שחוזים נשענים על אכיפתם בידי בתי המשפט, והאופציה של פנייה לבית המשפט עשויה להיות יקרה, לא צפויה ולא יעילה..{{הערה|שם=rolnik2015}}
התמיכה של כלכלנים בבתי המשפט כדרך לתקן כשלי שוק במקום רגולציה נשענת על שלוש הנחות: 1. השופטים מוכנים לעשות מאמץ כדי לוודא שחוזים וחקיקות ייאכפו ובתי המשפט תמיד יכולים לאכוף את החוק. 2. לשופטים יש מספיק [[ידע]] כדי לברר את העובדות. 3. השופטים בלתי משוחדים ופועלים ללא משוא פנים. שלוש ההנחות האלה מוטלות בספק.{{הערה|שם=rolnik2015}}
כשמסתכלים על תאונות במקום העבודה, יש שורה של גורמים שמגבילים את את היכולת של שופטים להבין מה קרה ולפעול (ובכך מערערים את ההנחה הראשונה) 1. השופטים לא היו במקום התאונה, ולכן צריכים להרכיב את הסיפור בעצמם, כשהם מתבססים על הנרטיבים של העובדים והמעסיקים. אלו מצידם צריכים להשקיע מאמץ רב כדי למצוא ולבסס עובדות שונות 2. מכיוון שהצדדים או עורכי דינם נוטים לשקר, או לפחות להטות את האמת לטובתם, אפילו שופטים אידיאליים יתקשו לברר מה באמת קרה. התהליך הזה הוא יקר, מסורבל ופולשני, בין היתר בגלל רגולציות נוקשות (על בתי המשפט) שנועדו לוודא שהוא יתבצע ביסודיות. 3. שופטים מפרשים חוזים וחוקים על פי שורה של עקרונות סותרים, שמביניהם הם צריכים לבחור. בגלל האי־ודאות שבנושא השופטים חייבים להפעיל לפחות מעט שיקול דעת משלהם כדי לפתור סכסוכים ותביעות. לעתים קרובות, הם צריכים לפרש חוזים לא מושלמים, על פי עובדות לא ברורות. {{הערה|שם=rolnik2015}}
לבתי המשפט יש גם בעיית אכיפה: לחברות קטנות לא תמיד יש יכולת לשלם פיצויים לעובדים, או שאין להן ביטוח, או שהן פשטו רגל. לחברות גדולות יש את המשאבים לעכב את יישומם של פסקי דין. בנוסף, פיצויים גדולים אמורים להרתיע חברות מלא לנקוט אמצעי זהירות, אבל הם גם גורמים לחוסר יעילות, משום שהוא מפחית פעילות עסקית רצויה. {{הערה|שם=rolnik2015}}
ההנחה הראשונה מניחה הנחה משתמעת לפיה השופטים מונעים רק על ידי רצון לברר את האמת וגם הנחה זו היא בעייתית. חברות עשויות לא לנקוט אמצעי בטיחות, למשל, משום שהן סומכות על יכולתן לבלבל את השופטים או משום שיש להם עורכי דין מצויינים ולצד השני אין. הנחה כזו בעצם מקבילה להנחה שרגולטור תמיד רוצה את טובת הציבור.
ההנחה השנייה גורסת שהשופטים יודעים מספיק, לפחות כשהם מסתייעים במומחים מטעם בית המשפט, כדי להגיע להחלטה צודקת. גם זאת הנחה בעייתית. שופטים בעים מרקע של עריכת דין, הידע שלהם הוא משפטי, הם לא מומחים לבטיחות או לנושאים אחרים. במקרים מורכבים הם צריכים להסתמך על דעותיהם של עורכי דין ומומחים שמטרתם היא לנצח בתיק, לא לברר את האמת. הצד העשיר יותר הוא זה שיביא לעתים קרובות מומחים משכנעים יותר.{{הערה|שם=rolnik2015}} מחקרים שמזכיר [[דן אריאלי]] בספר [[האמת על באמת]] מצביעים על כך שאפילו כאשר מומחה מספק גילוי נאות בקשר לאינטרסים שלו קשה לאנשים להתחשב בכך והם רואים בדעה זו דעה אובייקטיבית יותר ממה שהיא באמת.
גם ההנחה השלישית בעייתית מאד. שופטים ומערכת המשפט כולה הם פגיעים במיוחד ל״אי־שוויון בנשק״ או [[אי שוויון פוליטי]]. לצד העשיר או החזק יותר מבחינה פוליטית יש יותר "תחמושת", ולכן יתרון משמעותי בבית המשפט. היכולת של הצד העשיר או החזק לזכות ביתרון יכולה לבוא בצורות שונות חלקן חוקיות וחלקן לא חוקיות.{{הערה|שם=rolnik2015}} השיטות החוקיות לעער את השווין של בתי המשפט כוללות [[לובי פוליטי]] והטיה של מפלגות כדי להשפיע על חוקים ורגולציות שתואמות את האינטרסים של התעשייה, [[לובי פוליטי]] למינויים של שופטים ורגולטורים ידידותיים, העסקת עורכי דין יקרים, שימוש בחוקרים פרטיים כדי לגלות עובדות חדשות, כדי להשפיע על עבודות המשטרה ולקבל ממנה מידע, השפעה על הרכב חבר המושבעים ויכולת לבצע מחקרים פסיכולוגים והטיה פסיכולוגית של המושבעים או השופט. שימוש בטקטיקות השהיה כדי לעכב תביעות, יצירת תביעות סרק ו[[תביעות השתקה]] כדי להשפיע על הצד השני. היבט חשוב נוסף הוא [[השפעת ההון על העיתונות|השפעה על התקשורת]] כדי לקבל כיסוי אוהד, להשפיע על דעת הקהל (שמשפיעה על עדים, חבר מושבעים ועוד) וכדי להשפיע על [[נורמות]] והנחות יסוד שיש בתחום. השיטות הלא חוקיות כוללות איומים, שוחד, מתן טובות הנאה וניצול קשרים על רגולטורים, שופטים, מומחים, עורכי דין, חוקרים ומושבעים. בעיה נוספת של אי שוויון פוליטי נובעת מדעות קדומות של מושבעים או מומחים, וכן מאכיפה לא שוויונית של זכויות יסוד ושל חוקים על ידי המשטרה ועל ידי גורמי אמון אחרים. כך לדוגמה פגיעה במיעוטים, נשים, וכו' יכולה להתקיים גם אם בית השופטים עצמהם הם הוגנים. לדוגמה תאונות עבודה של עובדים עניים או בני מיעוט לאומי לא יזכו לאותו תעוד ואיסוף ראיות מצד המשטרה. כאשר יש [[גזענות]] או הפליה נגד נשים בעיה זו קשה עוד יותר.
לפי שלייפר כשבתי המשפט יקרים, לא צפויים ולעתים קרובות משוחדים לטובת החזקים, הציבור מבקש חלופות לפתרון סכסוכים דרך בתי המשפט. הפתרון שניתן לכך ברחבי העולם הוא רגולציה. מאפיין בולט של רגולציה היא הנטיה שלה לבצע האחדה של הדרישות לנורמות תקינות מצד עובדים וחברות. לעתים קרובות דרישות כאלה הן הומוגניות ונוקשות מידי אבל יש להן גם יתרונות - מאחר שהיא יוצרת סטנדרטים אחידים, היא מפחיתה עלויות אכיפה - היא מספקת הן לשופט והן לצדדים המתדיינים מתווה שלפיו הם יכולים לקבוע מהי אחריות משפטית. רגולציה גם מפחיתה את העלות של פנייה לבית המשפט, משום שהיא מעניקה לשופטים רשימת תנאים שצריכים להתקיים כדי לבסס חבות משפטית, במקום להשאיר את הנושא פתוח. רגולציות שמגייסות את המגזר הפרטי כגורם אכיפה, כמו תקנות שאוסרות מכירת משקאות משכרים בלילה, מתבררות גם הן כיעילות במיוחד.
בניגוד לשופטים, שצריכים לעסוק בשורה ארוכה של תחומים עם הבנה שטחית ברובם, רגולטורים עוסקים בתחום מסויים. ההתמחות של הרגולטורים, במיוחד בתחומים כמו פיננסים או איכות הסביבה, מובילה ליעילות גדולה יותר בסוגיות מורכבות ביותר. אם כי ההתמחות הזאת היא גם חרב פיפיות: רגולטורים רבים נוטים ליפול בידי המפוקחים שלהם בדיוק מפני שהם מומחים בתחום אחד צר - ולכן זה התחום היחיד שבו הם יכולים לעבוד לאחר שסיימו את תפקידם.
==נטל הרגולציה על עסקים==
==נטל הרגולציה על עסקים==