שינויים

רוזוולט פשוט הדפיס כסף, הגדיל את הגרעון, הוביל את ממשלתו להתערב בכלכלה ועודד את הציבור להוציא וליזום (ה'ניו דיל'). קיינס עשה סדר באינטואיציות נכונות של אחדים מקודמיו [ביניהם מאלתוס שחי כמאה שנים לפניו], שפשוט נזנחו. בשנת 1936 הוא הצליח להוכיח שהמדיניות הגרועה ביותר משלבת 'ייבוש' של ההון הנזיל ושל הוצאות הציבוריות במדינה שכלכלתה מצויה במשבר. קיינס הסביר שהדרך להתמודד עם הנסיגה בהכנסות ועם הירידה בביקוש, היא הורדת המיסים והעלאת ההוצאה הציבורית. בקיצור, קיינס הסביר בזמן שרוזוולט ביצע: במצב של מיתון, תפקידה של המדינה הוא לנהל מדיניות כלכלית של גרעון מודע. מאז שנות ה-40, כל העולם יודע זאת וכל הממשלות נוקטות אמנם מדיניות גרעונית , לרבות ממשלות אשר דוחות את הקיינסיאניזם באופן רשמי (כמו ממשליהם של רייגן, מייג'ור ובוש).

רוזוולט פשוט הדפיס כסף, הגדיל את הגרעון, הוביל את ממשלתו להתערב בכלכלה ועודד את הציבור להוציא וליזום (ה'ניו דיל'). קיינס עשה סדר באינטואיציות נכונות של אחדים מקודמיו [ביניהם מאלתוס שחי כמאה שנים לפניו], שפשוט נזנחו. בשנת 1936 הוא הצליח להוכיח שהמדיניות הגרועה ביותר משלבת 'ייבוש' של ההון הנזיל ושל הוצאות הציבוריות במדינה שכלכלתה מצויה במשבר. קיינס הסביר שהדרך להתמודד עם הנסיגה בהכנסות ועם הירידה בביקוש, היא הורדת המיסים והעלאת ההוצאה הציבורית. בקיצור, קיינס הסביר בזמן שרוזוולט ביצע: במצב של מיתון, תפקידה של המדינה הוא לנהל מדיניות כלכלית של גרעון מודע. מאז שנות ה-40, כל העולם יודע זאת וכל הממשלות נוקטות אמנם מדיניות גרעונית , לרבות ממשלות אשר דוחות את הקיינסיאניזם באופן רשמי (כמו ממשליהם של רייגן, מייג'ור ובוש).

==בחזרה לפולחנים ולחרדות 'הניאו-קלאסיות'==

==בחזרה לפולחנים ולחרדות 'הנאו-קלאסיות'==

מאז שנות ה-60 החלו לפתח 'המוניטאריסטים' מתקפת-נגד עזה. ההיפותזה הניאו-קלאסית היתה שההוצאה הציבורית יוצרת 'אפקט מקפיא' על ההוצאה הפרטית. קו הטיעון היה כזה: כאשר המדינה לווה בשוק הפיננסי, היא מצמצמת את האשראי הזמין ומעלה את גובה הריבית, דבר שפוגע בהשקעות. יתכן שבטווח הקצר יהיו לגרעון השפעות חיוביות על הפעילות, אולם בסוף התהליך, התוספת בייצור תתקזז בצניחת ההשקעות הפרטיות. דבר זה יוביל לכך שהכלכלה תימצא עם תוצר פנימי ללא שינוי, הלחצים על הביקוש ייצרו אינפלציה והמדינה תיאלץ להעלות מיסים כדי לממן את חובותיה.

מאז שנות ה-60 החלו לפתח 'המוניטאריסטים' מתקפת-נגד עזה. ההיפותזה הנאו-קלאסית היתה שההוצאה הציבורית יוצרת 'אפקט מקפיא' על ההוצאה הפרטית. קו הטיעון היה כזה: כאשר המדינה לווה בשוק הפיננסי, היא מצמצמת את האשראי הזמין ומעלה את גובה הריבית, דבר שפוגע בהשקעות. יתכן שבטווח הקצר יהיו לגרעון השפעות חיוביות על הפעילות, אולם בסוף התהליך, התוספת בייצור תתקזז בצניחת ההשקעות הפרטיות. דבר זה יוביל לכך שהכלכלה תימצא עם תוצר פנימי ללא שינוי, הלחצים על הביקוש ייצרו אינפלציה והמדינה תיאלץ להעלות מיסים כדי לממן את חובותיה.

בשנות ה-70 וה-80, שללו הניאו-קלאסיים אפילו את הטענה שלגרעון התקציבי יש השפעה חיובית בטווח הקצר, וזאת בשל הפעולות הרציונליות של הגורמים הפרטיים. הללו יודעים שלגרעון לא תהיה השפעה מובהקת על העושר הלאומי ושהנדיבות הנוכחית של המדינה תתורגם, בסופו של דבר, למיסים נוספים. ולכן, מרגע שיוכרז על הרחבת הגרעון, יצמצמו הגורמים הפרטיים את הוצאותיהם כדי להתכונן למיסים שיבואו. מכאן, שצמצום ההוצאה הפרטית על-ידי הגרעון התקציבי הוא מיידי.

בשנות ה-70 וה-80, שללו הנאו-קלאסיים אפילו את הטענה שלגרעון התקציבי יש השפעה חיובית בטווח הקצר, וזאת בשל הפעולות הרציונליות של הגורמים הפרטיים. הללו יודעים שלגרעון לא תהיה השפעה מובהקת על העושר הלאומי ושהנדיבות הנוכחית של המדינה תתורגם, בסופו של דבר, למיסים נוספים. ולכן, מרגע שיוכרז על הרחבת הגרעון, יצמצמו הגורמים הפרטיים את הוצאותיהם כדי להתכונן למיסים שיבואו. מכאן, שצמצום ההוצאה הפרטית על-ידי הגרעון התקציבי הוא מיידי.

מסקנתה של התיאוריה על הפעולות הרציונליות היא טאוטולוגיה טהורה. מודל זה יוצא מתוך הנחות בדבר מצב של שיווי משקל ותעסוקה מלאה, שבהן אין שום מיתון בפעילות ולכן אין שום צורך לעודדה. לאחר מכן, הוא מצליח להוכיח באמצעות משוואות מתמטיות, שהרחבת הגרעון אינה יעילה במקרה כזה. זהו אכן גילוי!! אפשר באותה מידה לומר שקיבה שהתמלאה עלולה להיפגע אם יוחדר לתוכה קילוגרם של נקניק. וביתר רצינות: אין אישוש אמפירי להיפותזה בדבר צמצום של ההוצאה הפרטית על-ידי ההוצאה הציבורית, וקל גם להסביר זאת. הרחבת גרעון מתרחשת בדרך-כלל במצב שבו משקי הבית והעסקים מצמצמים את הוצאותיהם: במצב כזה אין מחסור באשראי כי אם מחסור בהשקעות. כאשר המדינה לווה את הכספים שהגורמים הפרטיים אינם מעזים להשקיע, היא אינה שוללת מהם דבר: היא פשוט ממשיכה את מה שהם לא עשו. ההוצאות הציבוריות אינן תחליף להוצאות הפרטיות, אלא הן השלמות חיוניות שלהן, וזאת משני היבטים: ראשית, הן מבטיחות את ייצורם של נכסים ציבוריים (חינוך, משפט, תחבורה, בטחון) ושל תשתיות שבלעדיהן שום פעילות פרטית לא תשגשג; שנית, הן מזריקות דם חדש לסחר החליפין היגע.

מסקנתה של התיאוריה על הפעולות הרציונליות היא טאוטולוגיה טהורה. מודל זה יוצא מתוך הנחות בדבר מצב של שיווי משקל ותעסוקה מלאה, שבהן אין שום מיתון בפעילות ולכן אין שום צורך לעודדה. לאחר מכן, הוא מצליח להוכיח באמצעות משוואות מתמטיות, שהרחבת הגרעון אינה יעילה במקרה כזה. זהו אכן גילוי!! אפשר באותה מידה לומר שקיבה שהתמלאה עלולה להיפגע אם יוחדר לתוכה קילוגרם של נקניק. וביתר רצינות: אין אישוש אמפירי להיפותזה בדבר צמצום של ההוצאה הפרטית על-ידי ההוצאה הציבורית, וקל גם להסביר זאת. הרחבת גרעון מתרחשת בדרך-כלל במצב שבו משקי הבית והעסקים מצמצמים את הוצאותיהם: במצב כזה אין מחסור באשראי כי אם מחסור בהשקעות. כאשר המדינה לווה את הכספים שהגורמים הפרטיים אינם מעזים להשקיע, היא אינה שוללת מהם דבר: היא פשוט ממשיכה את מה שהם לא עשו. ההוצאות הציבוריות אינן תחליף להוצאות הפרטיות, אלא הן השלמות חיוניות שלהן, וזאת משני היבטים: ראשית, הן מבטיחות את ייצורם של נכסים ציבוריים (חינוך, משפט, תחבורה, בטחון) ושל תשתיות שבלעדיהן שום פעילות פרטית לא תשגשג; שנית, הן מזריקות דם חדש לסחר החליפין היגע.