שינויים

אחת האשליות היותר מושרשות בחשיבה הקפיטליסטית כלכלית הינה הרעיון שהתחרות תוריד כביכול את מחיריהם של מוצרים, מכיוון שעל המוכר להציע לצרכן את המוצר הזול ביותר על מנת שזה יסכים לקנותו. דבר זה, כפי שנראה מייד, הינו אבסורד גמור, שלא יכול להתקיים אף פעם במציאות, מעין אוקסימורון רעיוני, אשליה גרידא שאין לה שום ביסוס במציאות, ופרה קדושה שאסור הייה לפגוע בה. במאמר זו אין בכוונתי להיכנס כלל לשיקולי הפגיעה באיכות המוצר או באיכות השירות, שנפגע עקב הורדת המחיר על מנת לאפשר שוב רווח גדול יותר, אלא לתקוף את הבעיה מן השורש, כלומר להראות, שהדבר הבסיסי העומד בבסיס התחרות לא יכול לגרום להורדת מחירים, כי אם דווקא להעלאתם בטווח הארוך. במילים אחרות, אותו הדבר הבסיסי המניע את התחרות או המהווה את המנוע שלה, הינו החמדנות, תאוות הבצע וההדוניזם. ואת זה לא תוכל שום תחרות, כפי שנסביר מייד, לרסן או למנוע. בכתבתה "הכול התייקר, כי פשוט אפשר", שהתפרסמה בעיתון כלכליסט (http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3527690,00.html), כותבת נעמה סינקולר את הדברים הבאים: "לאן שלא נביט - התחבורה הציבורית, הדלק, העמלות בבנקים, חינוך הילדים, הניקוי היבש, ואפילו הבירה המקומית; וגם ההנאות הקטנות של החיים כמו כרטיס לקולנוע - כולם התייקרו בעשור האחרון בעשרות אחוזים, הרבה יותר מהשכר הממוצע שלנו"...."וזו אולי עוד מסקנה מטרידה", מוסיפה וכותבת נעמה סינקולר, "המחירים ירדו לא בגלל תחרות חופשית על לבו של הצרכן, אלא בעיקר בתחומים שבהם הייתה התערבות חיצונית בשווקים או רגולציה חריפה". הבה נבחן אם כן בשורות הבאות מדוע זה אכן קורה, ולמה אין בכוחה של התחרות להוריד מחרים בגלל הבסיס החמדני עליו היא בנויה, אלא דווקא לגרום לנסיקתם הלא מבוקרת, כפי שטוענת כתבתה של נעמה בכלכליסט.

אחת האשליות היותר מושרשות בחשיבה הקפיטליסטית כלכלית הינה הרעיון שהתחרות תוריד כביכול את מחיריהם של מוצרים, מכיוון שעל המוכר להציע לצרכן את המוצר הזול ביותר על מנת שזה יסכים לקנותו. דבר זה, כפי שנראה מייד, הינו אבסורד גמור, שלא יכול להתקיים אף פעם במציאות, מעין אוקסימורון רעיוני, אשליה גרידא שאין לה שום ביסוס במציאות, ופרה קדושה שאסור הייה לפגוע בה. במאמר זו אין בכוונתי להיכנס כלל לשיקולי הפגיעה באיכות המוצר או באיכות השירות, שנפגע עקב הורדת המחיר על מנת לאפשר שוב רווח גדול יותר, אלא לתקוף את הבעיה מן השורש, כלומר להראות, שהדבר הבסיסי העומד בבסיס התחרות לא יכול לגרום להורדת מחירים, כי אם דווקא להעלאתם בטווח הארוך. במילים אחרות, אותו הדבר הבסיסי המניע את התחרות או המהווה את המנוע שלה, הינו החמדנות, תאוות הבצע וההדוניזם. ואת זה לא תוכל שום תחרות, כפי שנסביר מייד, לרסן או למנוע. בכתבתה "הכול התייקר, כי פשוט אפשר", שהתפרסמה בעיתון כלכליסט (http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3527690,00.html), כותבת נעמה סינקולר את הדברים הבאים: "לאן שלא נביט - התחבורה הציבורית, הדלק, העמלות בבנקים, חינוך הילדים, הניקוי היבש, ואפילו הבירה המקומית; וגם ההנאות הקטנות של החיים כמו כרטיס לקולנוע - כולם התייקרו בעשור האחרון בעשרות אחוזים, הרבה יותר מהשכר הממוצע שלנו"...."וזו אולי עוד מסקנה מטרידה", מוסיפה וכותבת נעמה סינקולר, "המחירים ירדו לא בגלל תחרות חופשית על לבו של הצרכן, אלא בעיקר בתחומים שבהם הייתה התערבות חיצונית בשווקים או רגולציה חריפה". הבה נבחן אם כן בשורות הבאות מדוע זה אכן קורה, ולמה אין בכוחה של התחרות להוריד מחרים בגלל הבסיס החמדני עליו היא בנויה, אלא דווקא לגרום לנסיקתם הלא מבוקרת, כפי שטוענת כתבתה של נעמה בכלכליסט.

כפי שציינתי למעלה בפתח דברי הסיבה העיקרית היא שרעיון התחרות מושתת בבסיסו ומקדם ללא לאות את רעיון החמדנות, שמבוטא בין היתר ברעיונות כלכליים כגון תמ"ג, צמיחה, צריכה וכיוצא באלה. הבעיה היא שהחמדנות הטבועה עמוק בקוד הגנטי של הקפיטליזם, ואגב גם בשאר השיטות הכלכליות המוניטאריות המערביות, ומהווה את ציפור נפשו של הקפיטליזם לא תאפשר למוכר, לחברה, לבעל העסק או למי שזה לא יהיה, לוותר על הניסיון לצבור עוד ועוד כסף ובכל מחיר. במציאות מעין זו הדבר היחיד שישתנה תהייה הדרך, שבה ייבחר המוכר או החברה למקסם את רווחיהם על גבם של הצרכנים, אך לא עצם הניסיון. במובן זה הרעיון להוריד את מחירו של מוצר סותר את העיקרון הבסיסי של החמדנות הטבועה ברעיון התחרות, ומאלץ את המוכר פשוט לנקוט טקטיקות מתוחכמות יותר על מנת להתגבר על מכשול זה. קיימים כמה דרכים עיקריות להתגבר על בעיה זו, וכאן ניגע רק במתי מעט מתוך  סך האפשרויות הללו. האפשרות הראשונה אם כן תהייה תיאום מחירים, דבר זה נוגד אמנם את החוק, אך היו דברים מעולם. זו  כמובן לא האפשרות השכיחה ביותר להתגבר על בעיית התחרות, אך היא בהחלט קיימת.  חברת טמבור לדוגמא הורשע למשל בכך שבין השנים 1994-1998 תיאמה את מחיריה (ראה כתבה מלאה ב- http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-1442528,00.html). במקרה אחר שופטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים, מרים מזרחי, הרשיעה (יום ב', 22.3.10) חלקית את חברת מודגל, מנהלים בכירים בה, כמו גם מספר חברות ומנהלים נוספים בתחום הנדסת הבניין, בעבירת הסדר כובל  (ראה כתבה מלאה ב - http://www.news1.co.il/Archive/001-D-233916-00.html). להכרעת פסק הדין בעניין זה ראה גם כן באותה הכתבה לעניין הכרעת-דין: ת"פ 1274/00 מדינת ישראל נ' מודגל ואח' (http://www.news1.co.il/ShowFiles.aspx?FileID=1684). כך או כך זו הדרך האחת, שבה יינקטו בעלי התחרות לצורך הגדלת רווחיהם.

כפי שציינתי למעלה בפתח דברי הסיבה העיקרית היא שרעיון התחרות מושתת בבסיסו ומקדם ללא לאות את רעיון החמדנות, שמבוטא בין היתר ברעיונות כלכליים כגון תמ"ג, צמיחה, צריכה וכיוצא באלה. הבעיה היא שהחמדנות הטבועה עמוק בקוד הגנטי של הקפיטליזם, ואגב גם בשאר השיטות הכלכליות המוניטאריות המערביות, ומהווה את ציפור נפשו של הקפיטליזם לא תאפשר למוכר, לחברה, לבעל העסק או למי שזה לא יהיה, לוותר על הניסיון לצבור עוד ועוד כסף ובכל מחיר. במציאות מעין זו הדבר היחיד שישתנה תהייה הדרך, שבה ייבחר המוכר או החברה למקסם את רווחיהם על גבם של הצרכנים, אך לא עצם הניסיון. במובן זה הרעיון להוריד את מחירו של מוצר סותר את העיקרון הבסיסי של החמדנות הטבועה ברעיון התחרות, ומאלץ את המוכר פשוט לנקוט טקטיקות מתוחכמות יותר על מנת להתגבר על מכשול זה. קיימים כמה דרכים עיקריות להתגבר על בעיה זו, וכאן ניגע רק במתי מעט מתוך  סך האפשרויות הללו. האפשרות הראשונה אם כן תהייה תיאום מחירים, דבר זה נוגד אמנם את החוק, אך היו דברים מעולם. זו  כמובן לא האפשרות השכיחה ביותר להתגבר על בעיית התחרות, אך היא בהחלט קיימת.  חברת טמבור לדוגמא הורשע למשל בכך שבין השנים 1994-1998 תיאמה את מחיריה (ראו כתבה מלאה ב- http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-1442528,00.html). במקרה אחר שופטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים, מרים מזרחי, הרשיעה (יום ב', 22.3.10) חלקית את חברת מודגל, מנהלים בכירים בה, כמו גם מספר חברות ומנהלים נוספים בתחום הנדסת הבניין, בעבירת הסדר כובל  (ראו כתבה מלאה ב - http://www.news1.co.il/Archive/001-D-233916-00.html). להכרעת פסק הדין בעניין זה ראו גם כן באותה הכתבה לעניין הכרעת-דין: ת"פ 1274/00 מדינת ישראל נ' מודגל ואח' (http://www.news1.co.il/ShowFiles.aspx?FileID=1684). כך או כך זו הדרך האחת, שבה יינקטו בעלי התחרות לצורך הגדלת רווחיהם.

אפשרות שנייה, שדומה במהותה לאפשרות הראשונה, אך אינה עוברת על החוק, הוא לפעול לפי כלל מוסכם, שאינו כתוב בשום מקום, שאם חברה אחת תעלה את המחיר, כל השאר ינהגו כמוה, ויעלו גם הם מחירים. זוהי האפשרות שמתקיימת בדרך כלל, שכן בדרך כלל אנו עדים לתופעה, שבה חברה מסוימת מעלה מחיר, ולאחר זמן קצר אחריה מעלות גם שאר החברות הפעילות באותו התחום את מחיריהם. זאת ועוד, למעשה אין כלל צורך אפילו ללכת על פי כלל זה, אלא עצם עובדת העלאת מחירו של מוצר על ידי חברה אחת, תביא באופן בלתי נמנע להעלאת מחירו גם בחברות האחרות, ובאופן פרופורציונאלי.  במילים אחרות, כאשר מוצר עולה בחברה אחת, יהיה זה טיפשי מצד האחרים לא להעלות אותו, שכן הן שומרות ממילא על טווח הפערים הקיים כבר מקודם. גם זו מצב זה קורה הרבה מאוד בפועל. דבר אחר שניתן להוסיף כאן, ושהוא פועל יוצא מהמצב שמתואר למעלה הוא היווצרותם של קרטלים, מונופולים ואוליגופולים, דבר שנוגד את החוק במדינת ישראל ומנוגד לחוקי הכלכלה החופשית. זהו המצב בפועל של הבנקים וחברות הביטוח. אז למה לא פועלים נגדם? כנראה כי "כלכלה חופשית" מיועדת רק לעשירונים התחתונים, ושנית זה לא ממש יעזור, כי התחרות והחמדנות ייגרמו שוב להיווצרותם של קרטלים אוליגופולים ומונופולים מעין אלה. יתירה מזאת, הרעיון שהקונה לא ייקנה את המוצרים אף הוא משולל כל יסוד, שכן בהרבה מן המקרים אין לו ברירה אלא לקנות, כמו במקרה של מורי מזון וכיוצא בזה. התמונה תשתנה רק כאשר יכולתו הכלכלית של הצרכן תישחק עד דק, ואז כבר לא תהייה לו ברירה אלא למחות כנגד השיטה ולשנותה.

אפשרות שנייה, שדומה במהותה לאפשרות הראשונה, אך אינה עוברת על החוק, הוא לפעול לפי כלל מוסכם, שאינו כתוב בשום מקום, שאם חברה אחת תעלה את המחיר, כל השאר ינהגו כמוה, ויעלו גם הם מחירים. זוהי האפשרות שמתקיימת בדרך כלל, שכן בדרך כלל אנו עדים לתופעה, שבה חברה מסוימת מעלה מחיר, ולאחר זמן קצר אחריה מעלות גם שאר החברות הפעילות באותו התחום את מחיריהם. זאת ועוד, למעשה אין כלל צורך אפילו ללכת על פי כלל זה, אלא עצם עובדת העלאת מחירו של מוצר על ידי חברה אחת, תביא באופן בלתי נמנע להעלאת מחירו גם בחברות האחרות, ובאופן פרופורציונאלי.  במילים אחרות, כאשר מוצר עולה בחברה אחת, יהיה זה טיפשי מצד האחרים לא להעלות אותו, שכן הן שומרות ממילא על טווח הפערים הקיים כבר מקודם. גם זו מצב זה קורה הרבה מאוד בפועל. דבר אחר שניתן להוסיף כאן, ושהוא פועל יוצא מהמצב שמתואר למעלה הוא היווצרותם של קרטלים, מונופולים ואוליגופולים, דבר שנוגד את החוק במדינת ישראל ומנוגד לחוקי הכלכלה החופשית. זהו המצב בפועל של הבנקים וחברות הביטוח. אז למה לא פועלים נגדם? כנראה כי "כלכלה חופשית" מיועדת רק לעשירונים התחתונים, ושנית זה לא ממש יעזור, כי התחרות והחמדנות ייגרמו שוב להיווצרותם של קרטלים אוליגופולים ומונופולים מעין אלה. יתירה מזאת, הרעיון שהקונה לא ייקנה את המוצרים אף הוא משולל כל יסוד, שכן בהרבה מן המקרים אין לו ברירה אלא לקנות, כמו במקרה של מורי מזון וכיוצא בזה. התמונה תשתנה רק כאשר יכולתו הכלכלית של הצרכן תישחק עד דק, ואז כבר לא תהייה לו ברירה אלא למחות כנגד השיטה ולשנותה.