שינויים

==היסטוריה==

==היסטוריה==

בשנת 1902 חזה [[בנימין זאב הרצל]] את הפקת המחצבים מים המלח  "...מי המינרלים העשירים בברום, גופרית ותרכובות זרחניות..." . הצעדים המעשיים הראשונים נעשו על ידי זלמן דוד ליבונטין אשר עמד להסדיר כי היישוב היהודי בארץ ישראל  יקבל  את הזיכיון לניצול אוצרות הימה ובקעת הירדן כבר בשנת 1905. בשנת 1911 משה נובומייסקי בדק את מי ים המלח ותכנן, בין השאר, להפריד את המלחים השונים ולהפיק אשלגן ו[[ברום]].

בשנת 1902 חזה [[בנימין זאב הרצל]] את הפקת המחצבים מים המלח  "...מי המינרלים העשירים בברום, גופרית ותרכובות זרחניות..." . הצעדים המעשיים הראשונים נעשו על ידי זלמן דוד ליבונטין אשר עמד להסדיר כי היישוב היהודי בארץ ישראל  יקבל  את הזיכיון לניצול אוצרות הימה ובקעת הירדן כבר בשנת 1905. בשנת 1911 משה נובומייסקי בדק את מי ים המלח ותכנן, בין השאר, להפריד את המלחים השונים ולהפיק אשלגן ו[[ברום]].

את הצעד המעשי הראשון להפקת האשלג עשה מייג'ור תומאס גרגורי טאלוק. תוך כדי עבודתו בתעשייה הצבאית הבריטית נודע לו כי מחיר האשלגן בעולם עלה בצורה חדה. בשנים אלה החלו להשתמש ב[[אשלג]] לשם הכנת חומרי נפץ וכן להפקת [[דשן כימי]]. בשנת 1918 נודע לו, לגמרי במקרה, מפי ידידו, שים המלח מכיל כמויות ניכרות של [[חומרי גלם|החומר הגולמי]] ממנו מופק האשלגן. הוא פנה לשר המלחמה הבריטי ובקש כי בתום מלחמת העולם הראשונה יינתן לו הזיכיון. ואכן הובטח לו שכך יהיה.

את הצעד המעשי הראשון להפקת האשלג עשה מייג'ור תומאס גרגורי טאלוק. תוך כדי עבודתו בתעשייה הצבאית הבריטית נודע לו כי מחיר האשלגן בעולם עלה בצורה חדה. בשנים אלה החלו להשתמש ב[[אשלג]] לשם הכנת חומרי נפץ וכן להפקת [[דשן כימי]]. בשנת 1918 נודע לו, לגמרי במקרה, מפי ידידו, שים המלח מכיל כמויות ניכרות של [[חומרי גלם|החומר הגולמי]] ממנו מופק האשלגן. הוא פנה לשר המלחמה הבריטי ובקש כי בתום מלחמת העולם הראשונה יינתן לו הזיכיון. ואכן הובטח לו שכך יהיה.

משה נובומייסקי אף הוא פנה בבקשה לקבלת הזיכיון, ולאחר שהמנדט על [[ארץ ישראל]] ניתן לבריטניה הוחלט במשרד המושבות הבריטי להעניק את הזיכיון לשניהם. הם הקימו את [[חברת אשלג ארץ-ישראלית]], החלו בהפקה בשנת 1930. החברה פעלה עד  1948. בשנת 1952 זכויות ההפקה נמסרו ל[[מפעלי ים המלח]]. בשנת 2007 מפעלי ים המלח הפיקו יותר מ-2.5 מיליון טונות אשלג.

משה נובומייסקי אף הוא פנה בבקשה לקבלת הזיכיון, ולאחר שהמנדט על [[ארץ ישראל]] ניתן לבריטניה הוחלט במשרד המושבות הבריטי להעניק את הזיכיון לשניהם.  

חברת אשלג ארץ-ישראלית (Palestine Potash Limited), נרשמה באנגליה ב-31 באוקטובר 1929 במטרה העיקרית לנצל את המינרלים של [[ים המלח]]. החברה הוקמה על סמך זיכיון שניתן לה על ידי ממשלת המנדט וממלכת ירדן, ב-31 בינואר 1931. מנהליה של החברה היו משה נובומייסקי ותומאס גרגורי טולוק.

 

בשנת 1930 הוקם המפעל בצפון ים המלח ושנה לאחר מכן החלה החברה לשווק אשלג וברומין. בשנת 1934 היא יזמה את הקמת המפעל בדרום לאחר שהתברר כי בצפון ים המלח אין ברשותה די קרקעות לבניית הבריכות הדרושות לשם הפקת האשלג. וכן יוחסה חשיבות לעובדה כי המפעל בדרום קרוב למקור מים מהעיירה א-צאפי שמדרום-מזרח לים המלח, בתחום ממלכת ירדן. לאחר שלוש שנים המפעל ייצר המפעל בדרום ים המלח 80,000 טון אשלג בשנה.

 

בשנות מלחמת העולם השנייה גדלה התוצרת משנה לשנה באופן ניכר. תחזית סוכני המכירות של החברה קבעה כי "יש יסוד להניח שיעלה ביד החברה להוסיף ולהחזיק בימי שלום ברוב השווקים שהיא מצאה". בשנת 1945 מכרה החברה 90,040 טון אשלג ו-347 טונות ברומין.

 

בנובמבר 1948 מינתה הממשלה הזמנית ועדה כדי לבדוק את פעולת חברת האשלג. הוועדה שמונתה פעלה לסילוק ההשפעה הבריטית על החברה ולשינוי תנאי הזיכיון שהיה בידי חברת האשלג. בחודש דצמבר 1951 החליטה ממשלת ישראל להקים חברה חדשה, חברת מפעלי ים המלח בע"מ. החברה החדשה רכשה ביולי 1952 את כל הנכסים של חברת האשלג.

 

ב 1952, אחר שיתוק המפעל, בדרום ים המלח, במשך חמש שנים, החלו מפעלי ים המלח להפיק אשלג ומינרלים אחרים מים המלח. בשנת 1958, לאחר ביצוע סקרים הנדסיים נרחבים ביוזמת מנהל המפעל מרדכי מקלף והמדען מ. כהנר נקבעו מגמות פיתוח אוצרות ים המלח.

 

בשנת 1966 הגיע שטח בריכות האידוי ל-135 קמ"ר. בשנת 1975 עלתה הפקת האשלג על 1 מיליון טון בשנה. בשנת 1980 החלו מפעלי ים המלח בבניית מתקנים המיישמים את תהליך הגיבוש הקר של האשלגן. בשנת 1986 הפקת האשלג הגיעה ל-2 מיליון טון בשנה ובשנת 2007 מפעלי ים המלח הפיקו יותר מ-2.5 מיליון טונות אשלג בשנה.

==הפקת האשלג בישראל==

==הפקת האשלג בישראל==