47,332
עריכות
שינויים
אין תקציר עריכה
נסיון1
נסיון1
==רווחה כלכלית==
רווחה חברתית היא לא רווחה כלכלית
(פוסט כבד לקראת שבת, שיהיה מה לגרוק)
בעקבות הויכוח על האם ירוק הוא נושא או גישה, וסביב הויכוח (חד צדדי) שלי עם "סביבתן ספקן" דני בשם ביורן לומבורג, חשבתי על הנושא של תעדוף החברה בשם יעילות כלכלית
הפילוסוף דיווד יום כתב בשעתו שאי אפשר לכתוב משפט שמכיל את המילה "צריך ל" או "אסור ל" בלי שיהיה מאוחרי זה הנחה שרירותית של ערך. כלומר כשאומרים "אסור לגנוב" אפשר להסביר את זה בכל מיני סיכות הגיוניות, אבל בסופו של דבר יום אומר (ולמיטב ידעתי אף אחד לא הצליח לסתור אותו) שאם ננסה להבין למה אסור לגנוב בסוף נגיע להיגד ערכי מסויים שאי אפשר לנמק אותו הגיונית, אלא פשוט להגיד "ככה".
כלכלנים שחכו את זה (כמובן) ולכן הם מנסים לבנות סדר עדיפות לחברה, או למקסם את הרווחה החברתית על ידי מקסום כביכול של תועלות כפי שהן באות לידי ביטוי בשוק. כלומר איך נדע האם כדאי שהחברה תשקיע בבנית בית חולים חדש או בבית אבות חדש? נראה מה יתן יותר תועלת כלכלית (אליזה של עלות ותועלת) ולפי זה נשפוט באופן אובייקטי.
(לומברג וכלכלנים אחרים מציעים להרחיב את הרעיון הזה גם לתחום של קביעת קדימות לבעיות סביבה עולמיות וככה הגעתי לנושא)
אם נחזור לדיוויד יום, נראה ששאלות כמו "איך צריך לחלק את עוגת התקציב" או "איך צריך לנהל את המשק" חייבות להכיל היגד ערכי. הצרה שבדרך שבה כלכלנים עושים את זה - ההיגדים הערכיים נשארים חבויים - ככה שכלכלנים יכולים לספר לעצמם , שהם מבצעים חישובים מקצועיים.
כדי להגיד את זה בצורה מפורשת וברורה - בחינת יעילות כלכלית של מטרות ציבוריות (כמו סדר קדימות של פרוייקטים בחינוך או בתחבורה או בבריאות לדגומה) היא לא דבר שהוא מקצועי (גם אם הוא בתום לב), אלא דבר שנובע בבסיס שלו מהיגד ערכי. ההיגד הערכי הזה מתחבא, אבל ננסה לחשוף אותו.
כשאדם אחד מחליט אם לקנות עגבניה, מלפפון או את בנק הפועלים לדוגמה, אין בעיה של התנגשות ערכים (לפחות לא כלפי חוץ) - ההנחה היא שלאדם הזה יש סט ערכים מסויים, וגם סט של העדפות והוא מחליט מה שמאתים לו. כלכלנים מנסים להראות שדבר זה ממקסם את התועלת של האדם הפרטי בהנתן תקציב מסויים.
הנקודה היא מה קורה כאשר מנסים להחליט עבור חברה (לדוגמה תושבי ישראל) לגבי החלטות בשוק - האם לבנות בכסף הציבורי בית חולים או אולם כדורסל? מה יביא יותר "תועלת"? דרך אחת היא לשאול את כולם במשאל דמוקרטי. כרגע זה קצת בעייתי. דרך אחרת היא לבצע אנילזה כלכלית של עלות -תועלת ולראות מה יביא יותר תועלת בתקציב נתון. איך יודעים מה יביא יותר תועלת ? סוכמים ערכים כספיים שונים (לדוגמה איזה סכום, בסך הכל כלל האנשים בחברה מוכנים לשלם כדי לראות כדורגל, מול איזה סכום הם מוכנים לשלם כדי לשפר את הבריאות)
מה שעבד עבור הצרכן הבודד, עובד לכאורה גם עבור החברה כולה. אם דני מוכן לשלם 5 ש"ח על שירות ציבורי, ויוסי מוכן לשלם 30 ש"ח עבור אותו שירות, והם מרכיבים את כל האנשים במדינה - כמה תועלת כלכלית מספק אותו שירות? נכון 35 ש"ח. אם שירות אחר , שעולה אותו דבר מניב תועלת רבה יותר , כדאי לבצע אותו ולא את השירות הראשון. פשוט לא?
דוגמה לשימוש בהיגיון הזה היא הגישה של האוצר בבחינת הוצאות ממשלתיות. "נוהל פרט " בודק כמה תועלת כלכלית הדבר יביא, וכמה הוא יעלה. הטענה שלי היא לא נגד החישוב, אלא נגד החשיבה שהוא יכול באמת לשקף סדר עדיפות חברתי.
זוכרים את דיוויד יום? אי אפשר לענות על השאלה "איך צריך לחלק את העוגה הציבורית" בלי להניח משהו ערכי בדרך. הדבר הערכי שהנחנו הוא שבמקום "חייו של כל אדם שווים לחיי כל אדם אחר" (משהו שעומד בבסיס שבועת היפוקרטס ), או "מערכת הערכים של כל אדם חשובה במידה שווה" (מה שעומד בבסיס הרעיון הדמוקרטי), אנחנו מניחים "הכוח של כל דולר שווה לכוח של כל דולר אחר". זה ההיגיון הפנימי של שוק (פחות או יותר, בדרך כלל נעדיף את הדולר של העשיר שיכול לקנות עוד הרבה בעתיד, אבל נניח לזה כעת). אבל ככלי לסכימת הרווחה החברתית שלנו, זה כלי אידאולוגי שמתנגש עם ערכים אחרים, אין שום סיבה לקבל את הרעיון שסכימת ההוצאות הכלכליות של כלל החברה תניב סדר עדיפויות נייטרלי או מקצועי.
התנגשות ערכית אחת נובעת מכך שבעוד שלעשירים יש הרבה כסף, לעניים יש פחות. לכן אנליזה כלכלית של סוגיות חברתיות אומרת לנו שצריך לתת משקל רב יותר לדעתם של העשירים בנושא. הדבר הוא בעייתי במיוחד בהשקעות שנוגעות להפחתה או להגדלה של מלכודות עוני. יתכנו מצבים בהם דעתם של העניים חשובה פחות, בגלל החלטות ציבוריות שנלקחות על סמך תחשיב כלכלי שבו מראש דעתם של העניים חשובה פחות.
התנגשות ערכית אחרת נובעת מכך שדורות העתיד לא מצויים כאן, ולכן ההעדפות שלהם לא נספרות בתחשיב הכלכלי.
התנגשות ערכית אחרת נובעת מכך נקבל תוצאות שונות עבור השאלה "מה הכי כדאי כלכלית" לשאלה "איך להשאיר כמה שיותר אנשים בחיים (באיכות חיים סבירה)". לדוגמה אם קברינט של סירת הצלה יכול לבחור כמה אנשים לקחת על הסיפון שלה - במקרה הראשון המגבלה תהיה לפי הקיבולת של הספינה. אבל במקרה שבו עולה נוסע עשיר, שמוכן לשלם הרבה כדי שנוסעים אחרים לא יעלו על הסירה (ויורידו את סיכויי השרידה שלו) - התוצאה החברתית תהיה שונה. מסיבה זאת יש כלכלנים שזוכרים שהשוק הוא לא מכשיר טוב לגבי קבלת החלטות הנוגעות לחיי אדם - אבל החלטות חברתיות כמו חינוך, בריאות, רווחה, תחבורה סביבה ועוד - בדרך נוגעות לחיי אדם.
בסופו של דבר מתכנן חברתי שיגיד "בואו נמשור על כמה שיותר אנשים בחיים, ורק אחר כך נדאג לרווחה של כולם" ומתכנן חברתי שיגיד "בואו נסכום את הרווחה של כולם לפי כמה הם מוכנים לשלם" יגיעו לתוצאות שונות.
ברמה העולמית יש דוגמאות מצממרות לזה. הסכום שאנשים במערב מוצאים על גולף או על תספורות הוא הרבה יותר גדול מהסכומים שנדרשים כדי להקטין את רוב התמותה ממלריה, או משלשול (שהורג