1,732
עריכות
שינויים
חוק ההסדרים/חלוקת נטל פיצויים בין מבטחים (הצגת מקור)
גרסה מ־11:31, 23 באוגוסט 2008
, 11:31, 23 באוגוסט 2008דף חדש: __NOTOC__ {{הסדרים:חזור|2009}} == תקציר == חלוקת נטל הפיצויים בתאונות בהן מעורב אופנוע == דברי הסבר == בשנת 2001 הוצ...
__NOTOC__
{{הסדרים:חזור|2009}}
== תקציר ==
חלוקת נטל הפיצויים בתאונות בהן מעורב אופנוע
== דברי הסבר ==
בשנת 2001 הוציא שר האוצר את צו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים), התשס"א-2001, (להלן – צו החצייה) אשר הכיר בשונות ובפגיעות היחסית של האופנוע. בצו החצייה, נקבע מנגנון לפיו בתאונה מעורבת ישא מבטח כלי הרכב האחר אשר מעורב בתאונה ב-50 אחוזים מן הפיצויים על נזקי גוף כמשמעותם בחוק של האופנוע עקב תאונת הדרכים.
היינו, המבטח של הנהג בכלי הרכב האחר משלם מחצית מהפיצויים של הרוכב באופנוע.
תיקון מספר 20 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות הדרכים, התשל"ה-1975 (להלן – התיקון), שינה את חלוקת הנטל בין המבטחים שנקבעה בצו החצייה, וקבע כי חלוקת הנטל תהיה כך שהמבטח של הנהג בכלי הרכב האחר ישלם 75 אחוזים מהפיצויים של רוכב האופנוע. בנוסף, יצר החוק מצב בעייתי בו גם בתאונה בין כלי רכב קטן, לדוגמה קלנועית, לבין אופנוע ישא מבטח כלי הרכב האחר ברוב הפיצויים.
לא קיים כל צידוק כלכלי לחלוקת הנטל בין המבטחים כפי שנקבע בתיקון והוא יוצר עיוות כלכלי בענף ביטוח רכב חובה, שכן ככל שהנטל שיוטל על המבטח של כלי הרכב האחר המעורב בתאונה גדול יותר, פוחת הסיכון שנוטל המבטח של רוכב האופנוע. יוצא אפוא שהמבטח של האופנוע ישא בשיעור נמוך יותר של הסיכון אך יקבל את מלוא הפרמיה ששילם המבוטח.
בנוסף, התיקון מעורר קושי גם מהבחינה המהותית בשלב תשלום הפיצויים לנפגעים, מאחר ועל פי חלוקת הנטל שנקבעה בתיקון, במקרה של תאונת דרכים מעורבת, חברת הביטוח של האופנוע תנהל את התביעה ותקבע את החבות כלפי המבוטח, אך החברה של כלי הרכב האחר היא שתשא בתשלום. דבר זה עשוי לשנות את התנהגותה של חברת הביטוח של האופנוע, ואולי אף לתשלום מופרז לנפגעים – דבר שיביא לגידול בהוצאות של חברת הביטוח המבטחת את כלי הרכב האחר, שכמובן יבוא לידי ביטוי בהגדלת הנטל על כלל המבוטחים.
כמו כן, בבסיס התיקון לחוק עמדה הטענה כי יש להשוות, ככל הניתן, בין הזכויות של רוכב אופנוע ובין הזכויות של הולך רגל. אולם, בעוד שהולך הרגל לא יוצר סיכון תחבורתי הרי שרוכב האופנוע יוצר סיכון כזה וכן לרב, לא ניתן להניח לגביו כי הוא אינו אשם בקרות התאונה. כמו כן, ברור כי לא ניתן להשוות בין הולך רגל לרוכב מאחר והראשון הנו אדם במצבו הטבעי, לעומתו, רוכב האופנוע בחר לעשות שימוש ברכב, על כל המשתמע מכך ביחס לסיכוי להיפגע, לפגוע באחר ולהוות סיכון תחבורתי.
לאור האמור, מוצע לבטל את התיקון כך שחלוקת הנטל בין המבטחים תהא על פי הקבוע בצו החצייה, לפיו מבטח האופנוע ישא בחמישים אחוזים מהסיכון הגלום בתאונות מעורבות ובמאה אחוזים מהסיכון הגלום בתאונות עצמיות, באופן שהמבטח של האופנוע נוטל בחלק הגדול יותר של הסיכון ואז קיימת גם הצדקה לגביית מלוא הפרמיה על ידו.
== סעיפים קשורים ==
== כתבות מהעיתונות ==
== ניתוחים והשפעות ==
{{חוק ההסדרים 2009}}
{{הסדרים:חזור|2009}}
== תקציר ==
חלוקת נטל הפיצויים בתאונות בהן מעורב אופנוע
== דברי הסבר ==
בשנת 2001 הוציא שר האוצר את צו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים), התשס"א-2001, (להלן – צו החצייה) אשר הכיר בשונות ובפגיעות היחסית של האופנוע. בצו החצייה, נקבע מנגנון לפיו בתאונה מעורבת ישא מבטח כלי הרכב האחר אשר מעורב בתאונה ב-50 אחוזים מן הפיצויים על נזקי גוף כמשמעותם בחוק של האופנוע עקב תאונת הדרכים.
היינו, המבטח של הנהג בכלי הרכב האחר משלם מחצית מהפיצויים של הרוכב באופנוע.
תיקון מספר 20 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות הדרכים, התשל"ה-1975 (להלן – התיקון), שינה את חלוקת הנטל בין המבטחים שנקבעה בצו החצייה, וקבע כי חלוקת הנטל תהיה כך שהמבטח של הנהג בכלי הרכב האחר ישלם 75 אחוזים מהפיצויים של רוכב האופנוע. בנוסף, יצר החוק מצב בעייתי בו גם בתאונה בין כלי רכב קטן, לדוגמה קלנועית, לבין אופנוע ישא מבטח כלי הרכב האחר ברוב הפיצויים.
לא קיים כל צידוק כלכלי לחלוקת הנטל בין המבטחים כפי שנקבע בתיקון והוא יוצר עיוות כלכלי בענף ביטוח רכב חובה, שכן ככל שהנטל שיוטל על המבטח של כלי הרכב האחר המעורב בתאונה גדול יותר, פוחת הסיכון שנוטל המבטח של רוכב האופנוע. יוצא אפוא שהמבטח של האופנוע ישא בשיעור נמוך יותר של הסיכון אך יקבל את מלוא הפרמיה ששילם המבוטח.
בנוסף, התיקון מעורר קושי גם מהבחינה המהותית בשלב תשלום הפיצויים לנפגעים, מאחר ועל פי חלוקת הנטל שנקבעה בתיקון, במקרה של תאונת דרכים מעורבת, חברת הביטוח של האופנוע תנהל את התביעה ותקבע את החבות כלפי המבוטח, אך החברה של כלי הרכב האחר היא שתשא בתשלום. דבר זה עשוי לשנות את התנהגותה של חברת הביטוח של האופנוע, ואולי אף לתשלום מופרז לנפגעים – דבר שיביא לגידול בהוצאות של חברת הביטוח המבטחת את כלי הרכב האחר, שכמובן יבוא לידי ביטוי בהגדלת הנטל על כלל המבוטחים.
כמו כן, בבסיס התיקון לחוק עמדה הטענה כי יש להשוות, ככל הניתן, בין הזכויות של רוכב אופנוע ובין הזכויות של הולך רגל. אולם, בעוד שהולך הרגל לא יוצר סיכון תחבורתי הרי שרוכב האופנוע יוצר סיכון כזה וכן לרב, לא ניתן להניח לגביו כי הוא אינו אשם בקרות התאונה. כמו כן, ברור כי לא ניתן להשוות בין הולך רגל לרוכב מאחר והראשון הנו אדם במצבו הטבעי, לעומתו, רוכב האופנוע בחר לעשות שימוש ברכב, על כל המשתמע מכך ביחס לסיכוי להיפגע, לפגוע באחר ולהוות סיכון תחבורתי.
לאור האמור, מוצע לבטל את התיקון כך שחלוקת הנטל בין המבטחים תהא על פי הקבוע בצו החצייה, לפיו מבטח האופנוע ישא בחמישים אחוזים מהסיכון הגלום בתאונות מעורבות ובמאה אחוזים מהסיכון הגלום בתאונות עצמיות, באופן שהמבטח של האופנוע נוטל בחלק הגדול יותר של הסיכון ואז קיימת גם הצדקה לגביית מלוא הפרמיה על ידו.
== סעיפים קשורים ==
== כתבות מהעיתונות ==
== ניתוחים והשפעות ==
{{חוק ההסדרים 2009}}