מחאה לא אלימה
מחאה לא אלימה (Nonviolent resistance) או התנגדות לא-אלימה או פעולה לא אלימה היא מגוון פעולות ואסטרטגיות לשם השגת שינוי חברתי, פוליטי או כלכלי משמעותי, באמצעות מחאה חוקית או לא חוקית, תוך שמירה על כלל של אי אלימות כלומר המנעות מכוונת מפגיעה ברכוש או בנפש. בדרך כלל הדבר גם מלווה בקו הסברה לא אלים (תקשורת מקרבת) וערכים מרכזיים כמו דמוקרטיה, זכויות אדם, סובלנות, אמפתיה, הומניזם וסולידריות.
שיטות פעולה במחאה לא אלימה כוללות הפגנות, צעדות, מיצגים, אי ציות אזרחי, שימוש בהומור, אומנות, חרם כלכלי, שביתה, שביתות-שבת, שביתות רעב, ביוש כללי, נאומים ועוד. דוגמאות מפורסמות למחאה לא אלימה כוללת את המאבק של מהטמה גנדי למען עצמאות הודו, והמאבק בהובלת מרטין לותר קינג של התנועה לזכיות האזרח בארצות הברית למען הפסקת ההפליה של שחורים וכן מאבקו של לך וולנסה ותנועת סולידריות נגד השלטון הקומוניסטי בפולין. במובנים רבים גם התנועה לביטול העבדות פעלה בעיקרה באמצעים לא אלימים. מאבקים רבים נוספים למדו ממאבקים אלה במגוון נושאים כמו הענקת זכויות לנשים זכויות להט"ב, סביבתנות וקיימות, זכויות בעלי חיים, מאבקים נגד גזנעות ונגד קולוניליאזם וכן מאבקים נגד דיקטטורים.
בשנת 2011 פורסם הספר "מדוע התנגדות אזרחית עובדת" של צמד חוקרות. הספר בדק 400 מחאות ברחבי העולם - מחציתן אלימות ומחציתן לא אלימות. לפי הספר הסיכוי של מחאה לא אלימה להצליח, גם בהפלת משטרים דיקטטורים, עומד על 53% - יותר מפי- 2 לעומת מחאות אלימות (23%). כמו כן מחאות לא אלימות הביאו לעיתים קרובות יותר לשלטון סובלני או דמוקרטי לעומת מחאות אלימות שלעיתים קרובות גרמו להחלפת דיקטטור אחד בדיקטטור אחר. [1]
כלים למחאה מוצלחת
שרדיה פופוביץ היה בין מקימי הארגון "אוטפור" (התנגדות) הסרבית שהצליחה להפיל במחאה לא אלימה את המנהיג הסרבי סלודבן מילושביץ' לאחר שזה סרב להכיר בתוצאות הבחירות. פופוביץ וחבריו הקימו לאחר מכן גם את ארגון CANVAS שמסייע לארגונים ותנועות לקיים מחאה לא אלימה אפקטיבית. הוא ממליץ על שלושה עקרונות בסיסיים בתכנון מחאה לא אלימה - תכנון מראש, אחדות, ומשמעת למחאה לא אלימה. [1] [1]
- תכנון - קביעת אסטרטגיה לטווח קצר ולטווח ארוך איך לנהל את המאבק ואיך לנצח בו - לעיתים קרובות אנשים במחאה טוענים שאין להם זמן לקבוע אסטרטגיה שכן הם במאבק דחוף , זו טעות שכן ללא אסטרטגיה ותכנון מראש המוחים פשוט עושים רעש בלי מטרה. לרוב מחאות מתחילות כאשר הן אומרות למה הן מתנגדות. זה קל יותר וברור יותר. אבל לפי פופוביץ אם מחאה נשארת רק עם התנגדות היא צפויה להכשל - כי הציבור חייב לדמיין מציאות חלופית טובה יותר שתתרחש לאחר שהמחאה תנצח. מחאה מוצלחת שואלת "לאן חותרים המפגינים?" "מה אנחנו רוצים להשיג?" דוגמה לתכנון מראש במאבק נגד מילושביץ להשיג שלוש מטרות משנה - להביא כמה שיותר אנשים להצביע למועמד שהתמודד מולו, להתכונן מראש מול נסיונות לזיופי בחירות ולהשבית את המדינה כדי לגרום לו להכיר בתוצאות הבחירות.
- אחדות - לפי פופוביץ על המחאה להתמקד סביב המכנה המשותף הנמוך ביותר. שכן מחקרים מראים שמחאות מצליחות רק אם החברים בהן מצליחות לגייס את האנשים שאינם דומים להם. לדוגמה התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית הצליחה כאשר אנשים לבנים הצטרפו אליה. תנועות נשים הצליחו יותר כאשר הן הצליחו לגייס גם גברים למענן. תנועות להט"ב הצליחו כאשר סטרייטים הצטרפו. בסרביה תנועת "אוטופור הצליחה לאחר שהתנועה התפשטה מהסטודנטים גם אל קהילוות כפריות, חקלאים, כורי פחם חלקים גדולים מהצבא והמשטרה. עקרון האחדות חשוב גם כדי לנסח חזון פוסט-רודני שמנוסח מנקודות מבט רבות של ציבורים שונים. לעיתים קרובות תנועות התנגדות משתמשות בסמל מאחד כלשהו - לדוגמא סמל גרפי או צבע, כדי לעודד השתתפות וסולידריות. היבט נוסף של אחדות הוא היכולת לשתף פעולה בין יריבים. בסרביה נדרש לאנשי המחאה 10 שנים כדי לגרום ל-18 מפלגות שונות להתאחד מאחורי מועמד אחד שיביס את מילושביץ'.
- משמעת לאי אלימות החשיבות של מחאה לא אלימה נובעמת מכמה היבטים. אחד הוא שכך קל יותר להרחיב את מעגל המפגינים. מחאה אלימה מרחיקה השתתפות של ילדים או אנשים מבוגרים. בנוסף מחאה לא אלימה מציבה את השלטון במצב בעייתי - שכן פיזור אלים של הפגנה לא אלימה לא מצטלם טוב וזוכה לגינוי רחב הן מבית והן ממדינות אחרות בעולם.
דוגמאות היסטוריות
התנגדות אזרחית ומחאה לא אלימה הן תופעה ארוכת שנים ונפוצה בהיסטוריה האנושית.מקרים של התנגדות אזרחית, מוצלחים וגם לא מוצלחים, כוללים:
- תפקידו של מוהנדס ק. גנדי בתנועת העצמאות ההודית בשנים 1917–1947
- תפקידים של מרטין לותר קינג ג'וניור, ג'יימס בוול ופעילים אחרים בתנועת זכויות האזרח בשנים 1955–1968
- המהפכה הסודנית נגד המשטר הצבאי (מנהיג איברהים אבוד)-1958-1964.
- היבטים של תנועת זכויות האזרח של צפון אירלנד בשנים 1967–1972
- מגוון פשיטות על לשכות הגיוס של ארה"ב במחאה על המלחמה בווייטנאם, 1967-1971
- המהפכה הסודנית נגד המשטר הצבאי (Jaffer Numairy)-1969-1984.
- מהפכת הציפורנים בפורטוגל בשנים 1974–1975, תמיכה בהפיכה הצבאית ב-25 באפריל 1974
- המהפכה האיראנית בשנים 1977–1979, לפני עלייתו של חומייני לשלטון בפברואר 1979
- איגוד "סולידריות" הפולני ומנהיגו לך וולנסה, השתמש בהתנגדות אזרחית כדי להפגין נגד הממשלה הנשלטת על ידי ברית המועצות, גם לאחר שהוצא מהחוק ופעולות אלימות נגדו.
- מהפכת "כוח העם" בפיליפינים בשנות ה-80 שהדיחה את הדיקטטור פרדיננד מרקוס
- הקמפיינים נגד האפרטהייד בדרום אפריקה, במיוחד לפני 1961, ובמהלך התקופה של 1983–1994.
- ההתגייסות ההמונית נגד השלטון האוטוריטרי בצ'ילה של פינושה, 1983–1988
- הפגנות כיכר טיאננמן ב-1989 נגד המשטרה הקומינסטי בסין, ההפגנות נכשלו עקב דיכוי אלים של הצבא הסיני שירה על המפגינים ועצר אותם.
- התנועות השונות שתרמו למהפכות 1989 במרכז ובמזרח אירופה נגד שלטונות קומוניסטים - ברומניה, מזרח גרמניה ובמדינות נוספות.
- מהפכת השירה של 1988–1990 שהובילה להחזרת עצמאותן של שלוש המדינות הבלטיות הכבושים על ידי ברית המועצות
- המערכה נגד השליטה הסרבית בקוסובו, 1990–1998, ולאחריה באה מלחמה
- המחאה של ארגון "אוטפור" (התנגדות) הסרבי שהצליחה להפיל במחאה לא אלימה אל הרודן הסרבי סלודבן מילושביץ'.
- המהפכות בסרביה ב-2000, בגאורגיה ב-2003 ובאוקראינה ב-2004, כולן כללו התנגדות מוצלחת נגד ממשלה מכהנת שסירבה להכיר בתבוסתה בבחירות וביקשה לזייף את תוצאות הבחירות.
- מהפכת הארזים בלבנון ב-2005, בעקבות רצח ראש הממשלה לשעבר רפיק חרירי ב-14 בפברואר 2005, דבר שהוביללנסיגה הצבא הסורי מלבנון
- ההפגנות, בעיקר בהובלת סטודנטים ונזירים, במהפכת הזעפרן בבורמה ב-2007
ראו גם
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 נטע אחיטוב, לפי המומחה מס' 1 למחאות, המפגינים בישראל עושים הכל נכון. כמעט הכל, ראיון עם שרדיה פופוביץ', מארגון CANVAS, מוסף הארץ, 05 באפריל 2023
קישורים חיצוניים
- התנגדות לא אלימה ויקיפדיה באנגלית