לאומיות

לאומיות (באנגלית: Nationalism) היא אידאולוגיה ותנועה חברתית, המאופיינת בקידום האינטרסים של עם מסויים, ובמיוחד ברעיון לפיו לכל עם זכות לקיים ממשל עצמי. גישה זו קשורה קשר הדוק למדינת הלאום ושאיפתה העליונה היא, בדרך-כלל, קיומה של מדינה כהגשמתו של עיקרון זה שהיא זכות להגדרה עצמית. לאומיות שונה מלאומנות בכך שמקורה ברעיונות הומניסטיים ואוניברסליים בדבר מימוש זכויות משותף של עם שלם, תוך סולידריות פנימית, ובכך היא יכולה להתיישב עם זרמים אחרים כמו סוציאליזם או ליברליזם, בעוד הלאומנות נוטה לסכסך בין לאומים שונים וכן לגזענות, שנאה ופשיזם.

סוגי לאומיות שונים

הלאומיות היא רעיון מגוון, המקושר במקומות שונים ובתקופות שונות לאידאולוגיות שונות. רעיון הלאומיות האזרחית מדגיש את עקרון זכויות האדם והאזרח ברוח רעיונות המהפכה האמריקנית והמהפכה הצרפתית הוא מקובל במדינות כמו צרפת, ארצות הברית, וקנדה. לאומיות זו התפתחה בעקבות התפיסה האוניברסליסטית-ליברלית, ומניחה שכל אזרח המתגורר כחוק במדינה הוא חלק מהאומה. לאומיות זו מבוססת בעיקר על הסכמה לנורמות ולכללים משותפים של חיים יחדיו, כלומר דברים שתלויים ברצונו של האדם. היא בעלת אופי פתוח, וולונטרי ופלורליסטי, ובה הפרט יכול לבחור את המדינה שאליה הוא רוצה להצטרף בהתאם לחוק (אם כי בחלק מהמקומות הדבר לווה גם בגזענות כלפי לא-לבנים כך שהמצטרפים היו בדרך כלל לבנים). לעומתו, רעיון הלאומיות האתנית מדגיש את זכותם של אנשים החולקים מאפיינים משותפים, כדוגמת תרבות, דת, שפה, טריטוריה, מוצא, היסטוריה ומרקם חיים משותף, להגדרה עצמית ולניהול עצמאי של כל תחומי החיים.

בין הפירושים השונים שניתנו לרעיון הלאומי ניתן למנות את הלאומיות הליברלית, הסוציאליסטית והרומנטית. זרמים שונים בציונות, התנועה הלאומית היהודית בעת החדשה, הושפעו מתפיסות לאומיות שונות שרווחו באירופה בתקופת התגבשותה.

לאומיות מול לאומנות

בעיקר מסוף המאה ה-19 וגם בימינו, ניתנו גם פרשנויות קיצוניות לרעיון זה, אשר היטו את רעיון הלאומיות מן הפנים אל החוץ - ממרקם חיים וזהות משותפים המלכדים אנשים והופכים אותם לעם, לגורם המסכסך ביניהם לבין בני עמים אחרים, הנתפסים כנחותים או כעוינים באופן מהותי. פרשנות זו שייכת בדרך כלל לזרמים לאומנים, או פשיסטיים ונאו-פשיסטיים, המעוניינים להמיר את הסולידריות הפנים-לאומית בתוקפנות כלפי בני עם אחר. לפי התפיסה הפשיסטית שראשיתה באיטליה שאחרי מלחמת העולם הראשונה, האדם אינו אלא כלי שרת בדרך למטרה העיקרית, שהיא שירות הלאום ועליונותו. גישה זו מתעלמת מערך החרות שבבסיס הרעיון הלאומי ושוללת את הדמוקרטיה, אשר היא חיונית לרעיון ריבונות העם, העומד בבסיס התפישה הלאומית ההומניסטית. הוגים מודרניים כמו פרופ' יולי תמיר מבחינים בין לאומנות זו של ראשית המאה ה-20 לבין לאומנות מודרנית שמשמת בטיעונים דמוקרטיים כדי לקדם לאומנות - כמו רעיון של שלטון רוב - אבל ללא ריסון כלשהו של זכויות המיעוט כדי לקבל הגנה על זכויות אזרח או זכוות אדם - במסגרת דמוקרטיה ליברלית.

היסטוריה

הלאומיות החלה לצמוח בעקבות המהפכה האמריקאית והמהפכה הצרפתית. היא התחזקה במהלך המאה ה-19 ו"אביב העמים" משנת 1848. בהמשך תנועה זו העניקה עצמאות למדינות כמו יוון, איטליה, פולין שהיו עד אז תחת עולן של אימפריות שונות. הרעיון הלאומי במובנו האתני, לפיו עם זכאי לטריטוריה משלו שבה יוכל לתת ביטוי לתרבותו המיוחדת, התפתח במאה ה-19 באירופה בהשראת הוגים כיוהאן גוטפריד הרדר ויוהאן גוטליב פיכטה. הוא התבטא בתנועה הלאומית הגרמנית, שהיוותה תגובה לכיבוש הצרפתי ולרעיונות השוויון האוניברסליים של המהפכה הצרפתית, ותבעה את איחוד כל הנסיכויות הגרמניות למדינה אחת. הוא התבטא גם בתנועה הלאומית היוונית ובמלחמת העצמאות היוונית, שהביאה לעצמאות יוון משלטון האימפריה העות'מאנית ב-1832, ובתנועה הלאומית האיטלקית, שהושפעה מדמויות כמו ג'וזפה מציני וג'וזפה גריבלדי והביאה לאיחוד איטליה ב-1861.

לזרמי שמאל יש זרמים כלל עולמיים – שהתנגדו לרעיון הלאומיות – כמו תנועת הסוציאליזם העולמי של מארקס וחלק מההוגים הקומוניסטים וכן תנועות אנרכיסטיות. לעומת זאת היו גם זרמי שמאל – סוציאליסטים וליברלים שטענו כי המודל לחברה מתוקנת מצריך שימוש במדינת הלאום. דוגמאות לדבר זה היו בורוכוב ואנשים פרו–ציונים במאה ה-19 וארלוזורוב (מהזרם הליברלי). בעולם המודל של מדינה סוציאל-דמוקרטית קודם על ידי ביסמארק כתנועה לאומית – סוציאלית שמהווה חלופה לתנועה הסוציאליסטית הרדיקלית.

במהלך המאה ה-19 החל גם הצד האפל של הלאומיות – הלאומנות שהייתה כרוכה גם בשנאת זרים (שוביניזם בגרסתו המקורית), אנטישמיות, גזענות ובהמשך הגיע גם לפשיזם ולנאציזם. הלאומנות הציבה את ה"לאום" מעל כל ערך אחר, כולל רעיונות כמו דמוקרטיה, זכויות אדם וזכויות אזרח.

מאז 1945 המודל החברתי-כלכלי- פוליטי ברוב המדינות המערביות שילב סוציאל –דמוקרטיה או כלכלה מעורבת יחד עם לאומיות כדי לתמוך בערכים של חופש, שוויון, ואחווה. במודל זה קיימת סולידריות לאומית בין המעמדות המבוססים יותר, שנוטים לכיוון ליברלי לבין פועלים על ידי מוסדות כמו ביטוח לאומי, חוק חינוך חובה חינם, סבסוד שירותי בריאות לכלל האוכלוסייה ועוד שירותים ציבוריים. המודל היה מבוסס בחלקו על הרעיונות של ג'ון מיינרד קיינס. המודל הליברלי ושמר על דמוקרטיה ליברלית – שבה בתי משפט, אקדמיה, עיתונות חופשית ממשלה ופרלמנט פועלים ביחד וגם במתח ביניהם, כאשר הם מאזנים זה את זה.

מאז שנות ה-80 של המאה ה-20 מודל הלאומיות הזה זה החל להתערער עם התחזקות תהליך הגלובליזציה והתחזקות כוחם של תאגידים רב לאומיים ומוסדות אזוריים ועולמיים כמו האיחוד האירופי, הבנק העולמי, ארגון הסחר העולמי וכו'. אזרחים רבים גילו כי הם יכולים לבחור איזו ממשלה שהם רוצים - אבל ההחלטות נלקחות במוסדות שנמצאים מעל המדינה, וקשרי הון-שלטון-עיתון משפיעים בצורה חזקה יותר ויותר על תהליכים פוליטיים. במקביל גם נחלשו זרמי שמאל שהם פרו – לאום ונטו יותר לכיוון ליברליזם ונאו-ליברליזם. המחשבה היתה שצדק חברתי ורווחה יושגו באמצעות הגלובליזציה וסגירת הפערים מצד המדינות העניות. כמו כן המוקד של תנועות אלה עברו למאבקים הנוגעים לזכויות אזרח ואדם הנוגעות לפרטים, בדגש על פוליטיקה של זהויות – כמו מאבקי להט"ב, נשים, מהגרים ופליטים. מגמה זו בוקרה על ידי הוגים כמו הכלכלן ג'וזף שטיגליץ. שטענו כי גלובליזציה לא תוביל לסגירת פערים.

ביקורת על הזרם הליברלי

יש אנשים שמאל שהם תומכי לאום – בעיקר הזרם הסוציאל –דמוקרטי (כמו יולי תמיר) הטוענים כי המגמה של תמיכה של המעמדות הגבוהים יותר ברעיונות ליברלים כלל-עולמיים והתרחקות מרעיון הלאומיות, החלישה את השמאל וגרמה לפרימת הקשר ההיסטורי בין הליברלים לבין הפועלים. גם המונחים השתנו כך שפועלים יוצגו כ"עניים" כאילו הם מקבצי נדבות. ההליכה של הליברלים השמאליים עם כוחות ההון העולמיים, קידמה את המשיכה של פועלים ושל אנשי מעמדות נמוכים יותר לכיוון של לאומנות – שמציעה להם מסגרת תומכת בהקשרים של זהות וסיוע.

ראו גם

קישורים חיצוניים