כלכלה בודהיסטית - פרק 3
נקודת ההשקפה של הבודהיזם על מושגים כלכליים
המודל הבסיסי של פעילות כלכלית מיוצג בדרך כלל בספרי כלכלה כך: רצונות אינסופיים מבוקרים על ידי מחסור; מחסור מחייב בחירה; בבחירה מעורבת עלות חליפית (opportunity cost) (כלומר בחירה של דבר אחד פירושה וויתור על דבר מה אחר); והמטרה הסופית היא למקסם את העונג[1]. המושגים הבסיסיים המופיעים במודל זה - רצון, בחירה, צריכה וסיפוק - מתארים את הפעילויות הבסיסיות של חיינו מנקודת מבט כלכלית. מושגים אלה מבוססים על הנחות מסויימות אודות טבע האדם. למרבה הצער, ההנחות שהכלכלה המודרנית מניחה אודות טבע האדם הינן מבולבלות משהו.
בודהיזם, לעומת זאת, מציע תמונה בהירה ועקבית של טבע האדם: השקפה שמכילה את התפקיד של אתיקה או מוסר ואת הטבע הכפול של התשוקה האנושית. הבה נביט בכמה מונחים כלכליים לאור החשיבה הבודהיסטית.
ערך
| כלכלה בודהיסטית, דרך אמצע עבור השוק מאת וון פ.א. פאייוטו |
בפרק הקודם, דנו בשני סוגי התשוקה, צ'נדה וטנהא. היות ויש שני סוגים של תשוקה, נובע שיש שני סוגים של ערך, שאנו יכולים לכנות ערך אמיתי וערך מלאכותי. ערך אמיתי נוצר על ידי צ'נדה. במילים אחרות, הערך האמיתי של מוצר נקבע על ידי היכולת שלו לענות על הצורך עבור רווחה. בניגוד לכך, ערך מלאכותי נוצר על ידי טנהא - זו היכולת של מוצר לספק את התשוקה לעונג.
כדי להעריך את ערכו של מוצר, עלינו לשאול את עצמנו איזה סוג של תשוקה - טנהא או צ'נדה - מגדיר אותו. בגדים אופנתיים, תכשיטים, מכוניות יוקרה ועוד סמלי סטטוס מכילים אחוז גבוה של ערך מלאכותי היות והם עונים ליוהרה ולתשוקת העונג של אנשים. מכונית יוקרה יכולה לספק את אותו תפקוד כמו מכונית זולה, אבל היא בעלת מחיר גבוה יותר בעיקר בגלל ערכה המלאכותי. הרבה מתוך התענוגות הנלקחות כמובנות מאליהן בחברת הצרכנות של ימינו - המשחקים, המותחנים בתקשורת והצורות הרבות של אוכל זבל - נוצרו אך ורק לשם סיפוק הטנהא, אין להם מטרה מעשית ובדרך כלל הם מזיקים לרווחה. בחלקו הגדול, פרסום מעודד ערך מלאכותי זה. פרסומאים מעודדים תשוקות על ידי הטלה של דימויים מענגים על המוצרים שהם מוכרים. הם משפיעים עלינו להאמין, לדוגמה, שמי שיכול להרשות לעצמו מכונית יוקרה יתבלט מעל לקהל ויהיה חבר בחברה הגבוהה, או שעל ידי שתיה של סוג מסויים של משקה קל יהיו לנו הרבה חברים ונהיה מאושרים.
הערך המלאכותי של מוצר מאפיל בדרך כלל על ערכו האמיתי. השתוקקות ויהירות, והתשוקה לדברי אופנה ולמשיכת החושים, ממסכות כל חשיבה אודות ערכם האמיתי של דברים. כמה אנשים, לדוגמה, מהרהרים אודות הערך האמיתי או הסיבות לאכילת מזון או לבישת בגדים?
צריכה
השאלה של צריכה דומה לשאלה על ערך. עלינו להבחין בין איזה סוגים של תשוקה הצריכה שלנו מיועדת לספק: האם היא נועדה לתת מענה לצרכים בעלי ערך אמיתי, או כדי להתפנק בתענוגות המוענקות על ידי ערך מלאכותי? אומרים כי צריכה היא אחת המטרות של הפעילות הכלכלית. אבל התאוריה הכלכלית והבודהיזם מגדירים צריכה באופן שונה.
צריכה היא ההֲקָלָה או הסיפוק של תשוקה, דבר זה מוסכם. הכלכלה המודרנית מגדירה את הצריכה כשימוש במוצרים ושירותים כדי לספק את הביקוש. בודהיזם, לעומת זאת, מבחין בין שני סוגים של צריכה, שניתן להגדיר אותם כצריכה "נכונה" וצריכה "שגויה". צריכה נכונה היא השימוש במוצרים ושירותים כדי לספק את התשוקה לרווחה אמיתית. זוהי צריכה עם מטרה וכוונה. צריכה שגויה נובעת מטנהא, זהו השימוש במוצרים ובשירותים כדי לספק את התשוקה לתחושות נעימות או לרוממות האגו.
בעוד זווית הראיה הבודהיסטית מבוססת על מגוון רחב של זרמים של סיבות ותוצאות, המחשבה המתמחה של הכלכלה מזהה רק חלק מתוך הזרם. ביקוש מוביל לצריכה שמובילה לסיפוק. עבור רוב הכלכלנים, זהו סוף הדבר, אין צורך לדעת מה מתרחש אחר כך. בראיה זו, הצריכה יכולה להיות כל דבר שהוא, כל עוד הוא מוביל לסיפוק. יש התייחסות מעטה לשיקול האם הרווחה מושפעת לרעה או לא מאותה צריכה.
צריכה יכול לספק תשוקות של החושים, אבל המטרה האמיתית שלה היא לספק רווחה. לדוגמה, הגוף שלנו תלוי במזון לשם תזונה. צריכה של מזון היא לפיכך דרישה הכרחית של רווחה. עם זאת, עבור רוב האנשים אכילת מזון היא גם דרך לחוות עונג. אם בצריכה של מזון, פרט מקבל את החוויה של טעם טעים, נאמר כי הפרט סיפק את צרכיו. כלכלנים נוטים לחשוב כך, כשהם טוענים כי התחושה של הסיפוק היא המטרה הסופית של הצריכה. אבל הנה השאלה המכרעת: מה היא המטרה האמיתית של צריכת מזון: סיפוק של תשוקה או השגה של רווחה?
לפי ההשקפה הבודהיסטית, כאשר צריכה מעודדת רווחה אמיתית, אומרים כי היא מוצלחת. לעומת זאת, אם הצריכה רק גוררת תחושה של סיפוק, היא נכשלה. במקרה הגרוע ביותר, צריכה דרך טנהא הורסת את המטרה האמיתית, שהיא לעודד רווחה. התפנקות בתשוקות תוך פיזור דעת, ללא התייחסות להשלכות מובילה לעיתים קרובות להשפעות הרסניות ולאבדן של רווחה אמיתי. יותר מכך השתוללות הצריכה הכפייתית בחברות הצרכניות מובילה לחוסר שביעות רצון מובנה. מוזר הדבר כי חקר הכלכלה, המדע של הרווחה האנושית והסיפוק, מקבל, ולמעשה משבח, את סוג הצריכה שלמעשה מסכל את מימוש היעדים שלו.
בניגוד לכך, צריכה נכונה תמיד תורמת לרווחה ויוצרת את הבסיס להתפתחות נוספת של הפוטנציאל האנושי. זוהי נקודה חשובה שבדרך כלל כלכלנים מתעלמים ממנה. צריכה שמובלת על ידי צ'נדה עושה הרבה יותר מאשר סתם סיפוק של תשוקות הפרט; היא תורמת לרווחה ולהתפתחות הרוחנית. דבר זה נכון גם ברמה העולמית. אם כל הפעילויות הכלכליות היו מוכוונות על ידי צ'נדה, התוצאה הייתה הרבה יותר מאשר כלכלה בריאה ושגשוג חומרי - פעילויות כאלה היו תורמות לכל ההתפתחות האנושית ומאפשרות לאנושות לנהל חיים אציליים יותר ולהנות מסוגי שמחה יותר בשלים ובוגרים.
מתינות
החוכמה של המתינות שוכנת בלב ליבו של הבודהיזם. כאשר חושבים כי המטרה של הפעילות הכלכלית היא הסיפוק של תשוקות, הפעילות הכלכלית היא פתוחה וללא הגדרה ברורה - התשוקות הן אינסופיות. לפי הגישה הבודהיסטית, יש לבקר את הפעילות הכלכלית ולוודא שהיא מכוונת להשגת רווחה ולא "שביעות רצון מקסימלית" המבוקשת על ידי החשיבה הכלכלית המסורתית. רווחה כמטרה פועלת כבקרה על הפעילות הכלכלית. לא עוד מאבק אחד נגד השני כדי לספק את התשוקות האינסופיות שלנו. תחת זאת הפעילות שלנו מופנית לכיוון של השגת רווחה. אם הפעילות הכלכלית מוכוונת לכיוון זה, המטרות שלה ברורות והפעילויות שלה תחת שליטה. מושג איזון או שיווי משקל. אין עודף מיותר, אין עודף צריכה או עודף ייצור. במודל הכלכלי הקלאסי, התשוקות האינסופיות הן מבוקרות על ידי מחסור, אבל במודל הבודהיסטי הן מבוקרות על ידי הערכה של מתינות והמטרה של רווחה. האיזון כתוצאה מכך יוביל באופן טבעי להפסקת ההשפעות המזיקות של פעילות כלכלית לא מבוקרת.
נזירים ונזירות בודהיסטים מהרהרים באופן מסורתי על מתינות לפני כל ארוחה באמירת הבאה: "מתבוננים בפיקחות, אנחנו לוקחים את מזון הנדבות, לא למטרת כיף, לא בשביל פינוק או הקסם של טעם, אלא פשוט לתחזוקה של הגוף, להמשך הקיום, להפסקת תחושה כואבת, כדי לחיות חיים גבוהים יותר. באמצעות אכילה זו, אנו מכניעים תחושות כואבות ישנות של רעב ומונעים עלייה של תחושות כואבות חדשות (של אכילת יתר). כך אנחנו חיים באין מפריע, חפים מפשע, ובנוחות. " [M.I.10; Nd. 496]
המתינות כמטרה אינה מוגבלת לנזירים: בכל פעם שאנו משתמשים בדברים, בין אם זה מזון, ביגוד, או אפילו נייר וחשמל, אנחנו יכולים להקדיש זמן כדי להתבונן במטרה האמיתית שלהם, במקום להשתמש בהם בפיזור דעת. על ידי התבוננות בדרך זו אנו יכולים להימנע מצריכה קלת דעת וכך להבין את "הכמות הנכונה", "דרך האמצע".
אנחנו גם מגיעים לכך שנראה שצריכה היא אמצעי להשגת מטרה, שהיא ההתפתחות של פוטנציאל אנושי. כאשר ההתפתחות האנושית היא המטרה שלנו, אנו אוכלים מזון לא מכיוון שזה פשוט מציע לנו עונג, אלא כדי לקבל אנרגיה פיסית ונפשית הכרחית לצמיחה אינטלקטואלית ורוחנית לקראת חיים אציליים יותר.
אי-צריכה
ללא המימד הרוחני, החשיבה הכלכלית המודרנית מעודדת צריכה מקסימלית. היא מהללת את מי שאוכל הכי הרבה - שלוש, ארבע, או יותר פעמים ביום. אם מישהו יכול לאכול עשר פעמים ביום, עוד יותר טוב. בניגוד לכך, כלכלה בודהיסטית מבינה כי אי-צריכה יכולה לתרום לרווחה. למרות שנזירים אוכלים רק פעם ביום, הם שואפים לסוג של רווחה שתלוי במעט.
בימי התבוננות, יש בודהיסטים שגם נמנעים מאכילה אחרי הצהריים ובכך, תורמים לרווחתם שלהם. ויתור על ארוחת הערב מאפשר להם להשקיע זמן במדיטציה והתבוננות בלימודיו של הבודהא. הגוף קל והנפש נרגעת בקלות כאשר הבטן אינה מלאה. כך בודהיזם מכיר בכך שיש רצונות שניתן להשביע באמצעות אי-צריכה, עמדה שהמחשבה הכלכלית המסורתית תתקשה להעריך. הימנעות מאכילה יכולה להיות חלק מסיפוק הצרכים הרוחניים הלא החומריים שלנו.
זה לא שירידה לאכילת ארוחה אחת ביום הוא המטרה, כמובן. כמו הצריכה, אי-צריכה היא רק אמצעי להשגת מטרה, לא מטרה בפני עצמה. אם ההתנזרות לא הובילה לרווחה, זה יהיה חסר טעם, רק דרך להתעלל בעצמנו. השאלה היא לא אם לצרוך או לא לצרוך, אלא אם הבחירות שלנו מובילות לפיתוח עצמי.
(המשך הפרק דן בנושאים נוספים : צריכת יתר, שביעות רצון, עבודה, ייצור ולא-ייצור, תחרות ושיתוף פעולה, בחירה, והשקפות על החיים.)