יצירת עולם ללא עוני (ספר)

יצירת עולם ללא עוני - עסק חברתי ועתיד הקפיטליזם הוא ספר שיצא בשנת, 2008 מאת מוחמד יונוס - חתן פרס נובל לשלום לשנת 2006.

פרק 10

סיכמה: תמי צרי, עץבעיר

צמיחה וסביבה

בשנים האחרונות יש הסכמה כללית בקרב קהילת המדע העולמית בעניין האיום מצד ההתחממות הגלובלית. בהתאמה, אנשים בכל העולם מתחילים להתייחס לבעיה ברצינות. בעולם המפותח אנשים דואגים לרכושם וליכולת העתידית שלהם להמשיך ליהנות מחופשות בקריביים, או להפיק רווחים מנכסיהם. בעולם המתפתח, לעומת זאת, למשבר האקלים משמעות מהותית בהרבה: מיליוני בני-אדם נמצאים בסכנת מוות.

מאז מלחמת העולם השנייה גדלה הכלכלה העולמית בקצב שלא היה כדוגמתו. לצמיחה זו יתרונות רבים. היא שיפרה את חייהם של אנשים במדינות המפותחות והרימה רבים מהעוני במדינות המתפתחות. אבל לצמיחה מחיר כבד. משאבי כדור הארץ מדלדלים בעוד הדרישה להם אינה מפסיקה לעלות. במערכת הקפיטליסטית, השולטת כרגע ברב מדינות העולם, יש קשר לא-בריא בין צמיחה לבין הסביבה. ככל שהכלכלה גדלה, האיום על כדור הארץ, ובסופו של דבר על המין האנושי, גדל.

התוצאה הברורה ביותר של ההיפר-תיעוש מתבטאת בהתחממות הגלובלית. עודף גזי החממה באטמוספירה הוא תוצאה ישירה של שריפת דלקים על ידי המדינות העשירות, המשתמשות בדלק כדי להסיע מכוניות, להאיר בתים ולהפעיל את התעשייה. מובילות בכך מדינות אירופה וצפון אמריקה, אשר מכלות את משאבי הכדור בקצב, שאינו מייצג כלל את גודל אוכלוסייתן בהשוואה לשאר אוכלוסיית העולם. באופן כללי, ככל שהכנסת המדינה גבוהה יותר, כך היא תורמת יותר לאיום הסביבתי על העולם בפליטות גזי חממה וביצירת זיהום.

אי שיוויון עולמי

ערך מורחב – אי שוויון בינלאומי

אוכלוסיית ארצות הברית, המונה 4.5% מאוכלוסיית העולם, מייצרת 25% מהפליטות העולמיות.

יותר ויותר אנשים בעולם מכירים בחוסר האיזון שבין גודל האוכלוסייה במדינות העשירות לבין הדרישות שלהן ממשאבי העולם, אבל הכוחות הפוליטיים והמסחריים השולטים משתפים פעולה להבטחת המשך הגישה שלהם לחומרי גלם, בעיקר דלקים, אך גם מים, מחצבים ואדמה, ברחבי הכדור. המתח העולה מסביב למשאבים כמו דלק ומים מוביל גם למשברים חברתיים ומאיים על השלום בעולם.

כל מי שחרד לאנושות, אינו יכול לחיות בשלום עם עולם, שבו כמה מאות מיליוני אנשים נהנים כמעט מכל המשאבים, בעוד מיליארדי אנשים נאבקים לשרוד. ואף-על-פי-כן, כזהו העולם, שבו אנו חיים כיום. נכון לשנת 2000 אחוז אחד מאוכלוסיית העולם אוחז ברשותו 40% ממשאבי העולם. 10% מאוכלוסיית העולם אוחזים ברשותם 85% ממשאבי העולם. המחצית הענייה של אוכלוסיית העולם חולקת אחוז אחד ממשאביו! 5 המדינות העשירות: ארצות הברית, יפן, גרמניה, צרפת ואנגליה, מונות כ-13% מאוכלוסיית העולם ונהנות מ-45% מההכנסות בעולם. 3 המדינות הענקיות בעולם: הודו, סין ואינדונזיה, מונות 42% מאוכלוסיית העולם ונהנות מ-9% מההכנסות בעולם. במילים אחרות: 50 מיליון האנשים העשירים בעולם, האחוז העליון, משתכרים אותה הכנסה, שממנה "נהנים" 57% התחתונים בסולם, יותר משלושה מיליארד בני-אדם.

אחת התקוות לפתרון הפערים היא ההתפתחות התעשייתית של המדינות הגדולות באסיה, בעיקר סין והודו. אבל התפתחות זו הופכת מדינות אלה במהירות לתורמות הגדולות ביותר לזיהום העולמי ולהתחממות הגלובלית. ככל שמדינות אלה חוות צמיחה גדולה יותר, עולים הסיכויים, שהנושא הסביבתי יוזנח לאור התקווה לשגשוג כלכלי. בשנים 1990–2004 עלתה כמות הפליטות במדינות המפותחות ב-16-27%, באנגליה הייתה הפחתה של 14% (!) אבל בסין הפליטות גדלו ב- 47%. כנראה, סין עברה כבר את ארצות הברית בכמות הפליטות שהיא מייצרת. 16 מתוך 20 הערים המזוהמות ביותר בעולם נמצאות בסין. התיעוש הגובר מביא לזיהום, שממנו סובלת בראש ובראשונה האוכלוסייה הקרובה. הוצאות הבריאות באוכלוסיות אלה גדלות והולכות, ככל שגדל התיעוש.

אנו חיים בעולם, שבו הפערים הכלכליים בין העשירים לעניים גורמים סבל למיליארדי בני-אדם, אבל הפתרון, שבו דוגל הקפיטליזם – צמיחה מהירה – מביא איתו סכנות קטסטרופליות.

ההיגיון של צמיחה ללא שליטה

מה השורש של דילמת הצמיחה, שנראה, כי אנו לכודים בה? השורש נמצא בתפישה המוגבלת של החברה האנושית, הנמצאת בבסיס הכלכלה שאנו מכירים. ככה נראית הפילוסופיה הקפיטליסטית, שכל כלכלן, בכיר בחברה, מנהל מדיניות או כתב כלכלי מניחים כמובן מאליו:

• צמיחה כלכלית מואצת תביא לשגשוגן של החברות הנחשלות של העולם.
• ניתן להשיג צמיחה כלכלית רק על-ידי השקעות פיננסיות המונעות על ידי השוק החופשי.
• רק חברות כלכליות, שמטרתן היחידה היא עשיית רווח, יכולות למשוך אליהן השקעות כספיות.
• רק חברות, שעשיית רווח היא מטרתן היחידה, יכולות לייצר תשואה מקסימלית על ההשקעה.
• עסקים בעולם המערבי עוקבים אחר היגיון זה ועושים רווחים על חשבון הסביבה והדורות הבאים. סין והודו הולכות בעקבות המערב ומפתחות אותה כלכלה, וכתוצאה מכך סובלים מאות אלפי אנשים מזיהום ומחלות חדשות, וההתחממות הגלובלית דוהרת אל נקודת האל-חזור.

די ברור, שיש משהו פגום בתפישה של הצמיחה ללא שליטה. תפישה זו מצדיקה שימוש בלתי-מוגבל במשאבים על-ידי מי שיש לו הכוח להגיע אליהם ראשון. כיום אפילו הקפיטליסטים המוצהרים חייבים כבר להודות, שהרדיפה הטהורה אחר רווח אינה יכולה עוד להיות העיקרון המקובל, שעליו יש להשתית את המדיניות הסביבתית שלנו.

כמה צריכה?

אנשים נולדים עם אפשרות בלתי מוגבלת להתפתחות, וחברה אנושית בריאה צריכה לאפשר התפתחות זו. חופש רב אכן דרוש. אבל אנו חייבים להבין, שיש צורך בהגבלה מסוימת של החופש האישי על-מנת לקיים את החברה. תמרורי עצור ורמזורים אכן מגבילים את חופש התנועה שלנו בכבישים, אך אין מי שיקום ויבטלם. ברור לכולם, כי הם נחוצים לשמירה על חיינו. באותה מידה יש מקום להגביל חברות משימוש מוגזם במשאבי כדור הארץ.

באיזה מחיר יש לנו "הזכות לאושר"? האם זכות זו מצדיקה את חורבן העולם? הדחף לצרוך ללא מחשבה ארוכת טווח על התוצאות החברתיות והסביבתיות הוא תוצאה ישירה של הרדיפה שלוחת הרסן אחר רווח. כשהרווח הוא המטרה, אך טבעי להתעלם מהקיימות, מבריאות הציבור ומבריאות הסביבה. המניע היחיד לפעולותינו הוא: “איך נוכל למכור יותר סחורה, ברווח גבוה יותר מאשר בשנה שעברה?” השאלה, האם הסחורה הזו נחוצה, איננה רלוונטית! סוכנות הבריאות האמריקאית מפקחת על איכות המוצרים אך איננה מפקחת על כמויות הצריכה, ובינתיים אשפי השיווק מעודדים את הצרכנים "לטרוף" עוד ועוד.

מקום לקולות חדשים

כיום השוק נשלט על-ידי הקול הקפיטליסטי המסורתי. הקול נישא על-גבי המדיה, פרסומות בכל מקום מעודדות את הצרכנים לקנות עוד ועוד, מדיה צרכנית, כגון מגזינים של מכוניות, אופנה או ריהוט הבית, מציפה כל פינה, והמסר הוא חד-מימדי: קנו עוד, קנו עכשיו, החליפו את "הישן" בחדש. לא פלא, שאי-שביעות הרצון בקרב צעירים כמבוגרים הולכת וגדלה.

הקול היחיד הנשמע הוא זה של עסקים, שמטרתם עשיית רווח, ומטרתם של אלה היא הגדלה אינסופית של הצריכה. הקול הזה אמור להניע את הצמיחה. אבל מה עם הקיימות העולמית? מה עם הגבלת הצריכה? מה עם ההנאה שבהסתפקות במה שיש במקום המאבק האינסופי על היתרון הכלכלי? האם אין הצדקה להשמעת קולות אלה? יש מקום למסרים כמו:

• חשוב: האם אתה באמת צריך את זה?
• ככל שאתה קונה יותר, כנראה, אתה תורם לבזבוז משאבי כדור הארץ.
• בדוק את האריזה – האם היא בזבזנית?
• קנה מחברה, שתיקח את המוצר הישן ותמחזר אותו.
• תמוך בקיימות חברתית.
• האם אתה מתנהג כאזרח העולם?

במקביל לקול מאיץ הרווחים, שמעודד צרכנים לנקוט צעדים, שפוגעים בבריאותם, צריכים להישמע קולות המתארים את ההנאה שבבריאות והצעדים, שיש לנקוט על-מנת ליצור בריאות זו. מה לאכול ומה לא? איך פעילות גופנית תורמת לבריאות? מדוע אוכל מקומי תורם לבריאותנו?

יש שיטענו, כי פנייה לציבור עם מסרים אלה, יש בה מן המניפולטיביות, אבל האם זה לא מה שעושה הקול הקפיטליסטי? יש צורך דחוף בקולות, שיאזנו את הקול הקפיטליסטי. מנין יבואו קולות אלה? מעסקים חברתיים. קיימים כמובן מקורות, המשמיעים קולות אחרים: בתי ספר, עמותות וארגונים. אבל ארגונים אלה דלי תקציב, ואין להם הגישה למדיה הנחוצה כדי להתחרות עם הקול המרכזי. לא פלא שהם מגיעים רק למעגלים מצומצמים של שומעים ולרוב טובעים בים המסרים הצרכניים. אם הקול הזה יגיע מעסק "רגיל" כמסר עסקי, בפורמט של קמפיין פרסומי, הוא יגיע לקהל שומעים גדול בהרבה. חלק מהקמפיין יהיה הטמעת הרעיון של עסק חברתי והבנתו על-ידי הציבור. הרעיון שלו קיים כבר בראשם של אנשים, מחכה לבוא לידי ביטוי, אך המערכת, שבה אנו פועלים כרגע, עדיין אינה נותנת לו את מסגרת התמיכה התאורטית הראויה. אנשים יאמינו למסרים שבאים מעסק חברתי, משום שהם ידעו, כי מה שעומד מאחוריהם הוא טובת הכלל ולא רווח אישי. עסק חברתי סביבתי יכול לתאר, כיצד עסקים לטובת רווח מזיקים לסביבה, ואיך הצרכנים יכולים לתקן את הנזק על-ידי שימוש במוצרים ידידותיים לסביבה. עסק חברתי לבריאות הציבור יכול להעביר מסרים על אודות רפואה מונעת והחשיבות של פעילות גופנית לבריאות. אספקת מידע, שאיננו מוטה, היא אחד היתרונות המושכים של עסקים חברתיים. משום שעסק חברתי הוא קודם כל עסק, יהיה לו המניע והאמצעים להגיע לקהלים רחבים, והמסרים שאינם במיינסטרים יועברו אל המיינסטרים בקול רם בפעם הראשונה. לעסק חברתי יהיה יתרון ב"שוק הרעיונות", משום שכולם יידעו, שאין לו כל מניע לשקר. כיוון שאין מי שנהנה מהרווחים, אלא רק מהמטרה החברתית עצמה, מי שמזדהה עם המטרה, יתמוך בעסק ויפיץ את הבשורה הלאה.

יש קהל, שמוכן כבר לשמוע את הקול החדש של העסקים החברתיים. קהל, שחש מרומה ומנוצל על ידי טקטיקות השיווק של העסקים רודפי הרווחים. קהל, שמחפש דרך חיים חדשה, שהיא בריאה, מקיימת, ידידותית לסביבה, נדיבה לעניים ותומכת בשלוות הנפש. התוצאה המצטברת של אלפי עסקים חברתיים תהיה תנועה בלתי-נמנעת ברוח ובנושאים של השיח הציבורי. ערכים, שאינם רק כסף, יתפשו מקום מרכזי בשיח ויוערכו מחדש כחשובים ומהותיים בדרך לחיים של משמעות, סיפוק והנאה.

פתרון הדילמה של הצמיחה

אנשים רבים טוענים, כי ה"דרום הגלובלי" המתפתח צריך לאמץ אורח חיים שונה מזה של "הצפון" על-מנת למזער את הנזק של הפיתוח המואץ המתחולל בו. אבל דרישה זו אינה מעשית. על כל העולם, דרום וצפון כאחד לשנות דפוסי התנהגות וליצור אורח חיים מקיים. תמיד יהיו הבדלים תרבותיים באורחות החיים באזורים שונים. אבל בזמן שהגלובליזציה וטכנולוגיית המידע הפכו את העולם לכפר, והנזקים שגורם הצפון מורגשים בדרום ולהפך, זה הזמן להבין, שאנחנו כולנו בסירה אחת, ואם לא ננהג באחריות, נטבע כולנו, כשהסירה תשקע.

אנו צריכים למקד מאמצים ולהגדיר אורחות חיים מקיימים גלובליים, כך שנדע מהו הכיוון, שאליו כדאי למקד את הפיתוחים הטכנולוגיים ואת היצירתיות שלנו. המוחות שלנו מכוונים את הטכנולוגיה, היא לא מתפתחת מאליה. אם באמת נכוון את מוחותינו ליצירת אורח חיים בר- קיימא עולמי, לכל הפלנטה, הטכנולוגיה, שאנו זקוקים לה תתחיל להופיע.

למצער, המאמצים הנוכחיים שלנו מופנים בכיוון ההפוך. רב היצירתיות בעולם מכוונת להפצת אורח החיים המערבי, שאיננו בריא ואיננו בר-קיימא. בעזרת כוחות שיווקיים חזקים, חברות אמריקניות ואירופיות מביאות את מסר הצרכנות שלהן לכל פינה בעולם. אנשים בכפרים המרוחקים ביותר רוצים לשתות קוקה קולה, לעשן סיגריות קאמל, להשתמש בסבון כביסה טיידי. הם חולמים להשתמש במוצרים אלה וליהנות מ"החיים הטובים", שהם מייצגים. זוהי עוד סיבה לחשיבות של הקולות האלטרנטיביים. רגולציה ממשלתית חייבת גם היא להתערב בפתרון דילמת הצמיחה. התחרות הקפיטליסטית מביאה איתה יתרונות למי שאינו פועל מתוך התחשבות סביבתית. מדינות, שבהן אין פיקוח מחמיר, מזמינות אליהן חברות, שיכולות להקים מפעלים מזהמים, וכך עדיין יש יתרונות כלכליים בפרקטיקות מזהמות ומזיקות לסביבה. מכאן חשיבותם של הסכמים בינלאומיים, שבכוחם לעצור את המרוץ כלפי מטה, שמנהלות חברות המתמודדות בשוק העולמי. פרוטוקול קיוטו הוא דוגמה להסכם שכזה. ההימנעות של ארצות הברית מהחתימה עליו הובילה לנזק גדול, כשהעולם המתפתח "לקח דוגמה" וסירב לאמץ תקנות מגבילות בתואנה, שאם אמריקה אינה מגבילה את עצמה, מדוע יגבילו הם את עצמם? הפרוטוקול איננו מושלם, כמובן, אבל הוא דוגמה לצעד בכיוון הנכון, ומן הראוי, שהסכמים מסוג זה יובילו את ההתנהלות הבינלאומית. פרוטוקול קיוטו הציב יעדים ל-2012, היעד החדש הוא 2050, והמטרה, להפחית בפליטות ב-50%, נשקלת על ידי ה-G8. הארגונים הסביבתיים דורשים מאמץ להפחית 90% בפליטות. התקווה היא, כי ארצות הברית לא רק תשתתף במאמץ אלא אף תוביל אותו.

כפי שאנו רואים, בעיית העוני בעולם סבוכה וקשורה באתגרים אחרים, כולל הסכנה לעצם קיומנו על-פני כדור הארץ. “לעשות את הדבר הנכון" איננו עוד משהו, שאנו עושים למען ההרגשה הטובה, כי אם מעשה הישרדותי.

ובעוד אנו ממשיכים להפעיל לחץ על מנהלי המדיניות, לקבל החלטות קשות על-מנת להציל את העולם, אני דוחק באנשים צעירים להחליט, מה עמדתם. האם הם מוכנים להבדיל בין מוצרים "אדומים" לבין מוצרים "צהובים" ולבין מוצרים "ירוקים" על-פי מידת התרומה השלילית או החיובית שלהם להישרדות כדור הארץ? האם הם מוכנים לאמץ את העיקרון, שעל-פיו כל דור צריך להשאיר את הכדור בריא יותר, משהיה, כשקיבלו לידיו? האם הם מוכנים להבטיח, שאורח חייהם אינו מעמיד בסכנה את חייהם של אחרים? אני מקווה שכך ומאמין, שהם מוכנים.

לקראיה נוספת

מוחמד יונוס מצטט מתוך מאמר, השווה קריאה בפני עצמו: http://www.fromthewilderness.com/free/ww3/100303_eating_oil.html

מתוך המאמר, הנמצא באתר המוקדש לשיא תפוקת הנפט: "המשבר הסביבתי הוא תוצאה של ההתנהגות האנושית מאז מלחמת העולם השנייה. שורשיו נמצאים בתפישה הקפיטליסטית, הגורסת, כי בשם ה"חופש" ולשם ה"אושר" יש לבני האדם זכות מלאה להשתמש במשאבי העולם, ככל שיידרש על-מנת להפיק רווח כספי. על פי הקפיטליזם, כסף הוא המפתח לחופש ולאושר. האומנם?"

קישורים חיצוניים

• עסק חברתי בוויקיפדיה העברית
• הספר באתר אמאזון