ההתיישבות הנורווגית בגרינלנד
ההתיישבות הנורווגית בגרינלנד היתה התיישבות היסטורית של ויקינגים שנדדו מאזור נורווגיה של היום אל גרינלנד וחיו בה במשך כ-450 שנה בין שנת 980 לספירה לבין 1430. תושבי המושבה מנו כ-5,000 איש והיו בקשר מתמיד עם נורווגיה מכורתם. במשך דורות הם קיימו בגרינלנד אורח חיים דומה לזה של איכרים נורווגים המבוסס על משק חלב, עד שבתוך תקופה קצרה מתו מצירוף של רעב, קור ומלחמות עם שכניהם האינואטים.
לפי הספר התמוטטות של הביולוג ג'ארד דיימונד, התמוטטות הישובים הנורווגים בגרינלנד התרחשה בשל צירוף של שינויי אקלים,ניהול לא נכון של משאבי הסביבה שהביא לדלדול משאבים, התמעטות המסחר עם נורווגיה, יחסים עויינים עם השכנים, וכן אי שוויון כלכלי ושמרנות חברתית שמנעה מהמתיישבים לזהות את הבעיות שלהם בזמן ולנסות להתמודד איתן.
תחילת ההתיישבות הנורדית בגרינלנד
השם "גרינלנד" (Grænland בנורדית עתיקה ובאיסלנדית, Grønland בדנית ובנורווגית) מקורו בהתיישבות הנורדית העתיקה. השם מיוחס למנהיג הוויקינגי "אריק האדום". ישנן שתי עדויות כתובות לגבי מקור השם: ב"ספר האיסלנדים" (Íslendingabók), עבודה היסטורית העוסקת בהיסטוריה איסלנדית מוקדמת החל מהמאה ה-12, ובסאגה האיסלנדית מימי הביניים, "הסאגה של אריק האדום", שעוסקת בהתיישבות הנורדית בגרינלנד ובמיוחד בסיפורו של אריק האדום. שני המקורות מציינים כי אריק קרא לאי "גרינלנד" (ארץ ירוקה) כדי למשוך אליו מתיישבים.
הסאגות מספרות כי אריק האדום הוגלה אל איסלנד בשל מעשי רצח ואלימות. בהמשך הוא הוגה גם מאיסלנד בשל מעשה רצח לתקופה של שלוש שנים. הוא שט לגרינלנד, וחקר את חופיה. אריק האדום חזר לאיסלנד על מנת להביא מתיישבים נוספים לאי. לפי הסאגה האיסלנדית, המושבה הראשונה באי נוסדה בשנת 985 לספירה, כש-25 ספינות עזבו את איסלנד יחד עם אריק, מתוכן רק 14 הגיעו לגרינלנד. תאריך זה אומת על ידי תארוך פחמן שנעשה על מספר שרידים שנותרו מההתיישבות הראשונה, שנקראה בראטאליד (Brattahlíð). הסאגות מספרות גם כי בשנת 1000 לספירה בנו של אריק, לייף איריקסון, עזב את המושבה והחל במסע מערבה, בו הוא גילה את וינלנד (ככל הנראה ניופאונדלנד של היום), ובכך הפך לאירופאי הראשון שדרך על אדמת אמריקה הצפונית.
המושבה בגרינלנד הגיעה לגודל של 5,000-3,000 איש והתחלקה לשני יישובים עיקריים: היישוב המערבי, הקטן יותר, שגם היה צפוני יותר, ושבו גרו כ-1,000 מתיישבים, והיישוב המזרחי שבו גרו כ-4000 איש. באזור נמצאו שרידים של כ-600 חוות, 95 בהתיישבות המערבית ועוד 500 בהתיישבות המערבית המזרחית. גודל המושבה נראה מפתיע, בהתחשב בעובדה שכלל אוכלוסיית גרינלנד המודרנית כיום אינה עולה על 56,000 איש.
חיי המושבה וכלכלתה
הקיום העיקרי של המושבה התבסס על כלכלה דומה לזו של נורווגים בזמן ימי הביניים - גידול בקר וצאן לשם הפקת חלב ובשר. האיכרים הנורדים הקימו חוות וגידלו בהן בעיקר חציר. במשך עונת הקיץ הקצרה רעו את הבהמות בחוץ וגידלו חציר בכמויות גדולות. לאחר מכן קצרו ואפסנו כמויות גדולות של חציר למשך חודשי החורף, ושמרו את הבקר והצאן בדירים סגורים כנגד הקור. התפוקה העיקרית שקיבלו האיכרים היו מוצרי חלב מהבקר והצאן שמהם הפיקו את עיקר מזונם. תוספת אחרת למזון היו בשר כלבי ים, שהיה מקובל בעיקר אצל המתיישבים העניים יותר משום שטעמו רע. המתיישבים העשירים יותר אכלו גם הם כלבי ים ולפעמים גם בשר צאן ופרות. הבדלים אלה בתזונה ניכרים בהבדלים בשאריות מזון שונות שנותרו בגלי זבל שנותרו בצד הבניינים. בתחילת האביב על האיכרים היה לדלל את העדרים כדי להתאים את גודל העדר לגודל שאותו הם מסוגלים להעביר בשלום עד סוף החורף הבא. ובתקופה קצרה זו אכלו המתיישבים גם בשר בקר ועזים.
באותה תקופה האזורים הפנימיים של הפיורדים הגרינלנדיים הארוכים, שם הוקמו ההתיישבויות, היו שונים מאוד מהיום. חפירות ארכאולוגיות מראות כי היו באזור יערות שדר רבים ובהם עצים בגובה של 4-6 מטרים, והגבעות היו מוריקות ועשירות בצמחייה. כל זה הודות לתקופה החמה של ימי הביניים. בתקופה שלאחר הגעת הנורדים השתנתה הצמחייה כתוצאה מכריתת היערות לצורכי בנייה וחימום וכתוצאה ממרעה צאן אינטנסיבי. לאחר מספר מאות שנים של התיישבות, במאות ה-14 וה-15, החל האקלים להתקרר עם התחלת התקופה הנקראת עידן הקרח הקטן.
המושבה ייצאה לאירופה בעיקר "שנהב", שהגיע מציד אריות-ים וניבתנים. כן ייצאו גם חבלים, צמר כבשים, ועורות כלבי ים ובקר. לשם השגת ניבי הניבתנים ועורות דובי קוטב נערכו מסעות ציד מסוכנים ורחוקים אל הצפון הרחוק, ודבר זה תבע מזון וגברים שנעדרו בעונת הקיץ הקצרה.
המושבה הסתמכה על אירופה (בעיקר איסלנד ונורווגיה) לשם ייבוא של כלי ברזל, עץ, מוצרי מזון וקשרים דתיים וחברתיים. השליטה על הייצוא והייבוא (כמו גם נושאים רבים אחרים) היה בידי האליטה החברתית שהיתה מורכבת מבעלי החוות העשירות ביותר ומראשי הכנסייה המקומית. האליטה הזאת היתה שרויה במאבקי כוח פנימיים והשתמשה בייבוא כדי להפגין עושר ועוצמה. ולכן כמות הברזל והעץ שיובאה מנורווגיה היתה מצומצמת, ועיקר הייבוא היה מוצרי מותרות, פעמונים לכנסייה, שמלות יוקרה וכו'.
בשנת 1126 נוסדה באי לראשונה דיוקסיה, שהייתה כפופה לארכי-דיוקסיה הנורווגית של העיר נידארוס (כיום העיר טרונדהיים). ידועות באי לפחות חמש כנסיות מהתקופה, לפי ממצאים ארכאולוגיים. בשנת 1261 קיבלה האוכלוסייה את מרותו של המלך הנורווגי, אולם חוקיה נשארו נפרדים.
דעיכת המושבה וקריסתה
עם הזמן הלך הקשר עם נורווגיה והתרופף, בין היתר בגלל התקררות האקלים וסכנות שיט רבות יותר בים הצפוני (ראו בהמשך).
ב-1380 התאחדה ממלכת נורווגיה עם ממלכת דנמרק, ובאותה התקופה דעכה ההתיישבות בגרינלנד. ההתיישבות המערבית ננטשה כבר בסביבות שנת 1350, והאזכור הכתוב האחרון של ההתיישבות המזרחית, המתעד טקס נישואין, הוא משנת 1408. הממצא הארכיאולוגי המאוחר ביותר מוערך לפי שיטת קיבוע פחמן ל-1435. מעדויות שנאספו מאוחר יותר, בתקופה המודרנית, התברר כי כל אנשי המושבה נספו או נעלמו.
הגורמים להתמוטטות המושבה
יש מספר גורמים שתרמו כנראה לדעיכת ההתיישבות הנורדית בגרינלנד. חלק מהגורמים המוצעים הם נזק סביבתי, שינויי אקלים, סכסוכים עם האינואיטים, דעיכת קשרי המסחר עם אירופה, וחוסר הסתגלות חברתי. יש חוקרים המחפשים סיבה אחת ויחידה להתמוטטות המושבה, אולם לפי דיימונד, הסיבה לדעיכה ולקריסה נעוצה דווקא בשילוב בין הגורמים השונים.
ישנם היסטוריונים התומכים בתאוריה נוספת, הטוענת כי ההתיישבות בגרינלנד הייתה חזקה עד סופה, וכי היא נהרסה בעקבות התקפות מצד האינואיטים או התקפות מצד האירופאים, שלא תועדו. אולם ממצאים ארכאולוגיים נוטים לסתור תאוריה זו: המחסור בחפצים אישיים בחפירות של חוות עתיקות מרמז על התרוששות הדרגתית, וערמות אשפה באתרים אלו מרמזות על ירידה באיכות וכמות המזון.
הרס סביבתי עקב בירוא יערות
גרינלנד תמיד הייתה קרה יותר מאיסלנד ונורווגיה, ואדמתה הייתה תמיד פורייה פחות. אולם במשך זמן רב זרם הים החם יחסית במערב האי איפשר לנורדים לעבד אדמה כמעט כמו במולדתם. אך דבר זה נהרס על ידי מנגנון של ניצול יתר של משאבי הטבע.
בירוא היערות נוצר עקב כריתת עצים לצורכי בניה, כלים, הפקת ברזל, וחימום וכן עקב רעיית הבקר והצאן שאכלו את קליפת העצים. הרס היערות הוביל במהירות למחסור חמור בעץ, דבר שבא לידי ביטוי בכך שהמתיישבים שמרו על כל חתיכת עץ והעבירו אותה מדור לדור. כדי לבנות גגות הבתים עברו המתיישבים לשימוש בכבול, אולם דבר זה תרם לבעיה חמורה אחרת והיא הרס הבסיס החקלאי של המושבה. בירוא היערות הקשה על המסחר לאירופה ועל הדיג, ותרם במישרין ובעקיפין להרס הקרקע - על ידי סחף קרקע ועל ידי כריית הכבול שהורידו את פוריות האדמה בהדרגה.
רעיית היתר ובנוסף לכך ניצול כבול לבניה ולשימוש כחומר בעירה הביאו לניצול יתר של הקרקע. בדיקות פלינולוגיות שנערכו על צמחים מאובנים מוכיחות כי חל שינוי בהרכב הצמחייה מעצים לשיחים, עובדה שהגדילה את תלותם ביבוא עץ ופגעה בפוריות האדמה. בדיקות מגנטיות של חומרי שיקוע מראות שהמתיישבים היו צריכים להיאבק בסחף קרקע. עם הזמן הפכה האדמה לפחות ופחות מתאימה לחקלאות, והמתיישבים היו צריכים להסתמך בעיקר על רעייה וציד. אולם הם לעולם לא למדו לצוד או לדוג ברמה של האינואיטים, הן מסיבות תרבותיות והן מסיבות של העדר קשרי ידידות בין שני העמים.
שינויי אקלים ומשבר חקלאי
כדי לחקור את האפשרות של התקררות האקלים, מדענים קדחו לתוך כיפות הקרח בגרינלנד. דגימות שהוצאו ממעמקי הכיפות מרמזות כי התקופה החמה של ימי הביניים גרמה למזג אוויר מתון בגרינלנד, בערך מהמאה ה-9 ועד למאה ה-13 לספירה. אולם משנת 1300 לערך החל האקלים להתקרר, ועד שנת 1420 עידן הקרח הקטן הגיע, ואיתו חלה התקררות משמעותית של האי. שינויי אקלים דומים הקשו לא רק על הוויקינגים, והם תרמו לכך שגם עמים ילידים שהיו ציידים לקטים ושהתיישבו בגרינלנד לפניהם נעלמו מהמקום, עם נדידה ושינוי באוכלוסיות בעלי החיים שבהם היו תלויים.
חפירות של ערמות אשפה עתיקות מחוות נורדיות בגרינלנד וכן באיסלנד מראות את המעבר מעצמות פרות וחזירים לעצמות כבשים ועזים. ככל שהחורפים התארכו והקיצים התקצרו, למתיישבים היה פחות זמן לגדל חציר, וסחף האדמה הקשה עליהם את הדבר עוד יותר. דגימות שנלקחו מעצמות מבתי קברות אירופאיים בגרינלנד מאשרות כי הדיאטה הממוצעת של המתיישבים כללה בתקופה זו 80% חיות ימיות, בעוד שבתקופות קודמות היא כללה רק 20%. ניתוח גלי אשפה מאוחרים יותר מגלה כי הדיאטה התדרדרה עוד יותר לקראת סוף ההתיישבות, וכי התושבים סבלו גם מקור, שכן ערימות האשפה לא הכילו רימות זבובים שזקוקות לחום.
ירידת קשרי המסחר
שינויי האקלים השפיעו בצורה נוספת, והיא ירידה בכמות הספינות ששטו בין גרינלנד לבין נורווגיה, שכן המים התמלאו בקרחונים והפכו למסוכנים לשיט. בנוסף בעקבות מסעות הצלב, אירופה החלה לייבא חטי פילים מאפריקה והביקוש לניבי ניבתנים ירד בצורה ניכרת. גם שינויים פוליטיים בגרינלנד שהתאחדה באותה תקופה עם דנמרק, גרמו לדעיכת המסחר.
אובדן העצים מנע מהמתיישבים לחדש את הספינות הגדולות שלהם והם היו תלויים משלב מסויים בהגעת ספינות מנורווגיה. הקטנת כמות הסחר פירושה היה שהיה להם עוד פחות ברזל ועוד פחות עץ, דברים שהיו במחסור גדול ושהיתה להם השפעה על חוזקה הצבאי של המושבה.
סכסוך עם האינואיטים
גרינלנד כמעט ולא הייתה מיושבת לפני הגעת הנורדים, לאחר מספר מאות שנים המתיישבים היו צריכים להתמודד עם הופעת שבטים אינואיטים. בין המתיישבים לאינוטים שררו יחסי איבה. המתיישבים זלזלו באינואטים, ראו בהם "עובדי אלילים" וכינו אותם "עלובי נפש". ישנם רק 3 מקורות כתובים המרמזים על קשר בין שני העמים. המקור הראשון מרמז על מתקפה של הנורדים על האינואטים. מקור מאוחר יותר עוסק במקרה של עוינות שיזמו האינואיטים נגד המתיישבים, בו נהרגו 18 אירופאים ושני ילדים נלקחו כעבדים. דיימונד מציין כי העדר היכולת לייצר כלי ברזל, גררה אובדן יתרון צבאי חשוב שהיה לאירופאים אחרים שנלחמו בילידים במקומות אחרים (לדוגמה הלוחמה של הספרדים באצטקים המתוארת בספרו רובים חיידקים ופלדה). לקראת סוף ההתיישבות לא היו למתיישבים כלי נשק מברזל ולא שריון ברזל.
ראיות ארכאולוגיות מצביעות על אפשרות של מסחר בין העמים, אולם הן כוללות יותר חפצים נורדיים שנמצאו באתרים אינואיטיים בגרינלנד ובאיים הארקטיים של קנדה, ומעט מאוד חפצים אינואיטיים בהתיישבויות הנורדיות.
ידוע כי הנורדים לעולם לא למדו את טכניקות הניווט בקיאק או ציד כלבי הים של האינואיטים והם אף לא למדו כיצד להתמודד עם החורפים הקרים כמו האינואיטים. ראיות ארכאולוגיות מוכיחות כי עד שנת 1300 לערך הרחיבו האינואיטים בהצלחה את התיישבויות החורף שלהם לכיוון המושבות האירופאיות, וכי עד שנת 1350 הנורדים נטשו לגמרי את ההתיישבות המערבית.
כשל הסתגלות של החברה הנורדית
- שמרנות חברתית
המתיישבים הנורדים שמרו על זהות אירופאית, כולל שמירת הלבוש, הבנייה, הכלים, הכלכלה, המבנה החברתי והשגת המזון. משך זמן מה דבר זה היווה יתרון עבורם, שכן דבר זה הקנה להם כלי ברזל לדוגמה וכך היו חזקים יותר יחסית לילידים. החקלאות האירופאית שהיוותה את אחת הסיבות העיקריות לנפילת הנורדים בסופם, היא זו שהקנתה להם יתרון משמעותי בהתחלה. היו עמים ילידים שהסתמכו רק על ציד ודיג שלא הצליחו להחזיק מעמד בתנאים הקשים של גרינלנד.
הנורדים חיו בחברה מסורתית שהתנגדה לשינוי. דבר זה נעוץ הן בהיותם חברה דתית מסורתית, הן במבנה הכלכלי-פוליטי- חברתי והן בכך שרוב השינויים בחברה החקלאית של אותה תקופה, במיוחד באקלים הקשה של צפון כדור הארץ, נדונו לכישלון. לכן המבנה החברתי הנוקשה והתנגדות לשינוי היו דבר הגיוני במשך מאות שנים.
חוסר נכונותם של הנורדים לאמץ שיטות, מנהגים ואורח חיים של תושבי האזור הארקטי (האינואיטים) היו כנראה אחת הסיבות העיקריות למפלתם. את חוסר הנכונות הזו מייחס דיימונד לרצונם לשמור על לתרבותם האירופית והבוז שרכשו לאינואטים שראו בהם פראים, פולשים זרים ועובדי אלילים. דוגמאות לכך הן גידול בקר למרות חוסר ההתאמה הגדל והולך שלו לתנאי המקום, הימנעות מצריכת דגים (כעולה מבדיקות עצמות באזורי הפסולת וחקר שרידי עצמות השלדים שנמצאו), ניצול שומן כדלק, שיטות שייט, צייד דיג ולבוש. דיימונד מציין כי לא היה סיכוי רב לנישואי תערובת - הן בגלל פערים בשפה ובתרבות, והן בגלל שאשה אינואטית לא הכירה את הכישורים הנדרשים לשם תחזוקת משק חלב נורדי.
- פערים חברתיים ותחרות הרסנית
גורם נוסף לאי-הסתגלות הנורדים היה המבנה החברתי ההיררכי שלהם והנתק בין ההנהגה לבין הציבור. ראיות לכך שהחברה הנורדית היתה בעלת הבדלי מעמדות גדולים הן שהעובדים ישנו לא אחת עם הבהמות בדירים, ולא בבתים, וכן שמזונם של העובדים העניים הכיל כמות גבוהה בהרבה של בשר כלבי ים וכמות קטנה בהרבה של בקר יחסית למזונם של העשירים. המנהיגות הנורדית (בעלי החוות הגדולות וראשי הכנסייה) היתה עסוקה בתחרות פנימית קשה, בקרבות וסכסוכים אלימים ובהפגנת סטטוס חברתי על ידי הילולות שתייה, כדי להבטיח את נאמנותם של האיכרים העצמאיים העניים יותר. החוות הקטנות פשטו רגל לפני החוות הגדולות, ובכך גרמו לגידול בכוחם של החוות הגדולות יותר שקיבלו וואסלים צייתנים כעובדים, עוד שטחי מרעה ועוד כוח פוליטי-צבאי.
למנהיגים החילונים היה אינטרס שלא לשפר את מצב האוכלוסייה כדי לשמור על כוחם היחסי בעימותים האלימים עם מנהיגים אחרים. באופו כזה, רוב הבחירות שבוצעו בהקשר של השגת משאבים היו לשם השגת פרוות או שנהבים לייצוא מהצפון במקום לשם השגת עץ מיבשת אמריקה הסמוכה, רוב הייבוא שנתקבל עקב המסחר היה חפצי מותרות לאצילים ולכנסייה ולא דברים שימושיים כמו חפצי ברזל.