שינויים

במאה העשרים אנו עדים לשינוי ב"תפאורה האינטלקטואלית". במדינות המערב וביפאן, החפיפה הבולטת שבין התיעוש המהיר לבין הגידול הכללי והמשמעותי ברמת החיים, ברמת החינוך ובתוחלת החיים מטשטשת את ההבדל שבין צמיחה לבין פיתוח. ברור, לכאורה, כי האחד אינו בא ללא השני. לפיכך, עד לשנות החמישים, התאוריה המקרו-כלכלית על הטווח הארוך ועל המדיניות הכלכלית עסקה אך ורק בצמיחה, שנתפסה במשתמע כמקור של כל התוצרים החיוביים של הפיתוח. עם זאת, העובדה שמרבית האנושות מצויה הרחק מן ההתקדמות המדהימה שהושגה במדינות המערב מציבה בעיה.

במאה העשרים אנו עדים לשינוי ב"תפאורה האינטלקטואלית". במדינות המערב וביפאן, החפיפה הבולטת שבין התיעוש המהיר לבין הגידול הכללי והמשמעותי ברמת החיים, ברמת החינוך ובתוחלת החיים מטשטשת את ההבדל שבין צמיחה לבין פיתוח. ברור, לכאורה, כי האחד אינו בא ללא השני. לפיכך, עד לשנות החמישים, התאוריה המקרו-כלכלית על הטווח הארוך ועל המדיניות הכלכלית עסקה אך ורק בצמיחה, שנתפסה במשתמע כמקור של כל התוצרים החיוביים של הפיתוח. עם זאת, העובדה שמרבית האנושות מצויה הרחק מן ההתקדמות המדהימה שהושגה במדינות המערב מציבה בעיה.

הפרשנות שנתנו ההוגים הליבראלים לפערים הללו קבעה שמדובר בסך הכל באיחור קל, ושבסופו של דבר כל מדינה תעבור שלבים דומים למדי. בניגוד לתפיסה זו, תאוריות בדבר כלכלה של פיתוח שהתהוו באותה עת כענף אוטונומי של הניתוח הכלכלי, הדגישו כי המדינות המתפתחות אינן יכולות לשחזר את המסלול שעברו המדינות המתועשות מאז המאה ה-18, וזאת לאור סביבתן הטכנולוגית, הדמוגרפית, התרבותית והמוסדית, אשר שונה מהותית מזו שחוללה את המהפיכה התעשייתית במדינות המערב. רק אסטרטגיות ספציפיות שיופעלו על-ידי המדינות יוכלו להוציא את המדינות המתפתחות מתת-הפיתוח. ואולם הנגדה זו שבין תיזת ה'איחור' לבין תיזת 'חסימת הפיתוח' מסתירה אך במעט את הפולחן המשותף לשני הזרמים: פולחן הצמיחה התעשייתית כמטרה ראשית של כל מדינות העולם. "הדת" הזו של התרחבות תעשייתית היוותה, אגב, מקור השראה גם לתכנון במדינות הקומוניסטיות. עם זאת, בשנות ה-70 כבר הצביעו העובדות על הסכנות שבמתן אמון עיוור בסגולות הצמיחה ובתיעוש מואץ. אסטרטגיות פיתוח רבות נכשלו, הן במדינות הקומוניסטיות והן במדינות המתפתחות, שאמנם שברו שיאים של צמיחה, אך לא התחולל בהן תהליך אמיתי של פיתוח ושל עקירת העוני (ברזיל, אלג'יריה והודו למשל). עם הופעתם של משברי הנפט ושל הדאגות הראשונות באשר להתדרדרות איכות הסביבה, גילו גם המדינות העשירות את שבריריות המודל שלהן. החל מתחילת שנות ה-70, בהנהגתו של רוברט מקנמארה, העמיד הבנק העולמי את המאבק בעוני בראש דאגותיו והציע גישה חדשה לפיתוח המבוססת על מתן קדימות לאספקת הצרכים החיוניים.

הפרשנות שנתנו ההוגים הליבראלים לפערים הללו קבעה שמדובר בסך הכל באיחור קל, ושבסופו של דבר כל מדינה תעבור שלבים דומים למדי. בניגוד לתפיסה זו, תאוריות בדבר כלכלה של פיתוח שהתהוו באותה עת כענף אוטונומי של הניתוח הכלכלי, הדגישו כי המדינות המתפתחות אינן יכולות לשחזר את המסלול שעברו המדינות המתועשות מאז המאה ה-18, וזאת לאור סביבתן הטכנולוגית, הדמוגרפית, התרבותית והמוסדית, אשר שונה מהותית מזו שחוללה את המהפכה התעשייתית במדינות המערב. רק אסטרטגיות ספציפיות שיופעלו על-ידי המדינות יוכלו להוציא את המדינות המתפתחות מתת-הפיתוח. ואולם הנגדה זו שבין תיזת ה'איחור' לבין תיזת 'חסימת הפיתוח' מסתירה אך במעט את הפולחן המשותף לשני הזרמים: פולחן הצמיחה התעשייתית כמטרה ראשית של כל מדינות העולם. "הדת" הזו של התרחבות תעשייתית היוותה, אגב, מקור השראה גם לתכנון במדינות הקומוניסטיות. עם זאת, בשנות ה-70 כבר הצביעו העובדות על הסכנות שבמתן אמון עיוור בסגולות הצמיחה ובתיעוש מואץ. אסטרטגיות פיתוח רבות נכשלו, הן במדינות הקומוניסטיות והן במדינות המתפתחות, שאמנם שברו שיאים של צמיחה, אך לא התחולל בהן תהליך אמיתי של פיתוח ושל עקירת העוני (ברזיל, אלג'יריה והודו למשל). עם הופעתם של משברי הנפט ושל הדאגות הראשונות באשר להתדרדרות איכות הסביבה, גילו גם המדינות העשירות את שבריריות המודל שלהן. החל מתחילת שנות ה-70, בהנהגתו של רוברט מקנמארה, העמיד הבנק העולמי את המאבק בעוני בראש דאגותיו והציע גישה חדשה לפיתוח המבוססת על מתן קדימות לאספקת הצרכים החיוניים.

==המרוץ אחר הצמיחה==

==המרוץ אחר הצמיחה==