שינויים

ממשיכים בדרכם צמד הכלכלנים, ולפתע מבחינים בעוד תפוח רקוב בצד הדרך. כעת מתהפכות היוצרות: אומר הכלכלן השני לחברו: "אתן לך מאה דולרים אם תוכל אתה את התפוח הרקוב". מסכים הראשון, מרים את התפוח מהקרקע, אוכל את התפוח ומקבל את הכסף מחברו.

ממשיכים בדרכם צמד הכלכלנים, ולפתע מבחינים בעוד תפוח רקוב בצד הדרך. כעת מתהפכות היוצרות: אומר הכלכלן השני לחברו: "אתן לך מאה דולרים אם תוכל אתה את התפוח הרקוב". מסכים הראשון, מרים את התפוח מהקרקע, אוכל את התפוח ומקבל את הכסף מחברו.

השניים ממשיכים ללכת, עד שלפתע אחד מהם נעצר ואומר: "רגע, אני נתתי לך מאה דולרים, אתה החזרת לי מאה דולרים, שנינו אכלנו תפוחים רקובים ולא יצא לנו מזה דבר!". משיב חברו: "לא כן, אנחנו מגלגלים כספים!".

השניים ממשיכים ללכת, עד שלפתע אחד מהם נעצר ו/אומר: "רגע, אני נתתי לך מאה דולרים, אתה החזרת לי מאה דולרים, שנינו אכלנו תפוחים רקובים ולא יצא לנו מזה דבר!". משיב חברו: "לא כן, אנחנו מגלגלים כספים!".

<big>'''הסיפור'''</big> הזה<ref><small>הסיפור במקור היה דוחה במיוחד, ושונה כדי לכבד את האכסניה</small></ref> מובא על-ידי בלוגר אשר מבקש בכך ללעוג למושג "צמיחה כלכלית". את הסיפור הוא מסכם בכך ששני הכלכלנים אכלו תפוחים רקובים, שיעור הצמיחה עלה, ובפועל לא קרה דבר טוב, ולא רק זאת, קרה דבר רע: שניהם אכלו תפוחים רקובים! והמסקנה כמובן: צמיחה משמעה אכילת תפוחים רקובים. ובמילותיו:

<big>'''הסיפור'''</big> הזה<ref><small>הסיפור במקור היה דוחה במיוחד, ושונה כדי לכבד את האכסניה</small></ref> מובא על-ידי בלוגר אשר מבקש בכך ללעוג למושג "צמיחה כלכלית". את הסיפור הוא מסכם בכך ששני הכלכלנים אכלו תפוחים רקובים, שיעור הצמיחה עלה, ובפועל לא קרה דבר טוב, ולא רק זאת, קרה דבר רע: שניהם אכלו תפוחים רקובים! והמסקנה כמובן: צמיחה משמעה אכילת תפוחים רקובים. ובמילותיו:

<big>'''גבר ואישה'''</big> הזרים זה לזו נוסעים יחדיו באוטובוס ריק למחצה בדרך משדה התעופה. באמצע הדרך פונה הגבר אל האישה, ומבקש ממנה לעסות את צווארו תמורת עשרה דולרים. האישה נעתרת לבקשתו, מעסה את צווארו, ואז שבה למקומה יחד עם שטר הכסף בכיסה. לא עובר זמן רב והאישה מחליטה לגשת לאדון. היא מבקשת ממנו לעסות את צווארה, זאת בתמורה ל-10 דולרים. הגבר נעתר לבקשתה, והשטר חוזר לארנקו.  

<big>'''גבר ואישה'''</big> הזרים זה לזו נוסעים יחדיו באוטובוס ריק למחצה בדרך משדה התעופה. באמצע הדרך פונה הגבר אל האישה, ומבקש ממנה לעסות את צווארו תמורת עשרה דולרים. האישה נעתרת לבקשתו, מעסה את צווארו, ואז שבה למקומה יחד עם שטר הכסף בכיסה. לא עובר זמן רב והאישה מחליטה לגשת לאדון. היא מבקשת ממנו לעסות את צווארה, זאת בתמורה ל-10 דולרים. הגבר נעתר לבקשתה, והשטר חוזר לארנקו.  

<big>'''קל לראות'''</big> כי שניהם הרוויחו דבר מה, קל לראות כי הרווחה של שניהם עלתה. מכיוון שעשו שימוש בכסף, הדבר מתבטא גם בצמיחה כלכלית.<ref><small>בהנחה שהעיסויים יירשמו כחלק מהפעילות הכלכלית במשק</small></ref> נשאלת השאלה, מדוע היו זקוקים מלכתחילה לכסף? ובכן, הכסף במקרה זה שימש כמתווך בעסקה, וזה למעשה ייעודו של הכסף. השימוש בכסף עבור עסקה זו היה לכאורה לא הכרחי ודי היה בביצוע עסקה פשוטה של You scratch my back and I'll scratch yours על מנת להשיג תוצאה זהה.<ref><small>לכאורה, הכל בעיני המתבונן</small></ref> אילו היו מגיעים ביניהם לסיכום זהה ללא שימוש בכסף, רווחתם הייתה עולה באופן זהה,<ref><small>לכאורה, הכל בעיני המתבונן</small></ref> והדבר לא היה תורם לעלייה בפעילות הכלכלית במשק. כעת הבה נתקדם צעד נוסף: נאמר שהשניים פצחו ברומן סוחף שהוביל להיריון. האישה, ששכרה 2,000 דולר בחודש מתגוררת בדירה שבבעלותה. הגבר, ששכרו 6,000 דולר בחודש, מתגורר בשכירות ומשלם שכר דירה בגובה מחצית שכרו. השניים החליטו להינשא זה לזו, וכן הוחלט שהאישה ההרה תתפטר ממקום עבודתה כדי לטפל בבנם (ותאבד את שכרה בסך של 2,000 דולר בחודש), ואילו הגבר יעזוב את דירתו השכורה ויעבור להתגורר עמה בביתה. הדבר יביא לירידה בתוצר, ירידה בשיעור הצמיחה ואולי אף צמיחה שלילית. עם זאת, רווחתם החומרית של השניים אינה בהכרח נמוכה יותר, אלא זהה או אף גבוהה יותר,<ref><small>תלוי באפן בו מודדים</small></ref> שכן נעשה שימוש יעיל יותר במשאבים.<ref><small>מגורים בדירה אחת במקום שתיים, שימוש במקרר אחד, שימוש במזגן אחד וכדו'</small></ref>  מידת האושר של השניים בוודאי לא פחתה גם היא, אלא דווקא גדלה.

<big>'''קל לראות'''</big> כי שניהם הרוויחו דבר מה, קל לראות כי הרווחה של שניהם עלתה. מכיוון שעשו שימוש בכסף, הדבר מתבטא גם בצמיחה כלכלית.<ref><small>בהנחה שהעיסויים יירשמו כחלק מהפעילות הכלכלית במשק</small></ref> נשאלת השאלה, מדוע היו זקוקים מלכתחילה לכסף? ובכן, הכסף במקרה זה שימש כמתווך בעסקה, וזה למעשה ייעודו של הכסף. השימוש בכסף עבור עסקה זו היה לכאורה לא הכרחי ודי היה בביצוע עסקה פשוטה של You scratch my back and I'll scratch yours על מנת להשיג תוצאה זהה.<ref><small>לכאורה, הכל בעיני המתבונן</small></ref> אילו היו מגיעים ביניהם לסיכום זהה ללא שימוש בכסף, רווחתם הייתה עולה באופן זהה,<ref><small>לכאורה, הכל בעיני המתבונן</small></ref> והדבר לא היה תורם לעלייה בפעילות הכלכלית במשק. כעת הבה נתקדם צעד נוסף: נאמר שהשניים פצחו ברומן סוחף שהוביל להיריון. האישה, ששכרה 2,000 דולר בחודש מתגוררת בדירה שבבעלותה. הגבר, ששכרו 6,000 דולר בחודש, מתגורר בשכירות ומשלם שכר דירה בגובה מחצית שכרו. השניים החליטו להינשא זה לזו, וכן הוחלט שהאישה ההרה תתפטר ממקום עבודתה כדי לטפל בבנם (ותאבד את שכרה בסך של 2,000 דולר בחודש), ואילו הגבר יעזוב את דירתו השכורה ויעבור להתגורר עמה בביתה. הדבר יביא לירידה בתוצר, ירידה בשיעור הצמיחה ו/אולי אף צמיחה שלילית. עם זאת, רווחתם החומרית של השניים אינה בהכרח נמוכה יותר, אלא זהה או אף גבוהה יותר,<ref><small>תלוי באפן בו מודדים</small></ref> שכן נעשה שימוש יעיל יותר במשאבים.<ref><small>מגורים בדירה אחת במקום שתיים, שימוש במקרר אחד, שימוש במזגן אחד וכדו'</small></ref>  מידת האושר של השניים בוודאי לא פחתה גם היא, אלא דווקא גדלה.

<big>'''באופן תאורטי'''</big> עלייה בשיעור הצמיחה אין משמעה עלייה ברמת החיים, וצמיחה שלילית אין משמעה ירידה ברמת החיים. במציאות אפשר להניח שיש מתאם בין רווחה לצמיחה תמיד או כמעט תמיד<ref><small>לדעתו של כותב שורות אלה, שסבור גם שניתן להשיג סביב כך קונסנסוס בקרב כלכלנים</small></ref>. אם אין אנו מסתפקים בתוצר הלאומי גולמי כמדד לרמת החיים, או אם אין אנו מייחסים לו חשיבות כלל, נוכל למדוד דברים אחרים: שיעור ההשתתפות בשוק העבודה, שיעור בעלי הדירות, שיעור בעלי הרכבים, שיעור האזרחים שמרשים לעצמם לצאת לנופש, סך ההוצאה על מותרות לאדם וכדומה. ניתן גם לבצע סקרים המנסים למדוד אופטימיות בציבור<ref><small>לדוגמה: [http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3263346,00.html סקר: 82% מהיהודים בארץ מרוצים מהחיים]</small></ref> וכיוצ"ב. כל אחד ואחד מהמדדים חשוף לביקורת. כך למשל ניתן לטעון שכניסת אנשים חדשים לשוק העבודה, משמעה שמצבם הידרדר לנקודה כזו שאולצו לעבוד. ניתן לטעון שגם אם המדדים מראים ש-50% מהאזרחים יכולים להרשות לעצמם לצאת לחופשת סקי - לעומת רק 25% לפני עשור - אין הדבר תורם לשיפור מצבם של ה-50% הנותרים, שאולי מצבם אף הורע. השורה התחתונה היא שהתועלת שבצמיחה כלכלית היא תועלת סובייקטיבית. בדיוק כפי שהתועלת שאנשים מוצאים בפנאי מעבודה, בבית עם גינה, בבגדי מעצבים ובחופשות SPA ושופינג היא תועלת סובייקטיבית.

<big>'''באופן תאורטי'''</big> עלייה בשיעור הצמיחה אין משמעה עלייה ברמת החיים, וצמיחה שלילית אין משמעה ירידה ברמת החיים. במציאות אפשר להניח שיש מתאם בין רווחה לצמיחה תמיד או כמעט תמיד<ref><small>לדעתו של כותב שורות אלה, שסבור גם שניתן להשיג סביב כך קונסנסוס בקרב כלכלנים</small></ref>. אם אין אנו מסתפקים בתוצר הלאומי גולמי כמדד לרמת החיים, או אם אין אנו מייחסים לו חשיבות כלל, נוכל למדוד דברים אחרים: שיעור ההשתתפות בשוק העבודה, שיעור בעלי הדירות, שיעור בעלי הרכבים, שיעור האזרחים שמרשים לעצמם לצאת לנופש, סך ההוצאה על מותרות לאדם וכדומה. ניתן גם לבצע סקרים המנסים למדוד אופטימיות בציבור<ref><small>לדוגמה: [http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3263346,00.html סקר: 82% מהיהודים בארץ מרוצים מהחיים]</small></ref> וכיוצ"ב. כל אחד ואחד מהמדדים חשוף לביקורת. כך למשל ניתן לטעון שכניסת אנשים חדשים לשוק העבודה, משמעה שמצבם הידרדר לנקודה כזו שאולצו לעבוד. ניתן לטעון שגם אם המדדים מראים ש-50% מהאזרחים יכולים להרשות לעצמם לצאת לחופשת סקי - לעומת רק 25% לפני עשור - אין הדבר תורם לשיפור מצבם של ה-50% הנותרים, שאולי מצבם אף הורע. השורה התחתונה היא שהתועלת שבצמיחה כלכלית היא תועלת סובייקטיבית. בדיוק כפי שהתועלת שאנשים מוצאים בפנאי מעבודה, בבית עם גינה, בבגדי מעצבים ובחופשות SPA ושופינג היא תועלת סובייקטיבית.