כתוב בעיתון (קורס):פסקה 1 - אידאולוגיה ושימור עצמי
| כתוב בעיתון: לשון, תקשורת ואידאולוגיה |
3. תקשורת
6. קריאה חתרנית |
אידאולוגיה ואידאולוגיה דומיננטית
כותרת הקורס, "אידאולוגיה ותקשורת", יכולה להתפרש על-ידי אנשים שונים באופנים שונים. בין מערכות אידאולוגיות ואמצעי תקשורת מתקיימים יחסי-גומלין מגוונים, כל אחד מהם מושא לגיטימי למחקר ולעיון. אפשר לחקור תופעות כמו השפעת אמצעי התקשורת על דעת קהל, השימוש שעושים פוליטיקאים בתקשורת לצורכיהם, אופני המבע של התקשורת (לשון, צילום תיעודי) וכדומה. היבטים אלה ואחרים של הנושא נדונים בהרחבה במסגרת הסוציולוגיה. ישנו אפילו ענף מחקרי צעיר יחסית, 'לימודי התרבות', ששם לו למטרה לחשוף ולזהות מנגנונים אידאולוגיים הפועלים "מתחת" למציאות החברתית. נקודת המוצא של הקורס הזה תהיה שונה. יותר משנראה בה זירה שבה מתגוששות אידאולוגיות שונות, נבחן אותה כמכשיר אידאולוגי בפועל; יותר משנשאל איך משתקפת האידאולוגיה בתקשורת, נחקור איך היא נבנית ממנה. אנו משתמשים במונח "אידאולוגיה", מבלי שהבהרנו עדיין את משמעותו. מדפים שלמים בספריה מלאים בספרים שזהו בדיוק עניינם: להגדיר מהי אידאולוגיה. מבלי להיכנס לעומק הוויכוח המתנהל בין התאורטיקנים, אני אאמץ אחת מההגדרות הסטנדרטיות השגורות בשיח הסוציולוגי:
1. אידאולוגיה ‑ מערכת מושגית וערכית שבאמצעותה החברה מגדירה את המציאות ואת עצמה.
זו, כמובן, הגדרה מאוד כללית ומופשטת: היא רואה באידאולוגיה תשתית מושגית להוויה החברתית: אנו, כיחידים, תופסים את עצמנו ואת הזולת דרך "משקפיים" אידאולוגיים. הניסיון החברתי כולו ממופה דרך קטגוריות אידאולוגיות: האני, האחר, הקולקטיב והמיעוט- כולם קטגוריות של ניסיון חברתי, שבתשתיתן עומדת אידאולוגיה. אבל איזו אידאולוגיה? ברור שבכל חברה קיימות כמה אידאולוגיות, וחלקן אף מצויות בעימות אחת עם השנייה. אותנו מעוניינים במיוחד במנגנונים ובתוצרים של אידאולוגיה מסוימת- האידאולוגיה הדומיננטית.
2. אידאולוגיה דומיננטית ‑ האידאולוגיה שמתלכדת עם האינטרסים של בעלי הכוח בחברה, קרי, מקבלי ההחלטות.
בכל חברה אנושית קיים ריבוד מסוים: ישנה שכבה של פרטים אשר חלקה בהשפעה על התפתחות החברה גדול מחלקן של שכבות אחרות. אנו מתייחסים לשכבה זו בדרך כלל כשכבת "מקבלי ההחלטות". מעבר לגרעין המצומצם של פוליטיקאים, שכבה זו מורכבת מנציגי האליטות החברתיות השונות: משכילים, רופאים, עיתונאים, אנשי צבא, עורכי דין, בעלי נכסים וכיוב'. נועם חומסקי מעריך את חלקם של מקבלי ההחלטות, בחברה מערבית מודרנית, בכ-20 אחוז (המספר המדויק אינו חשוב; בכל מקרה מדובר במיעוט). בידי 20 אחוז אלה נתון רובו המכריע של הכוח לביצוע שינויים חברתיים. האם הם מנצלים כוח זה לעידוד השינוי החברתי או לעיכובו- זו בדיוק אחת השאלות שתעסיק אותנו בקורס.
מה קורה עם שאר 80 האחוזים? זהו מה שבדרך כלל מכונה, בכנות או בציניות, הרוב הדומם. תאורטית, במשטרים דמוקרטיים, רוב זה מסוגל להשפיע על גורל החברה לפי בחירתו ואף לדחות את הדרכים שמציעה עילית ה- 20 אחוז. בפועל, רוב זה כמעט שאינו משתתף בקבלת ההחלטות בחברה וכאשר הוא משתתף- הדבר נעשה באופנים שהוכתבו מראש על-ידי המיעוט בעל הכוח. כדי להבין למה זה כך, יש לברר תחילה כיצד מנווטת האידאולוגיה את פעולתם של מוסדות במציאות החברתית.
שימור עצמי
אחת ההנחות המרכזיות של קורס זה, הנחה הנשענת על ההגות המרקסיסטית בכללה ובמיוחד על תאוריית האידאולוגיה של לואי אלתוסר, היא, שהאינטרס העליון של כל מוסד חברתי הוא שימור עצמי. כמו בעולם החי, שבו השימור העצמי מתממש דרך ההתרבות והשכפול, כך גם בעולם החברתי: הסדרים ומוסדות חברתיים (משפחה, יחסי עבודה, אמנות וכיוב'), ויחסי כוח משמרים את עצמם ולכן גם את האידאולוגיה הדומיננטית. מהנחה זו, בצירוף עם הגדרה (2), נובעת מסקנה פשוטה והכרחית: האידאולוגיה הדומיננטית, בחברה נתונה, משרתת את אינטרס השימור העצמי של בעלי הכוח בחברה. מדובר, אפוא, בתהליך משוב שמזין את עצמו: האידאולוגיה הדומיננטית משרתת את האינטרסים של בעלי הכוח, ולפיכך אחד מאינטרסים אלה הוא להמשיך ולשמר את אותה אידאולוגיה.
האוניברסיטה כמשמרת של האידאולוגיה הדומיננטית
אני רוצה להדגים טענה זו, בדבר השאיפה לשימור עצמי, דרך ניתוח מוסד חברתי שמעצב רבים מאתנו: האוניברסיטה. יש טעם מיוחד לחוקר האידאולוגיה הדומיננטית להתרכז במוסדות החינוך בכלל ובאוניברסיטאות בפרט: מדובר במגזר שקיבל הרשאה חברתית להשפיע באופן גלוי (שלא כמו מגזרים אחרים, כמו התקשורת) על דעותיהם של ה"צרכנים", כלומר הסטודנטים. חומסקי טוען בפרק "Intellectuals and the State" (בספרו: Towards a Cold War, 1973) שאוניברסיטאות היו באופן מסורתי כלים לשימור האידאולוגיה הדומיננטית. אינטלקטואלים שעוברים הכשרה במוסדות אקדמיים "משכירים" את שירותיהם לטובת השלטון ולמען בלימת שינויים פוטנציאליים במבנה החברתי.
חומסקי טוען שהתפקיד המרכזי של שכבת האינטליגנציה בדמוקרטיה המערבית הקפיטליסטית הוא פיקוח אידאולוגי. האינטלקטואלים במקרים רבים רואים זאת כמשימתם הנעלה, "לחנך" את ההמונים, להנחיל למעוטי- ההשכלה את האמונות והדעות שישרתו באופן הקונסטרוקטיבי ביותר את האינטרסים של האליטה השלטונית. לפי השקפה זו, האינטלקטואל ה"אחראי" הוא מעין סוכן תעמולה של השלטון, ה"מפרש" עבור העם מיהו האויב הנכון ומיהו בן הברית הנכון. חשוב לציין, שרוב האינטלקטואלים מודעים לתפקידם זה ואף גאים בו, גם אם לא יהיו מוכנים להגדירו כך בפומבי.
כדוגמה, מצטט חומסקי מכתב ששלח עורך העיתון "New Republic", מעוזם של הליברלים האמריקניים, לאחד מיועציו של הנשיא וילסון, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. העורך כותב, כי רצונם העז של הליברלים הוא "לתת לנשיא גיבוי בעבודתו ולהיות פרשנים נאמנים ומועילים למה שנראה כאחד המפעלים הגדולים ביותר שלקח על עצמו נשיא אמריקני אי פעם". ב-1947 הסביר אדוארד ברנאיס, דמות מובילה בתחום חקר יחסי הציבור באמריקה, מה פירוש הביטוי "להנדס הסכמה": (engineering consent )- הפעלת עקרונות מדעיים ופרקטיקות בדוקות כדי להביא אנשים לתמוך ברעיונות ובתוכניות. "להנדס הסכמה זו תמצית ההליך הדמוקרטי, החופש לשכנע ולהשפיע... לעתים קרובות מנהיג אינו יכול לחכות עד שהעם יגיע ולו להבנה כללית... מנהיגים דמוקרטיים חייבים ליטול חלק בהנדסת הסכמה לטובת ערכים ויעדים חיוביים מבחינה חברתית". ברור, שהזכות והיכולת לממש את "התמצית" הזו של ההליך הדמוקרטי מרוכזת, באופן לא כל כך דמוקרטי, בידי חוג מצומצם של אנשים, שכבת האינטלקטואלים, שהיא גם זו שתקבע מה ייחשב ליעד "חיובי מבחינה חברתית". נחזור לאוניברסיטאות, "בתי הגידול" הטבעיים של האינטלקטואלים. אוניברסיטאות יכולות לספק שני סוגי שירותים עבור השלטון: שירות ישיר ושירות עקיף. השירות הישיר מתבטא ב"ייצור" בלתי פוסק של "מומחים". בואו נחשוב לרגע על ה"מומחה" כמוסד חברתי, מוסד נחשב מאוד בחברה המערבית.
יש לנו מומחים לכל דבר, החל מפוליטיקת המזרח התיכון וכלה בסכסוכים עדתיים. מומחים אלה מנהלים סחר חליפין פורה מאוד עם סביבתם: הם מספקים את השירות- "ידע מוסמך", "פרשנות מקצועית", ובתמורה מקבלים תגמולים בצורת כסף, ובייחוד - יוקרה חברתית. כדאי לשים לב כבר עכשיו, שלדברי המומחה מתלווה תמיד הילה של "אובייקטיביות"; לעולם לא נחשוד במומחה שמאחורי פרשנותו מסתתרים שיקולים אידאולוגיים, אינטרסנטיים, אישיים. ליומרת האובייקטיביות של האידאולוגיה דומיננטית נחזור עוד מעט.
ההסדר בין המומחה לבין המתייעצים בו יכול לפעול בהצלחה כל עוד מספק המומחה, במובן מסוים, "סחורה ידועה מראש": כלומר, מביע עמדות ואמונות התואמות, או לפחות אינן סותרות את האידאולוגיה דומיננטית. מומחה ש"יפר" את תנאי ההסדר הזה, צפוי לסנקציות בצורת החרמה או פשוט התעלמות. לכן, טווח ה"פרשנויות" שאנחנו בדרך כלל שומעים מפי אנשי המקצוע בנושאים פוליטיים הוא מצומצם ביותר: "מומחים" ליחסים בינלאומיים ינתחו פעולות צבאיות של ארצות הברית במדינות זרות במונחי תועלת והפסד, ולעולם לא יעלו את הפקפוק בעצם הזכות לבצע פעולות אלה; "מומחים" לסכסוך הערבי- ישראלי ינסו להסביר כיצד מדיניות זו או אחרת של ממשלת ישראל נעשית במסגרת המאמץ לשלום, ולעולם לא יטילו ספק בעצם ההנחה שישראל חותרת לשלום. כך פועל מוסד ה"מומחה" לשימור עצמי במסגרת האידאולוגיה דומיננטית: הוא מפיץ אמונות ודעות "נורמליות" הזוכות לתגמול חברתי, ומעניש את הסוטים מן התלם.
שירות שני, עקיף, שמספקות האוניברסיטאות לאידאולוגיה הדומיננטית, נוגע לעצם התפתחות המחקר האקדמי. תיאוריות מדעיות, ממש כמו בעלי חיים ומוסדות חברתיים, שואפות לשמר את עצמן. כל תאוריה, גם זו שהתחילה כמהפכנית ביותר, מגיעה בשלב מסוים למצב של התבססות: החידושים התאורטיים הולכים ומתמעטים, התגליות הניסיוניות הולכות ומתמעטות, ובעצם התאוריה קופאת על שמריה. זהו מצב של ניוון אינטלקטואלי, אולם למרבה הפרדוקס זהו המצב שאליו חותרים אינטלקטואלים רבים: מצב שבו התאוריה שבה הם מחזיקים לא תהיה מאוימת על ידי תיאוריות חדשות, אלטרנטיביות- תיאוריות שעשויות לחולל שינוי משמעותי בתמונת העולם שלנו. ההתנגדות לשינוי זה והניסיון לעכבו - רק משום שהוא שינוי - משרתים למעשה את האידאולוגיה דומיננטית. חוקרים רבים שישמעו את המשפט האחרון עלולים למחות או אפילו להתחלחל. זאת משום שמדובר בתהליך כמעט בלתי נמנע, אשר משתתפיו לעתים רחוקות מודעים לתוצאות פעולתם. חוקר אקדמי יכול להיות משוכנע בשיא הכנות שטענותיו התאורטיות, אותן הוא שב ומשמיע כבר 20-30 שנה, הן הנכונות מכולן; אולם בפועל, בעצם תרומתו לניוון המחקר שבו הוא עוסק, הוא משרת את האינטרס העליון של האידאולוגיה דומיננטית: שימור עצמי ובלימת שינויים. מי שחדל לפקפק בתקפות השקפותיו ולוקח אותן כ"מובנות מאליהן", יוכל בקלות רבה מאוד לקבל את התוקף ה"מובן מאליו" של ההסדר החברתי הקיים, וממילא יימנע מלערער עליו.
כיצד מיושם בפועל השימור העצמי באוניברסיטאות? מהן הדרכים שבאמצעותן ניתן להגן על האידאולוגיה דומיננטית מפני ביקורת, עד כדי חיסון מוחלט - דווקא במוסדות שאמורים היו לחקוק על דגלם את סיסמת המחשבה הביקורתית. נתחיל מדוגמה פשוטה. נבחן טענה המוכרת לכל סטודנט או מרצה באוניברסיטה: "אין לערב אקדמיה בפוליטיקה". הממסד, שמייצג את האידאולוגיה דומיננטית, מספק לנו מספר דרכים להתייחס לטענה זאת: ניתן להתווכח על צידוקה המוסרי, על האופן שיש ליישמה וכדומה. אולם השאלה המעניינת מכל בדרך כלל נדחקת לשוליים. זו השאלה שנידרש אליה פעמים רבות במהלך הקורס, כשנרצה "לפרק" את המטען האידאולוגי של טענות תמימות לכאורה, והיא: את מי משרתת טענה זו? במילים אחרות, מי ירוויח מכך שלא יערבו אקדמיה ופוליטיקה? התשובה המסתמנת היא: מי שעמדותיו יועמדו בסכנה בעקבות עירוב שכזה. מאחורי הטענה הנדונה, שמתכסה לעתים קרובות בצידוקים פדגוגיים למיניהם, עומד אינטרס השימור העצמי של בעלי הכוח בחברה: מאחר שהשיח האקדמי הרציונלי כרוך בביקורת ובבחינה מחודשת של עמדות, הפקעת הוויכוח הפוליטי משיח זה תגן על אותן עמדות שכל כוחן הוא בדיוק בהיותן מחוץ לכל ויכוח. מכאן נובע, ש"א-פוליטיזציה", באופן עקרוני תמיד יהיה אינטרס שלטוני, מכשיר לשימור הקיים. ככל שפחות מוסדות ופחות אנשים יורשו להתערב בוויכוח הפוליטי, כך ייטב למי שמעוניין לשמור על ההסדר החברתי כמות שהוא. לשלול מהאידאולוגיה דומיננטית את מעמד העל שלה כ"נתון הכרחי", שאינו חשוף לביקורת, פירושו לערער על אחיזתה בנכס היקר לה מכל: הקונצנזוס.
דרך אגב, לטענה "אין לערב אקדמיה בפוליטיקה" יש השלכות ממשיות. לא מדובר בהנחיה סתמית. לפני מספר שנים, כשבאגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב שלט גוש הימין, נאסרה כל פעילות פוליטית ברחבי הקמפוס. כנסים שהשמאל ניסה לארגן פוזרו, תוך שימוש בכוח ואלימות, ובהסתמכות על טענה זו בדיוק. כמובן שאנשי הימין היו מוכנים, אם היו נדרשים לכך, גם לאסור על הפגנות של הימין בשטח הקמפוס. אלא שה"סימטריה" הזאת כוזבת, במובן משמעותי מאוד: כאשר הימין שולט, הימנעות מפעילות פוליטית פירושה תמיכה במצב הקיים. מי שיכול להפסיד משמירת הניתוק בין אקדמיה לפוליטיקה הוא תמיד מי שנמצא במיעוט, מחוץ לקונצנזוס.
יצירת קונצנזוס באמצעות מניפולציה
יחד עם זאת, קונצנזוס אינו נוצר סתם כך, מאליו, בחברה: יש לעמול כדי להשיגו. במקרים לא מעטים, כך נראה, האידאולוגיה הדומיננטית מנוגדת, בפועל, לאינטרסים של פרטים רבים. לכאורה ניתן היה לחשוב כי במקרים אלו יתנגד הרוב לאידאולוגיה המשרתת אינטרסים של מיעוט באוכלוסייה (מקבלי ההחלטות). אולם, כתוצאה מהמאמץ להשליט את האידאולוגיה הדומיננטית, המצב השכיח הוא שגם אלו שלא נהנים מפירותיה, או אפילו ניזוקים ממנה, מצדדים באידאולוגיה הדומיננטית ומחזקים אותה. כיצד זה קורה? מדוע מאמינים רוב האנשים בהשקפות, שמכל שיקול רציונלי היו צריכים לשלול אותן? בקצרה, כיצד זה קורה שהאידאולוגיה הדומיננטית באמת הופכת לדומיננטית, לאידאולוגיית הרוב? לשאלה מרכזית זו יש תשובות ברורות מאליהן במשטרים טוטליטריים; מנגנוני האינדוקטרינציה והסנקציות על חריגות חברתית במשטרים אלה גלויים לעין. השאלה נעשית לא טריוויאלית בהקשר המשטר הדמוקרטי; משטר שבו המנגנון האידאולוגי סמוי מן העין, מבוזר במוקדי כוח שונים וקשה לאיתור. אני אנסה להראות, שגם בחברה פתוחה ולכאורה נאורה, כמו שלנו, ניתן להפעיל כוח בדרכים סמויות, מתוחכמות, ולכן אפקטיביות יותר מאשר הדרכים הגלויות לעין.
3. מניפולציה ‑ הפעלת כוח באופן שאינו מודע לנמען, מושא האקט הכוחני, התופס אותה כפעולת שכנוע הוגנת.
ישנם סוגים רבים של מניפולציות, ואני אדגים אחת מהן, שגם היא משקפת את האופן שבו משמשים מוסדות חינוך - וממילא גם מורים ומרצים, הפועלים בתוכם - לשימור האידאולוגיה דומיננטית. נבחן שתי טענות, הנוגעות לגבולות המותר והאסור לדיון בכיתת לימוד. הייתי רוצה לשמוע את דעתכם עליהן:
4. למרצה אסור לדון בעמדות:
א. קיצוניות או שנויות במחלוקת.
ב. העלולות לפגוע ברגשות.
5. על המרצה להציג רק עמדות שמשקפות את דעת הרוב.
- סטודנט א': אני מסכים עם (4), אבל (5) נראה לי פסול במדינה דמוקרטית.
- סטודנט ב': אני מסכים עם שתי הטענות. מי שבא ללמוד בבית-ספר לא בא לשמוע דעות חריגות או פוגעות. לא בשביל זה הוא משלם.
- סטודנט ג': אני לא מסכים עם אף טענה. אני חושב ששתיהן מסוכנות למי שמעוניין בחינוך למחשבה חופשית אמיתית.
אני שמחה לשמוע פה אי הסכמה שכזו, כי היא מחדדת את העניין שעל הפרק. מניסיוני, הדעה של סטודנט א' היא רווחת מאוד, אם לא הרווחת מכולן. זו דעה מאוד מעניינת, אם חושבים על המשמעות של (4א): כי מה בעצם משמעות המונח "קיצוני"? בחקר הלשון נהוג להבחין בין התוכן, או המשמעות, של מילה, לבין מטען ההערכה שלה- הקובע אם דוברי השפה רואים את הדבר שאותו מציינת המילה כחיובי או שלילי. לעתים מילים נבדלות רק במטען ההערכה שלהן. למשל, המילים "שמאלי" ו"שמאלן" אינן ניתנות להבחנה על-פי העמדות שהן מציינות, אך "שמאלי" היא מילה ניטרלית, כמו "ימני", בשעה של"שמאלן" יש מטען הערכה שלילי. בדומה, "סירובניק" מתקשר בתודעתנו עם עמדות ראויות להערכה, בעוד ש"סרבן" הוא מישהו הראוי לגינוי. המילה "קיצוני" היא מילה שניזונה ממטען הערכה בלבד- להיות קיצוני נחשב לרע, למרות שאיש לא יכול להגדיר בדיוק מיהו קיצוני (מי שחושב אחרת - שינסה בטרם ימשיך בקריאה). בניגוד למילים המציינות אידאולוגיה (סוציאליסט, קומוניסט, גזען) או סוג אישיות (דוגמטי, אלים, תוקפני), המילה "קיצוני" (הנגזרת מ"קצה") מציינת עמדה החורגת מעמדות הרוב או מנורמות הקונצנזוס. כלומר, תוכנה יכול להיקבע רק על-פי הגדרת הקונצנזוס. עמדה חריגה כזאת ניתן לכנות גם בהרבה כינויים אחרים, כגון "נון-קונפורמיסט", "עצמאי" או "מקורי", שמטען ההערכה שלהן חיובי.
דווקא משום שלמילה "קיצוני" אין תוכן קבוע, היא נוחה ביותר לעיצובו של קונצנזוס. היא מאפשרת להסיט את הוויכוח הציבורי מוויכוח על עמדות לוויכוח על מי נמצא יותר בתוך הקונצנזוס. כיוון שאין מגבלות על תוכנה, אפשר להחילה בכל פעם על עמדות חדשות. וככל שהקונצנזוס זז ימינה, כך הופכות יותר עמדות לקיצוניות. אבל מה יוצא מכך? יוצא, שמי שאוסר על המורה לדון בעמדות קיצוניות, גוזר עליו להתרכז רק בעמדות הרוב. קיבלנו ש- (4א) ו- (5) הן בעצם טענות שקולות מבחינה לוגית. אם כך, סטודנט ב' וסטודנט ג' הביעו עמדות עקביות כשקיבלו, או דחו, את שתי הטענות גם יחד, אולם סטודנט א' אמר דבר די מוזר: אני מקבל ודוחה בו זמנית את אותה הטענה בדיוק! הטענה השניה, (4ב), נראית תמימה יותר מ-(4א). ואכן לא נוכל לטעון בפשטות שהיא שקולה לוגית לטענה (5). אך ניתוח מדוקדק יותר של השימוש בטענה זו יגלה שאין היא שונה מהותית מ-(4א). מהי 'עמדה העלולה לפגוע ברגשות'? עקרונית, כל עמדה שהיא עלולה לפגוע ברגשותיו של מישהו. עמדות רבות שמביעים אישי ציבור נבחרים נראות לי, למשל, מקוממות, מעליבות ופוגעות לא רק ברגשותי אלא גם באמונת היסוד שלי בטבע הרציונלי של האדם. אך אין בכך כדי להגדיר עמדות אלה כפוגעות ברגשות. בפועל, המושג "פגיעה ברגשות" נקבע אף הוא על-ידי הרוב. פגיעה בערכי הרוב נחשבת פגיעה ברגשותיו. כלומר: האידאולוגיה דומיננטית היא שמגדירה את הערכים הנחשבים למקודשים, ואת טווח הרגשות שאסור לפגוע בהם. בשנות ה- 60' ייצרו באנגליה תחתונים עם הדפס של הדגל האנגלי. האם ניתן להעלות כדבר הזה על הדעת באנגליה של היום, או בישראל - אפילו של שנות ה- 60'? קשה להניח שהרגשות של המין האנושי השתנו שינוי כה דרמטי בשני העשורים האחרונים. סביר יותר, שהאידאולוגיה הדומיננטית הפכה שמרנית יותר, ואיתה עלתה הרגישות לפגיעה ברגשות. טענה (4ב) היא מוצלחת ואפקטיבית במיוחד, כי היא נשענת על הנחת יסוד מוסרית המשותפת להרבה נמענים: רובנו נעדיף לא לפגוע ברגשות הזולת, ונסכים לגנות פגיעה כזו. אך בשימושה של (4ב) בפועל, היא מתירה בדיוק את טווח הדעות שמתירה טענה (5). כך בעצם ניתן להימנע מדיון בעמדות שתויגו כ"קיצוניות" או "פוגעות ברגשות". בעוד שכולנו אוהבים לחשוב על עצמנו כדמוקרטים, הסולדים מסתימת פיות (ולכן דחינו את (5)), הרי שבו בזמן יש לנו גם מחויבות לכבד את רגשות הזולת (ולכן חלקנו מקבלים את (4)). האידאולוגיה הדומיננטית תדחה, אם כן, את השתקת המיעוט על בסיס נימוק מסוג (5), אבל תצדיק אותה על בסיס נימוק מסוג (4).
זוכרים ממה התחלנו? רציתי להדגים סוג של מניפולציה, הפעלת כוח סמויה. זו הדוגמה: מערכת החינוך, כלי מובהק של האידאולוגיה הדומיננטית, מגניבה לתודעתנו עמדות, שבאופן מנותק ובלתי תלוי היינו דוחים אותן על הסף. אולם כאשר הן עוברות "מתיחת פנים", טרנספורמציה ערכית ורגשית, אנו בולעים אותן מבלי להניד עפעף. יש דרכים נוספות לעשות לגיטימציה ודה-לגיטימציה של טענות ערכיות באופן מניפולטיבי. כדי לצבור את הכוח העצום שלה, זקוקה האידאולוגיה הדומיננטית "להתנחל" לא רק בשכלנו אלא גם במערכת הערכית שלנו. לצורך כך עליה להתכסות באצטלת ה"אובייקטיביות". מנגד, זוכות האלטרנטיבות שלה, העמדות החריגות וה"קיצוניות", לכינוי "סובייקטיביות". הרווח הוא ברור: על דברים "אובייקטיביים" אין מה להתווכח, כי אלה עניינים שבעובדה; על דברים "סובייקטיביים" אין מה להתווכח מהסיבה ההפוכה בדיוק: אלה עניינים שברגש, שלא תיתכן בהם הכרעה רציונלית. התוצאה (המבורכת מנקודת מבטה של האידאולוגיה הדומיננטית): ביטול אפשרות הדיון וחסימת הביקורת.
שינוי חברתי בעת סיכון האליטה
סטודנט א': אם התמונה שאת מציירת היא נכונה, קשה להבין איך בכלל מתחולל שינוי חברתי.
אתה צודק שזאת לא כל התמונה. מנגד לכוחות השימור המוסדיים בחברה, ניצבים הרצונות הפרטיים של יחידים, אשר מעוניינים לממש את חירותם. מעצם טיבעם, רצונות אלה לעתים קרובות חותרים לשינוי חברתי (פועל הרוצה לשפר את תנאי עבודתו, אישה שרוצה להתקדם חרף אפליה מינית). זהו מתח אינהרנטי למציאות החברתית: כוחות השימור והשינוי נאבקים זה בזה כל הזמן באופן דיאלקטי. אני ארצה לטעון, ששינויים מהותיים מתרחשים בשלב שבו קפיאה על השמרים צופנת בחובה יותר סכנות לאליטה השלטת מאשר השינוי עצמו. כך נעשית לגיטימציה לשינויים שאולי בעבר נתפסו כחילול קודש (דוגמה: החלטת ממשלת ישראל לדבר עם אש"ף, שלכאורה הפרה טאבו עמוק בפוליטיקה הישראלית).
"בליעה" וריקון אידאולוגי
אך מה קורה כשהאידאולוגיה דומיננטית נכשלת במאמציה למנוע את הדיון הביקורתי וקולות שוליים צוברים כוח עד כדי יכולת לחולל שינוי חברתי? כיצד היא מגיבה? שתי דרכים עומדות בפניה, טען מישל פוקו ('תולדות השיגעון בעידן התבונה'). האחת- השיטה הקונבנציונלית של הרדיפה וההוקעה. כשהיא עובדת, הרי זו השיטה הנוחה והיעילה ביותר. אלא שבמשטרים דמוקרטיים קשה - אם כי לא בלתי אפשרי - לרדוף בגלוי מיעוט רק בשל שונותו. לפיכך ננקטת שיטה עקיפה יותר, אך לעתים לא פחות אפקטיבית: זו ה"בליעה": במקום לרדוף את הגורם החתרני, יעדיף הממסד לבלוע אותו פנימה, כך שיינטל ממנו עוקצו. אם תרצו, זו פעולת ביות ואילוף, שבסופה מסולקת הסכנה הראשונית ויחסי הכוח המקוריים, שהביאו לניסיון השינוי, נותרים על כנם.
אסטרטגיה זו לובשת שתי פנים: טריוויאליזציה וריקון מתוכן. כדוגמה לאפשרות הראשונה, נביט במה שקרה לכל התחום המחקרי, שהיה אופנתי מאוד בעשור האחרון, "לימודי התרבות". מניסיון חתרני חוץ-ממסדי לחשוף את המנגנונים האידאולוגיים המדכאים ולשנותם, הפך התחום למנגנון כזה בדיוק.
לשון וכוח בפמיניזם
דוגמה מובהקת היא הדיון בתחום ה"לשון וכוח", שפותח בהרחבה בספרות הפמיניסטית ובחקר שיח המיעוטים. חוקרים וחוקרות לא מעטים השכילו לעמוד על האופנים הגלויים והגלויים פחות שבהם מקובעת האפליה נגד נשים ומיעוטים בשפה ובתקשורת. מחקר זה גילה, למשל, שדרך ההצגה של אדם ומסירת שמו משקפת את מעמדו החברתי. הצורה המכובדת להציג מישהו בעיתון היא מסירת שמו המלא (שם פרטי ושם משפחה) ותאריו או תפקידיו הציבוריים. בתחתית הסולם החברתי נמצאים אלה המוצגים בשמם הפרטי בלבד. לדוגמה: "את העתירה יגישו הבוקר לבית- המשפט העליון חמישה סטודנטים: קובי ברמן, יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית; צביקה קינר, יו"ר האגודה בתל-אביב; נאווף, סטודנט ערבי, ויעל שלגי, סטודנטית שלא שירתה בצה"ל" ("חדשות", 19.5.1987). בעיתוני הערב הגדולים ניתן היה למצוא עד לא מזמן דוגמאות בנוסח הדומה לנוסח הבא: בתמונה נראים שלושה חיילים ושלוש חיילות ב"יום כיף", ומתחת הכיתוב: "רב"ט אבי דנון, סמל יהושע פרץ וסמל יצחק בן-דור מפגינים שרירים בתחרות משיכת חבל שנערכה אתמול בפיקוד המרכז. גם החיילות נורית, סמדר ומיכל משתתפות בעידוד נמרץ"; כותרות מסוג: "אם לארבעה נפטרה מסרטן", להבדיל מ"מהנדס מזון נהרג בתאונה"; או דיווחים כמו "צעיר מקומי נהרג במהלך הפרות סדר", להבדיל מ"חוליית מחבלים רצחה חייל צה"ל". למיעוט- תהיה זהותו אשר תהיה - אין שם ואין פנים: זו מסה אמורפית, שאינה ניתנת להפרדה לפרטים. רק כשחבר המיעוט עושה דבר "רע", הוא זוכה באורח פלא לפנים, שם וזהות, נשלף לרגע מהאנונימיות של ההמון הסביל.
אכן, בתחילה מחאת חוקרי המיעוטים והפמיניסטיות הניבה פירות: העיתונות גילתה שגם לנשים ולערבים יש שמות משפחה ומקצועות, ושגם גבר יכול להיות "אב לארבעה". הרבה אבחנות סקסיסטיות וגזעניות, שהיו מעוגנות בשפה משכבר הימים, בוטלו בהשפעת מחקרים אלה. אך האם בכך בוטל דיכוי האישה המערבית? לא. הפרקטיקות החברתיות המהותיות של הקיפוח (אפליה בשכר, חסימת נתיבי קידום וכדומה) עדיין שרירות וקיימות. רק מדברים על נשים כיום בצורה קצת פחות משפילה. נושאי ונושאות דגל המרד לא השכילו לצעוד עם הזמן, ופוטנציאל השינוי המקורי של מחאתם הספיק להישחק: חלקים נכבדים מהמחקר הפמיניסטי, או מחקרי המיעוטים ממשיכים לחזור על אותן הטענות שהועלו לפני עשרים שנה, טענות שכבר מוכרות עד זרא, טריוויאליות, ואינן מעוררות התנגדות או תמיכה מסיבית. לכן, מי שכיום עדיין משמיע אותן לא רק שאינו מקדם את עניינו - אלא משתף פעולה עם האידאולוגיה דומיננטית, מכוח העובדה שאינו חולק על הנחות היסוד שלה ומגביל את פעילותו למסגרת שדה הפעולה ה"לגיטימי" שהוקצה לו. רבות מהפמיניסטיות המורדות הצטרפו, תוך פחות משני עשורים, למעגל "המומחים": יועצות לתקינות לשונית, תדמיתניות של אשת הקריירה האידאלית וכיוב'.
הביקורת הפוסט-מודרנית
כדוגמה לאסטרטגיה השנייה, אפשרות הריקון מתוכן, נבחן את גורלה הטראגי של הביקורת הפוסט-מודרנית במערב. שוב, בתחילה דובר בניסיון מהפכני, שערער על הנחות היסוד של המודרניזם ומבנה הכוח בחברה המערבית.
אלא שדינמיקה של התפלפלויות סכולסטיות הביאה לידי כך, שעם הזמן הלכה תנועה זו (ובמיוחד, הדקונסטרוקציה) והתמקדה בביקורת על מושגי האמת והלוגיקה של תרבות המערב. הוגים רבים נתפסו לרומנטיזציה של החשיבה האינטואיטיבית, הפרדוקסלית, המעורפלת ורבת-המשמעות. טיעון לוגי מוצק נהפך שם גנאי, סימן היכר כוחני של תרבות פאלוצנטרית בזויה.
מה קרה כאן, בעצם? הפוסטמודרניסטים כיוונו את כל כלי נישקם לעבר שני מושגים בסיסיים בתרבות המערב: אמת ורציונליות. בכך תקפו, לכאורה, את המשוואה המופרכת שהצגתי קודם לכן כאחד הצידוקים של האידאולוגיה דומיננטית: זו המשוואה "אידאולוגיה דומיננטית = אובייקטיביות". אולם איזו סוג של התקפה זו? הזיהוי הכוזב בין האמת לאידאולוגיה דומיננטית נשבר, במחיר ויתור על עצם מושג האמת! הפוסטמודרניסטים שרו שיר הלל לעולם של אינספור ייצוגים אפשריים, עולם שבו הכל פרשנויות על פרשנויות, עולם שאין בו יכולת או אפילו צורך להכריע בין תיאורים נכונים יותר או פחות של המציאות, מעצם רעיעותו של מושג המציאות. אז מה נותר להם, אחרי שסילקו את האמת מהזירה? נותרו טקסטים. טקסטים שמתייחסים לטקסטים אחרים, שמגיבים עליהם, שיוצרים איתם רשת מסועפת של יחסי גומלין, בקיצור - המציאות מתה, יחי הנרטיב.
אולם התוצאה של התקפה זו על האגף השמאלי במשוואה לעיל ("אידאולוגיה דומיננטית = אובייקטיביות") היתה השארת האגף הימני ללא פגע. את מושג האובייקטיביות קעקענו, אך האידאולוגיה דומיננטית נותרה על כנה. וגם אם שללו הפוסטמודרניסטים את יומרתה לאובייקטיביות, הרי שמעולם לא העמידו מולה אידאולוגיה אלטרנטיבית אמיתית. וזה לא מקרה: מי שבז להיגיון ולאמת לא יוכל להעמיד טיעון מוצק אחד נגד האידאולוגיה דומיננטית, לא יוכל להציב מולה אלטרנטיבה משכנעת, ולכל היותר יסתפק בהבעת מורת רוח סנטימנטלית מאורחות החברה. כך נפלו גיבורים: הפוסטמודרניזם נעשה מתנועה מהפכנית לתנועה שמרנית, המשרתת את אינטרס השימור העצמי של יחסי הכוח הקיימים בחברה. האידאולוגיה הדומיננטית רוקנה אותו מתוכנו הראשוני, המרדני, ובעצם בייתה אותו לחלוטין, וכיום האסכולות הפוסטמודרניות הן ה"שולטות" (או שמא נשלטות?) במוקדים האקדמיים היוקרתיים ביותר בעולם.
כדי לעשות את הדברים ברורים, אני רוצה לספר על שיחה שהייתה לי עם חוקר תרבות מקומי על עניין טעון מאוד אצלנו - שאלת המסתערבים. כל מי שקורא עיתונים ועיניו בראשו יכול היה להבין מיד שמדובר בחוליות רצח, פשוטו כמשמעו. "בחורינו הטובים"- יחידות המסתערבים זכו לגלוריפיקציה חסרת תקדים בתקשורת, משל היו צאצאי יחידת ה- 101 המיתולוגית - יוצאים לרחובות עזה מחופשים לערבים, לוכדים "מבוקשים" ובו במקום שופטים אותם למוות ומבצעים את גזר הדין. לי, בתמימותי, נדמה היה שאין מה להוסיף על עובדה זו, המדברת בעד עצמה. אלא שעמיתי הפוסטמודרניסט חשב אחרת: לדידו, כל עניין ההתחפשות של המסתערבים היה מצית דמיון. "הממם...", הוא הירהר, "הרי זו דוגמה מרתקת לשאלת הזהות העצמית ביחס ל"אחר". האני המחופש לאחר כמטאפורה לבעיית הסימון בשדה הייצוגים...". בזמן שהפוסטמודרניסט רוקם את הזיותיו על ייצוגים מטפוריים, נרצחים האנשים שעומדים מאחורי ייצוגים אלה. אלא שהדברים קורים בעולם המציאות, וזו, כזכור, אינה "באמת" קיימת עבורו. חוקרי התרבות באוניברסיטאות שייכים ברובם לזרם השמאלי, והדבר בולט גם בישראל. לפני מספר שנים היו חוגים אלה ואחרים בישראל בראש המאבק לזכויות אדם בצל הכיבוש. הפגנות רבות קוימו, ומאמרי ביקורת נכתבו, כנגד הנוהג של מעצר מנהלי- השולל מאדם את חירותו ללא משפט. והנה, היום חצינו את מה שנראה לפני מספר שנים כקו אדום - היום שוללים מאדם את חייו ללא משפט, וקולו של השמאל אינו נשמע. ייתכן שחלק מהסיבה לכך הוא שהאינטלקטואלים של השמאל עסוקים רוב הזמן בפיתוח בארוקי של מטפוריקה מורכבת, כתחליף לניתוח המציאות.
סטודנט א': עם כל הביקורת על הפוסטמודרניזם, את לא יכולה לשלול את תרומתו החשובה בשטח האמנות.
ראשית, בתחום הביקורת על החשיבה הרציונלית, האומנים הפוסטמודרניים לא חידשו הרבה מעבר לקודמיהם המודרניים. מגמות אנטי- רציונליסטיות באמנות רווחו כבר במאה ה- 19, עם הרומנטיקה, ופותחו במאה שלנו עם תנועות הדאדא והסוריאליזם. המניפסט הדאדאיסטי של צארה קורא תיגר על המדע, הלוגיקה, וכל החשיבה הרציונלית, כולל זו הדיאלקטית. זוהי תגובתו של האמן לזוועות מלחמת העולם הראשונה. צארה, ואנדרה ברטון אחריו, תפסו את החשיבה המדעית ככלי הביטוי של ההסדר החברתי הקפיטליסטי שאיפשר את המלחמה הזאת. אולם זהו דיון אחר. מה שיותר מעניין זו השאלה מה ההבדל בין ההתקפה על הרציונליות במסגרת המדע והתקפה כזו במסגרת האמנות. האפקט של תנועות המרד המודרניסטי ברציונליות היה כמעט מנוגד לזה שקורא לו המחקר הפוסטמודרניסטי. מה שהן ניסו לעשות, בתחום החוויה הסובייקטיבית באמנות, כמו גם באמנות הפוסטמודרניסטית, היה הרחבה והעשרה של אופני הקליטה המקובלים של אמנות. בכך תרמו להבנה העמוקה שהאדם - פנים רבות לו, ובמקביל לחשיבה הלוגית הצרופה, קיימת חשיבה אינטואיטיבית, אסוציאטיבית, שאינה סרה לחוקי ההיגיון (ייתכן ששני סוגי החשיבה האלה נשלטים על-ידי שתי ההמיספרות השונות במוח האנושי)
אך חוקרי התרבות הפוסטמודרניסטים מבקשים להחליף חשיבה מדעית בחשיבה אומנותית. מי שמתכחש למושגי האמת והמציאות בכל תחומי החשיבה, בעצם מצמצם את תחום החוויה האנושית וגורע ממנה את הפן הבסיסי של הרציונליות. בשורתו אינה בשורת שחרור, כמו זו של האומנים המהפכניים, אלא בשורת צמצום והגבלה.