פתיחת התפריט הראשי

אקו-ויקי β

ביקורת על מרק בריל

העלאת שכר המינימום? שאלה ראויה.

מרק בריל נוקט בקו שנקטו בו כלכלנים לאורך השנים בהתייחסו לבעיית שכר המינימום. לפיו העלאת השכר גורמת להקטנת הרווחים בתעשיה, להעלאת מחירי המוצרים ובסופו של דבר לסגירת המפעל ופיטורי העובדים, או לעליית האינפלציה וביטול כל הישגי העלאת השכר. בריל חותם בשאלה לפרץ: "שיהיו בארץ 500 אלף מובטלים או 15%-17% אבטלה?" ומבחינתו די בנזיפה זו כדי לסתום את הגולל על הרעיון המטופש של העלאת שכר המינימום, אשר תומכיו הם לצערו הדיוטות אשר אינם מבינים בתקצוב ותמחור, כמר בריל עצמו.

שכר המינימום איננו רק בעייה כלכלית, של תמחיר ושל יכולתו של המנהל לתמרן בין עליית ההוצאות ופיטורי עובדים. מכיוון שאם שכר המינימום הוא אך ורק שאלה כלכלית של תכנון ותמחור הייצור, כיצד לא מציע בריל להוריד אותו? למה לא להשוות אותו לשכר העובדים הזרים, או לשכרם של הפלסטינאים המועסקים בישראל ולאפשר לחקלאות לפרוח? ואולי אף לגרום לחזרתם של מפעלי הטקסטיל שהיגרו לירדן ולמזרח הרחוק חזרה לארץ? הרי אם נוריד את שכר המינימום מספיק, יגיעו לכאן המעסיקים הבין לאומיים הגדולים, נייקי למשל, ויקימו כאן מפעלי ענק הנסמכים על כוח העבודה הזול, כפי שעשו במדינו רבות במזרח אסיה.

שכר המינימום הוא בראש ובראשונה שאלה חברתית. שאלה שבה אנו כחברה נאלצים בעצם לומר 'כמה ראוי לשלם לאדם בעבור שעה מזמנו?' כאשר אנו באים לענות עליה עלינו להתחשב במספר גורמים: בעלות המחיה בארצנו, במטרותינו הלאומיות וכמה היינו אנו דורשים בעבור שעה מזמננו שלנו, שעה של עבודה בלתי מיומנת? בקובענו את שכר המינימום לרמת מסויימת אנו מצהירים שתי הצהרות. האחת כי זהו השכר הראוי לאדם הרוצה לעבוד ולסמוך את פרנסתו על תרומה למשק. השנייה כי מי שאינו יכול למצא את פרנסתו כאשר הוא מעסיק עובדים מתחת לשכר זה, אינו ראוי לעשות עסקים בקרבנו ואין אנו מעוניינים בעסקים כמו שלו בחברתנו. לכן שאלת שכר המינימום היא מהשאלות החברתיות הראשונות במעלה.

ובנוגע לתסריט האימים של מר בריל. את העלאת השכר יש לעשות בזהירות ותוך הערכה של כמות העסקים שייסגרו, אך תסריט הבלהות איננו מחויב המציאות. הקובע את שולי הרווח בכל עסק הוא בעל העסק, במקום לסגור את העסק כאשר עולה השכר הוא יכול לצמצם את רווחיו, או להקטין את שכר המנהלים ואף למצוא דרכים אחרות לייעל את הייצור. אם תעלה האינפלציה, מכיוון שבעלי העסקים אינם מוכנים לנקוט אחת משלוש האפשרויות הקודמות, בידי הציבור מספר דרכים להגן על כספו: לקנות מט"ח, להשקיע באפיקים רווחיים משיעור האינפלציה, כדוגמת מניות, או להקטין את החסכון לטווח קצר ובינוני, להגדיל את הצריכה, להעלות את פדיון בתי העסק שבהם שכר המינימום עלה ובכך לצמצם את השפעת העלאת השכר על רווחיהם. כלומר אינפלציה ואבטלה אינם תוצאה דטרמניסטית של העלאת השכר, אלה תוצאה אפשרית של בחירתנו בין מספר ברירות עקב העלאת שכר המינימום.

לסיום מספר עובדות. חוק שכר המינימום אינו נאכף בישראל, בכל עסק ניתן למצוא עובדים אשר משתכרים פחות מהמתחייב בחוק, אך המעסיקים אינם חוששים מהחוק, בהיעדר אכיפה. הממשלה, המעסיק הגדול במשק, מתעלמת משכר המינימום כאשר היא מעסיקה באופן עקיף עובדי קבלן אשר לפי סכומי המכרז אין לקבלן שום אפשרות לשלם להם שכר מינימום. אין חובה להעלות את שכר המינימום לאלף דולר וכמובן שלא לעשות זאת בבת אחת. החשוב ביותר הוא להבין ששאלת שכר המינימום איננה שאלה כלכלית של תכנון הייצור, היא שאלה חברתית המשקפת את פני החברה שלנו, לכן חשוב להפקיע את הדיון בה מידי ה'כלכלנים' המהלכים עלינו אימים ולהתחיל לדון באיזו חברה אנו רוצים לחיות.