תורת הייחוס
תורת הייחוס או לחלופין תאוריית הייחוס (באנגלית: Attribution theory) היא תאוריה מוגדרת היטב מתחום פסיכולוגיה חברתית שמטרתה להסביר את הקשר בין תפישה עצמית והתפתחות מצבים כגון דכדוך ודיכאון וכן איך תקשורת בין בני אדם יכולה לגרום לחיבור בין בני אדם או לפילוג בין בני אדם ואיך היא באופן כללי יכולה להיות ביקורתית-בונה במקום ביקורתית-הורסת.
דוגמאות
דוגמאות לייחוסים אפשריים (בין אדם לבין עצמו או בין אדם לאדם אחר) הם למשל:
- ייחוס אינטרנלי של תכונה או מצב (ייחוס מצב לגורם פנימי באדם עצמו) לעומת ייחוס אקסטרנלי של תכונה או מצב (ייחוס מצב לגורם חיצוני שאיננו באדם עצמו).
- ייחוס סטטי של תכונה או מצב (התייחסות לתכונה או מצב ככזו שלא נוטה לשינוי) לעומת ייחוס דינאמי של תכונה או מצב (התייחסות לתכונה או מצב ככזו שכן נוטה לשינוי).
- ייחוס גלובאלי של תכונה או מצב (ייחוס תכונה או מצב לכל תחומי החיים של אדם או לחלופין לביולוגיה או לאישיות שלו) לעומת ייחוס ספציפי של תכונה או מצב (ייחוס תכונה או מצב לאירוע אחד נקודתי שאדם עבר).
ייחוס מצבי חיים מדכדכים או מדכאים לגורמים אקסטרנליים, דינאמיים וספציפיים מסייעים להתמודד עימם טוב יותר (כל עוד זוהי פרשנות סבירה למציאות והרי במציאותנו אכן לפרשנות מרכיב חשוב כמעט בכל תחום של חיינו).
מתן ביקורת עם ייחוס מושא הביקורת (מעשה) לגורמים אקסטרנליים, דינאמיים וספציפיים מסייעת במניעת הטיה קוגניטיבית של תפישת הביקורת כעלבון אישי והבטחת היותה בונה ולא הורסת.
ניתן לבצע שילובים שונים של ייחוסים עם הייחוסים הנזכרים לעיל והדבר, במקרים רבים, יכול לגרום לשיפור מצב הרוח, לתקומה ממשברים ולהגברת התרומה לחברה, או ההפך, תלוי בייחוסים שנעשים.
הקשר האפשרי לרוחניות
ניתן לטעון כי תאוריית הייחוס היא מקבילה מדעית לפילוסופיות שיח הנפוצות בבודהיזם.
בכל הנוגע לייחוס דעות אישיות לעצמי במוצהר, הרי שהיא מדגימה מבחינה מדעית-טכנית את החשיבות של סממני סובייקטיביות (subjectivity markers) בעת שיח בין אישי כביטויים כמו "בנפשי, "לדעתי" או "אני חושב ש" ורומזת לחשיבות דיבור סדור והימנעות מסרקזם כדרכים חשובות לקיים מערכות חברתיות אקולוגיות ויעילות חברתית לטווח ארוך.
ראו גם
ביבליוגרפיה
- R.J. Gerrig & P.G. Zimbardo, Psychology and Life, 18th ed. (Pearson Education, Inc., 2008)