קניין וכח כפייה

זהו מאמר דעה מאת עידן ד בוט. מאמר דעה אינו אובייקטיבי.

הקניין עצמו בחברה שלנו מובטח על ידי מונופול החברה (מדינה) על כח הכפייה. חלק ניכר מכח הכפייה הזה, גם אם הוא סמלי ומעודן ולא תמיד מתבטא בחיילים ושוטרים חמושים, מושקע כל העת בקיום הסדר החברתי כלכלי בכך שהוא מונע את הגישה של אנשים לדברים שהם זקוקים להם היות ואינם "שלהם" (למרות שמספרים לנו שהוא דרוש ל"בטחון" ולהגנה מפני אלמנטים עבריניים מסוכנים מבית)

איני מתכוון להיכנס לדיון הפילוסופי מוסרי במעמד הקניין, אלא לעמוד על העובדה ממוסכמת על ידי רוב ההוגים, כי הקניין הוא קשר חברתי ולא ממשי ( מטאפיזי, במידת מה) בין אדם וחפץ. לעומת יחסים בעלי ממשות פיזית כגון ייצור, צורך, שימוש וחזקה. כקשר שאינו ממשי במציאות הפיזית, הרי שמנגנון חברתי צריך "לייצר" את הקניין ולתת לו תוקף וממשות- מנגנון זה חייב לעמוד גם במצבים בהם הקניין סותר יחסים "טבעיים" בין אדם לחפץ או משאב, כגון המצב הנפוץ לצערנו בו הצורך, השימוש והחזקה מתנגשים בקניין (ניקח לדוגמה משפחה המפונה מדירתה בשל חוב ארנונה) הרי אנו מגלים שהמנגנונים המבטיחים את המציאות של הקניין נשענים על כח הכפייה.

כשאנו מדברים על כח כפייה, בישראל יהיו אלו כמובן בעיקר חוקי המדינה, בעיקר בתחום הדין האזרחי ודיני רכוש ונזיקין, אולם מהיכן הכוח של החוקים? אם נבחן את הבסיס לכח הכפייה ברבדים שונים של הסולם החברתי בישראל, נראה שעל משמרו של הקניין עומדים אולי חיילים במחסום, אולי מחזיקים אותו בגופם שוטרים חמושים באלות. ונמצא גם ביטויים עדינים יותר לכח הכפייה של החברה, פקידי בנק ורשויות וכן הלאה.

ההפעלה של כח הכפייה של המדינה לטובת הסדרי קניין היא לא בהכרח שלילית. אנו נהנים במידה רבה מההסדרים האלה ומהיציבות שלהם (ברור שבאלפיון העליון נהנים מהם במיוחד...) הטענה היא שעצם היסוד של רעיון ה"שוק" - הקניין וקדושתו, מתוחזקים תדיר ובמאמץ רב על ידי וויסות ממשלתי שנשען על כח כפייה וויסות זה הוא היסוד ל"שוק החופשי" ולפיכך אין שום סיבה לטעון כי המדינה לא צריכה להתערב - כאשר מבחינה מעשית השוק לא קיים ללא התערבותה ממילא.