קיבוץ תמוז
קיבוץ תמוז – איך נולד הרעיון וכיצד הוא מתממש
מאת: אודי מנור
פורסם במאי 2005 באתר הקיבוץ
הרעיון והתפתחותו
הרעיון להקמת קבוץ עירוני בבית שמש החל מתגבש במחצית שנות השמונים, על ידי בוגרי תנועת הנוער העובד והלומד, שחברו יחד בגרעין הגשמה. רעיונם היה פשוט: לשתול את עקרונות הקבוץ במסגרת עירונית. הדבר חייב כמובן ויתור על מימד הכפריות המאפיין את הקבוץ הרגיל, אך לפי הרעיון המקורי, לא היתה מניעה שחברי קבוץ עירוני ימצאו פרנסתם גם בענפי החקלאות, ככל שאלו יהיו זמינים עבורם. לצד הוויתור על המימד הכפרי, סברו הוגי הרעיון שהקבוץ העירוני חייב יהיה לשפר את האיזון שבין אינדיבידואליזם לשיתופיות.
כך, מצד אחד קופה משותפת ממנה יחולקו תקציבים אישיים כוללים כמו בקבוץ הרגיל, אך מצד שני אוטונומיה רחבה של כל חבר בסוגיות מהותיות כגון פרנסה, יציאה ללימודים וכד'. במהלך שנת 1986 ומחצית 1987 עסקו החברים בכוח של הקבוץ העירוני שקם בסופו של דבר בבית שמש, בגיבוש העקרונות הללו, ולקראת 'העליה על המדרגות', בחודש תמוז תשמ"ז [יולי 1987], עוצבו עקרונות אלו סביב חמשת העיקרים הבאים:
שיתוף ושוויון – זה בא לידי ביטוי קודם כל וכאמור, בהפעלתה של קופה משותפת אשר עצם קיומה המעוגן בחוקי ובתקנות האגודות השיתופיות, לא מוטל בספק. במקביל, סוג, כמות ואופי ההקצאות היוצאות מהקופה המשותפת נתונים תדיר להחלטות משתנות. השיתוף והשוויון מיושמים במידה מרובה יותר של גמישות בתחומי חיים נוספים - חיי חברה ותרבות משותפים, אחריות משותפת על חינוך-הילדים ועוד. בכל אלו הכוונה היא שיתופית אך המימוש יכול להיות אינדיבידואלי למדי.
ריבונות הפרט - אחת ה"טעויות ההיסטוריות" של התנועה הקיבוצית היא, כי במקרים רבים הוקרבו חרויות הפרט ואחריותו על חייו האישיים למען השיתוף והשוויון הקבוצתי. בקיבוצים של ימינו אנו רואים את המגמה ההפוכה: חופש הפרט הופך לסיסמא יחידה ומכרעת, אשר בשמה מתפרקים הקיבוצים מערכי השיתוף והשוויון. בתמוז אנו מנסים לשלב בין הדברים, מבלי לזנוח את האחד על-חשבון רעהו.
מעורבות חברתית - תמוז איננה קהילה סגורה ומנותקת. להפך, חברי תמוז פעילים במגוון רחב של תחומים בקהילה העירונית של בית-שמש ובסביבתה. דרך חיי היום-יום שלנו, ודרך מקומות-העבודה, אנו מנסים להשפיע על בית-שמש וסביבתה בכיוונים "תמוזיים" - יותר סולידאריות ואיכפתיות, יותר אוטונומיה לפרטים ויחסי אמון ביניהם, פחות מבנים הירארכיים של קבלת החלטות, ויותר מסגרות דיאלוגיות בכל מקום ובכל תחום. בכל פעולותינו אנו מקפידים למצוא "שותפים לדרך" שאינם חברי הקיבוץ-העירוני, ולפעול יחד איתם על-מנת להביא שינוי.
קהילה לומדת - בתמוז מושם דגש מרכזי על תחום הלימוד - הן הלימוד של כל פרט והן הלימוד המשותף, כקבוצה. הלמוד מקרין על חיי-היום-יום וחיי היום-יום מקרינים על הלימוד. מגוון תחומי הלימוד הוא רחב, כרוחב תחומי העניין של החברים. יחד-עם-זאת, מקום מרכזי ניתן ללימודי יהדות ברוח חילונית-מודרנית.
תרבות יהודית - קיבוץ תמוז הינו קהילה המעצבת אורח חיים יהודי חילוני פעיל. דבר זה נעשה באמצעות לימוד אקטיבי של המקורות היהודיים - למן המקרא ועד לספרות זמננו - ושימוש במקורות הללו לשם עיצוב טקסי-חיים משותפים. בערבי-החג, בקבלות השבת, בבריתות ובחתונות המתקימות בתמוז בא לידי ביטוי אורח החיים היהודי-חילוני של הקהילה.
חשוב להדגיש שלא מדובר בעקרונות מקודשים או חוקים בל-יעבורו, אלא מעין כללים-מנחים שאינם יכולים לבוא במקום השיחה המתמשכת בין החברים. ואמנם, עוד לפני הקמתו – כלומר בשלב גיבוש הרעיון ואף לפני שהוחלט על יעד ועל זמן הקמה – כבר הנחתה את הקבוצה התובנה שעל מנת להצליח ולממש סתירות מהותיות כל כך בין קבוץ לבין עיר ובין שיתופיות לאינדיבידואליזם, יש לקיים דיאלוג מתמיד שיעמוד בבסיס התהליך של התהוות קבוצית ואישית מתמדת. מסקנה נוספת שנגזרה היתה שאל לקבוץ העירוני למנות מספר חברים גדול מדי, שכן הדבר עלול להפוך את הדיאלוג לבלתי אפשרי או למוגבל. מכיוון שביום ההקמה מנתה הקבוצה תשעה חברים, לא היה טעם לדבר על מספר-מקסימום מחייב, אך הנטייה היתה לדבר על גבול של כשלושים משפחות.
אורחות חיים
המרחב הפרטי של חברי הקבוץ העירוני איננו שונה עקרונית מזה של "האזרח הישראלי הממוצע". במונחים 'מעמדיים', ניתן לדבר על חברי הקבוץ העירוני 'תמוז' כעל 'עשירון ששי', כלומר מעמד בינוני-בינוני, הנהנים ממידת רווחה ידועה אך סובלים מחוסר ודאות כלכלית לטווח הבינוני, גם אם לרשות כל חבר – כפי שיוסבר בפרק הבא – בית הרשום באופן עקיף ומפוצל על שמו. תכולות הדירה דומות למדי לרמת החיים של העשירון האמור, כמו גם גודל המשפחה. הקופה המשותפת מממנת כמה כלי רכב אשר השימוש בהם יעיל יחסית, למרות שהוא נעשה באופן שיתופי.
חברי תמוז עובדים לפרנסתם במקומות-עבודה שונים, בבית-שמש ובערים אחרות. המערכת הכלכלית כאמור היא שיתופית - כל-אחד מכניס את משכורתו לקופתו המשותפת של הקיבוץ. האוטונומיה בתחום התעסוקה מוחלטת: החבר רשאי ואף מוזמן להתייעץ עם שותפיו, אך את מקום העבודה יבחר בעצמו. שיקולים כלכליים 'טהורים' – גובה השכר, הוצאות לשם התפרנסות, שימוש ברכב וכיו"ב – אמורים להלקח בחשבון על ידי כל חבר כמו גם על ידי הקבוץ כולו במסגרות המתאימות [אספות, צוותים כלכליים וכד'], אך הם אינם מכריעים. ההנחה המנחה היא שקוטן הקבוצה והשקיפות המוחלטת של המצב הכלכלי יביאו כל חבר לקבל החלטות שקולות.
מצבי קצה של חוסר עבודה הם נדירים, והם נובעים בדרך כלל מתנאי המשק הישראלי השרוי במיתון עמוק כבר שנים רבות. כמו עמיתיהם הישראלים האחרים הסובלים מהאופן בו מאורגן בארץ שוק העבודה, ישנם חברים בתמוז המוצאים עצמם במצב של אבטלה זמנית. לבסוף, הרוח הכללית, שגם כאן איננה מחייבת אף אחד, היא להימנע מלהשתעבד לעבודה ולפרנסה, זאת מתוך הבנה שמרכיבי החיים האחרים – משפחה, פוליטיקה, פנאי – זקוקים לזמן ולתשומת לב ראויים לשמם.
רובם של ילדי הקבוץ לומדים במסגרות החינוך של בית שמש, גם מכיוון שהדבר עולה בקנה אחד עם הרעיון של הקבוץ העירוני – השתלבות אורגנית משפיעה – וגם מכיוון שהדבר הגיוני מבחינה לוגיסטית, מה גם שאין מערכת החינוך בעיר נופלת מהחלופות המצויות במרחב הכפרי או בירושלים. עם זאת, עקרון האוטונומיה של כל חבר תקף גם כאן, והדבר בא לידי ביטוי בהחלטתם של הורים לשלוח את ילדיהם למסגרות חינוך מחוץ לעיר.
בדומה למתרחש זה מכבר בקבוצים הרגילים, גם הקבוץ העירוני מבוסס על יחידות משפחתיות. הצריכה הפרטית, הפנאי, הארוחות וכיו"ב, מתקיימים קודם כל במסגרת הבית. ארוחות משותפות מתקיימות בערבי שבת וחג ובארועים מיוחדים כגון בריתות, חגיגות בנות ובני מצווה וחתונות. אחת לכמה חודשים מתארגן הקבוץ כולו – שוב, בכפוף לעקרון האוטונומיה של היחיד - לטיולים ופעילויות בחיק הטבע, אם במסגרת עצמאית של 'תמוז' ואם בשיתוף קיבוצים עירוניים אחרים.
מקום חשוב בשגרת החיים התמוזית תופסים מסגרות למפגש של עיון וליבון. אחת לשבוע, בימי ו' בבוקר, נפגשים לפחות חלק מהחברים ללימוד משותף, המקיף תחומים רבים בהם מחשבת ישראל, ספרות, פיזיקה, היסטוריה, אנתרופולוגיה, פסיכולוגיה וכיו"ב עניינים שאמורים להעסיק אדם משכיל באשר הוא, ואשר נוגעים – גם אם בעקיפין – בתשתיות השקפת העולם השיתופית, היהודית והציונית. מסגרת נוספת הזוכה למידת הענות גדולה יותר, היא של 'סמינר פנימי' המתקיים אחת לששה שבועות בימי ו' ושבת. הסמינר הללו נוגעים באופן משתנה ברשימה קבועה של נושאים, החופפים פחות או יותר את חמשת העקרונות הנזכרים של 'תמוז'. מטרת הסמינרים הללו כפולה: לאפשר ביקורת עצמית גם על דברים שלכאורה כבר אין מה לומר עליהם שכן הם הפכו למהות ממומשת, ולאפשר למצטרפים ולמועמדים להכיר את העקרונות מעבר להגדרתם הפורמלית, כמו גם לתרום מתובנותיהם החדשות.
המוסד העליון של הקבוץ העירוני, ובכך אין הוא שונה מהקבוץ הרגיל, הוא אסיפת החברים הכללית. הנחת היסוד הנזכרת בדבר מרכזיות וחשיבות הדיאלוג הביאה זה מכבר את אסיפת החברים הכללית ליצור מסגרות ביניים, שמטרתן לאפשר דיון חופשי ופתוח על נושאים רגישים ו/או מורכבים. כך למשל, אחת לארבעה חודשים בערך מתחלקת האסיפה הכללית לצוותים כלכליים, שבמסגרתם נפרשת תמונת המצב הכלכלית, הן בצד ההוצאות והן בצד ההכנסות. המטרה כאמור היא לאפשר לכל חבר להביע דעתו בחופשיות, כמו גם לגרום לו לראות את פעילותו הכלכלית בהקשר רחב יותר.
'תמוז' מקיימת חיי תרבות עשירים יחסית, המבוססים כל כולם על בחירה חופשית של כל חבר באיזה תחום לתרום ולקחת חלק, אם בכלל. כך באשר לקבלות השבת לקראתה לקוח חבר אחד אחריות על ארגון הארוחה, וחבר אחר את הכנת הדרשה לפרשת השבוע, וכך באשר לכל חגי לוח השנה העברי. בכל המקרים דפוס הפעולה דומה: קבוצת חברים מתארגנת לפני החג, הארוע, הטיול, המפגש, הסמינר וכו', קובעת את התכנית, מחלקת עבודה ומפעילה את יתר החברים. אין לטעות בתיאור זה ולייחס לו אידיליה. מדובר בבני אדם הסובלים כמו כל בן אנוש מהפער הידוע בין מה שרוצים לבין מה שמתחשק.
במלים אחרות, מחד גיסא כל חברי תמוז מאמינים למשל ביהדות כתרבות, עקרון ממנו נגזרת מסקנה מעשית לקיים כל חג על פי הרוח החילונית-היוצרת. מאידך גיסא חבר מסויים רשאי – במסגרת עקרון האוטונומיה שהוזכר כאן שוב ושוב – "לוותר לעצמו" על הצטרפות לצוות חג כזה או אחר. דווקא הידיעה שללא רצון חופשי לא תתקיים תרבות שיתופית, היא כנראה הכוח המניע החשוב ביותר, והוא כנראה גדול יותר מלחץ חברתי, הטלה קטגורית של משימות, וכיו"ב שיטות המבטיחות השתתפות של "כולם".
לבסוף, גם עניין התחזוקה השוטפת כפוף לכל האמור לעיל: אחת לששה שבועות מוקדשות כמה שעות של בוקר יום ו' לטיפול בגינה השיתופית, לצביעה, לתיקונים, לשיפוץ, לתרומת כוח עבודה למסגרות חינוך בבית שמש, לטיפול בכלי הרכב, וכיו"ב. גם כאן ההתארגנות שיטתית ומסודרת – החבר האחראי אוסף ביקושים ומקצה להם כוח אדם – אך כמו בכל תחום אחר גם התחזוקה תלויה ברצון הטוב של כל חבר, גם אם נכון יהיה לומר שבפועל, בתחום זה הלחץ החברתי הסמוי חזק יותר מאשר בתחומים אחרים, ולא בכדי: אחרי הכל, אין סיבה שאדם הנהנה מעולם מסויים לא יקח חלק במאמץ לטעת בו עץ ולהשקותו.
משמעות המעבר למגורי הקבע
"אנחנו לא בשנת שרות". כך נהגו חברי הקבוץ העירוני לומר לעצמם ולסביבתם. לכוונה לבנות חיים של ממש, ולא חיים ארעיים, היתה משמעות מרחיקת לכת בכל תחום של החיים השיתופיים והפרטיים: משפחה, ילדים, עבודה, קשר עם הסביבה, מבנה ארגוני, 'רוח' דברים ארצית ופרגמטית. עם זאת, אין ספק שההחלטה לעשות מאמץ כלכלי וארגוני על מנת לעבור מחיים בבלוק שכור לדירות מרווחות היוותה קפיצת מדרגה.
ההחלטה התקבלה למעשה עוד בימים הראשונים של תמוז בבית שמש, אך היא קרמה עור וגידים רק לאחר התבססות חברתית וכלכלית, לקראת תום השנה החמישית "לעליה על המדרגות". התהליך המורכב והארוך שהחל באיתור קרקע בתוך בית שמש בכפוף להחלטות של ממ"י, המשיך בבניית נוסחה שתאפשר לקיחת משכנתאות, והסתיים תכנון הבתים והשלמתם, נמשך כשבע שנים, ובקיץ 1999 עבר קבוץ תמוז מהבלוק השכור בשכונת גבעת שרת שבבית שמש החדשה, לשכונת-קבוץ-עירוני סמוך לשכונת רמת לחי שבבית שמש הותיקה.
לצד העליה המשמעותית ברמת החיים, עליה שהתחייבה מהשינוי בגודלן של רוב המשפחות [בין שניים לשלושה ילדים למשפחה] וממה שמשתמע מכך ש"אנחנו לא בשנת שרות", אלא מקיימים חיים ארציים ופרגמטיים, לשיכון הקבע השלכות נוספות: ראשית, במישור הסמלי, נתפס שיכון הקבע כהכרזה כלפי חוץ שהקבוץ העירוני הוא עובדה קיימת. אין ספק שכמספר העולזים על כך מספר המלעיזים. הקבוץ העירוני, על כל מה שהוא מסמל – חילוניות, שמאל מדיני, שמאל חברתי-כלכלי, שיתופיות וגם עדתיות אשכנזית – היה בבחינת 'קוץ בעין' של גורמים שונים בבית שמש ומחוצה לה, בדיוק כפי שמאותן סיבות סמליות ממש, היה ועודנו מהווה נקודת ייחוס חיובית עבור אחרים.
שנית, במישור הכלכלי יצר שיכון הקבע לחץ כלכלי, שרק הולך ומחריף ככל שהמיתון במשק הישראלי מעמיק. שלישית, שיכון הקבע העמיק מגמות של 'הפרטה' חברתית [להבדיל מהפרטה כלכלית!!] שממילא עלו בקנה אחד עם 'האוטונומיזם של היחיד' כפי שתואר לעיל. לבסוף, לצד המשמעות הסמלית הנזכרת, עם השלמת המבנה המשותף בשנת 2001, הפך הקבוץ העירוני למוקד לפעילות חברתית, תרבותית ופוליטית ממשית, זאת באמצעות 'עמותת קהילה' המפעילה פרוייקטים בתחומים אלו, שחלקם הגדול מופעל במסגרתו של המבנה המשותף, המשמש כמובן את כל הפעילויות הקבוציות שתוארו קודם לכן.
יחסו של הממסד, המקומי והארצי
על מעמד התנועה הקבוצית בציבוריות הישראלית בשלושים השנים האחרונות אין צורך להכביר מלים. גם חברי תמוז חשו על בשרם את העובדה שהקבוץ, הסמל האולטימטיבי של התנועה הציונית בקרב יהודים ולא יהודים גם יחד, הפך לשק החבטות של גורמים רבים. עם זאת, מכיוון שהחיים מתנהלים לא רק במימד הסמלים אלא גם בממלכת המהויות הממשית, קשה לומר שעוינות בסיסית זו עצרה יוזמה קבוצית-עירונית כלשהיא, גם אם ללא ספק היא חיבלה ועדיין מחבלת בלפחות כמה מהן.
הדבר בא לידי ביטוי במישור הלאומי, שם התקשה קבוץ תמוז לממש את זכות חבריו לדיור הולם. משרדי השיכון והאוצר, אז תחת שלטון 'מפלגת העבודה' [1992-1996], לא ידעו כיצד להתמודד עם קבוצת אידאליסטים הממציאה מעגל-מרובע; דוגלת בשיתוף כאשר "כל העולם" בחר ב"הפרטה" כי "אנו בתקופה של גלובליזציה" וכו' וכו' סיסמאות נבובות המוכרות לכל; ובנוסף מעונינת לקחת על עצמה התחייבויות כספיות בסדר גודל של מליונים, כאשר 'אידאליסטים' אחרים באותו זמן מוכנים להגשים את עקרונותיהם רק ואם וכאשר הקופה הציבורית תממנם. עם זאת, וכאמור, הערמת הקשיים לא הפכה למכשול בלתי עביר, והראיה: חברי תמוז בנו לעצמם בתים לאחר שחכרו בכסף מלא שטח מממ"י, הם משלמים משכנתא חודשית טבין ותקילין, ומחוייבותם כלפי הבנקים – מנקודת המבט של הבנקים - היא אישית.
במישור המוניציפלי הדברים היו פחות בעיתיים. דווקא ראש העיר הראשון בו פגשו מייסדי תמוז, עו"ד יהודה בן-זאב ז"ל איש הליכוד, האיר להם פנים יותר מכל אלו שבאו אחריו. הסיבה מן הסתם היתה שב-1987 עדיין היה מאזן ההגירה של בית שמש שלילי בכלל, ובפרט מכיוונם של צעירים. כך או אחרת, למרות שהסמלים - חילוקי הדעות הפוליטיים וההבדלים התרבותיים - 'הונחו על השולחן', במימד הממשי ניתן כל סיוע אפשרי.
לבסוף, התנועה הקבוצית. בתחילת הדרך התייחסו מוסדות התנועה בחשדנות עויינת. החשש האבסורדי שבוטא היה שהקבוצים העירוניים יהוו מקור משיכה להמוני בני המשק שיוותרו בכך על מחוייבותם לקיבוצי האם שלהם. חשש זה ממחיש באופן טוב למדי את הבלבול שאיפיין את התנועה הקבוצית במהלך שנות השמונים. כך או אחרת, עם התבססות הקבוץ העירוני, משהיה ברור שמדובר באנשים מחוייבים ומודעים למעשיהם, החל להשתנות היחס. כיום אין ספק שרוב אם לא כל הגורמים בתנועה הקבוצית רואים בקבוץ העירוני ענף היונק מהגזע.
במימד המעשי הקשרים בין תמוז לבין התנועה הקבוצית הם רעיוניים, ארגוניים, כלכליים ופוליטיים, הכל במסגרת מה שהתנועה הקבוצית המדולדלת מסוגלת להרשות לעצמה בתחומים אלו, ומה שהקבוץ העירוני הקטן מסוגל לתת או מעונין לקבל. הקשרים חזקים בעיקר בין חברים בקבוץ העירוני ובגופים נוספים הרואים עצמם שייכים ל'מעגל הקבוצות' [ארגון-גג לקבוצות שיתופיות המחוייבות חברתית, תרבותית ופוליטית לפעול למען עיצוב שוויוני והגון יותר של המציאות בישראל], לבין 'הזרם השיתופי' שבקרב התנועה הקבוצית, ול'אגף המשימות' שלה .
תיאור פיזי של המבנה והשטח
בתי הקבע של קבוץ תמוז נבנו כאמור בשנת 1999 על שטח בן כששה דונם שנחכר ממנהל מקרקעי ישראל. בית שמש של היום בנויה משלושה גושי שכונות עיקריים: בית שמש הותיקה, גבעת שרת, ורמת בית שמש. בשתיים-עשרה שנותיו הראשונות השתכן קבוץ תמוז בדירות שכורות בבלוק ברחוב הנרקיס, הרחוב הדרומי ביותר של שכונת גבעת שרת. כיום ממוקם הקבוץ בצד הדרומי של בית שמש הותיקה, ליד שכונת הבלוקים המכונה 'רמת-לחי', בין הרחובות יהודה המכבי והנשיא, כמאה מטר מתחנת מכבי האש. בתי החברים מאורגנים בשתי שורות מאונכות זו לזו אשר ממולן ממוקם המבנה המשותף. מדובר אם כן במשולש, שבמרכזו דשא ציבורי. קומתו התחתונה של המבנה המשותף, משמשת לחיי החברה והתרבות הממוסדים, ואילו הקומה העליונה משמשת כמסגרות חינוך אותן מפעילה עמותת 'קהילה'. הבתים נבנו בקבוצות של ארבע יחידות דיור זו מעל זו, סך הכל 16 יחידות. מתחת ליחידות הגבוהות, נוצר סטיו שלאורכו ממוקמים מחסנים משותפים. הללו משמשים לאיחסון ציוד פרטי וציבורי, כמו גם לפונקציות שיתופיות כמו לוח מודעות, סידור רכב, חדר כביסה, חדר מחשב וחדר תקשורת. לקבוץ תמוז אין שער רשמי, והוא למעשה מחובר לרחובות המאונכים המגדירים אותו בכחמישה פתחים, המשמשים לעתים שכנים או עוברי אורח למעבר. הסגנון הזהה של הבתים, והאופי המיוחד שלהם יוצר אצל המבקר תחושה שאכן מדובר במתחם מוגדר אחד המבטא קהילתיות, אשר את מהותה ניתן לפרש באופן מנוגד: האם מדובר בקהילה סגורה, או שמא בקהילה פתוחה, גם אם מובחנת. מסיבות שונות התרחבה הקהילה אל מעבר ל-16 היחידות הללו, והיא כוללת היום עוד כמה יחידות דיור דומות בסגנונן המצויות מצידו השני של מגרש חניה המשמש את באי הקבוץ למיניהם. בתכנית המתאר אמורות להבנות על מגרש החניה הזה עוד כ-12 יחידות דיור, אך נכון לעכשיו [2005] מדובר בתכניות רחוקות בלבד.
לסיכום
תולדות היחסים שבין הקבוץ העירוני לתנועה הקבוצית מלמדים אולי על התפתחותם של השניים ב-17 השנים האחרונות, כמו גם על המקום אליו הגיעה מדינת ישראל, לכל הפחות בתחום החברתי-כלכלי: הקבוץ העירוני אמנם התבסס והעמיק שורשים, אך הוא מהווה עדיין כוח שולי הן ביחס למתרחש במדינת ישראל במתכונתה הקפיטליסטית-דורסנית, והן ביחס למה שהיווה הגזע הקיבוצי ממנו יצא; באשר ל"גזע", במהלך 17 השנים הללו ויתרה התנועה הקבוצית על הבלבול ו"מבוכת הטיח" והמשבר המתמשך בו היא עומדת דווקא הביא אותה לשלב חיובי: "מיסוד הקונפליקט", כלומר שרטוט גבולות המאבק בין 'המפריטים' לבין 'השתפנים', יהא סדר יומם הקונקרטי אשר יהא. בכך שבה סוף סוף התנועה הקיבוצית – אמנם בדלת האחורית – אל לב ליבו של העימות בין שתי הדרכים לעיצובה של המדינה והחברה בישראל.
אין פלא אפוא שהקבוץ העירוני, למרות אורחות חייו 'המופרטים' לכאורה, לא רק מחוייב באופן בלתי מתפשר לעקרונות השיתוף הכלכלי-חברתי, אלא תופס היום מקום של כבוד, גדול בהרבה ממה שאמור לנבוע מגודלו הממשי, במסגרת 'הזרם השיתופי'. מנהיגיו של זה הבינו את מה שמנהיגי התנועה הקבוצית הספיקו לשכוח לפני כשלושים שנה או יותר: שעתידו של הקבוץ קשור בטבורה של חברה ישראלית הוגנת ושוויונית עד כמה שניתן, ושלכן הזנחת המימד הפוליטי פירושו כריתת הענף עליו יושב הקבוץ, כל קבוץ. סגירת המעגל ההיסטורית הזו – התבססות של כוח קיבוצי חדש אך קטן בדמות הקבוץ העירוני ומיסוד הקונפליקט בתנועה הקיבוצית, כל זאת תוך העמקת הפרטתה של החברה הישראלית וחלקים חשובים של התנועה הקיבוצית– היא כמובן פתיחתו של דף היסטורי חדש, שהמאבק על מה שיהיה כתוב בו, נמצא בעיצומו.