אקו-ויקי

נשק בארצות הברית

הנשק החם בארצות הברית הוא התפוצה והשימוש הרבים בנשק קל בארצות הברית. כ-30% מכלל הבוגרים בארצות הברית מחזיקים נשק כמו אקדחים, רובים ותתי מקלע. כמעט שני שליש מהתושבים בארצות הברית חיו בשלב כלשהו של חייהם בבית שהיה בו נשק חם.[1] לדבר זה השפעות חמורה על שיעור הרציחות, התאונות וההתאבדויות מנשק חם. מעל 33 אלף מתושבי ארה"ב מתים בכל שנה עקב ירי בנשק קל.[2] שיעור המוות מנשק חם גבוהה בארצות הברית לעומת מדינות מערביות אחרות גבוה פי 7. שיעור הרצח בארצות הברית שמעורב בו נשק חם גבוה פי 19 לעומת מדינות מערביות אחרות, וגם מקרי ההתאבדויות והתאונות מנשק חם גבוהים במאות אחוזים. [3]

בנוסף למקרים רבים של ירי סתמי באנשים, התפוצה הקלה של נשק קל בארצות הברית תורמת לתופעה נוספת של מקרי ירי המוני על אנשים במרחב הציבורי, בבתי ספר ועוד. תופעה שהופכת פופולרית יותר בשנים האחרונות וגובה כמות גדולה יותר של קורבנות בכל שנה. עם זאת כמות המוות היומית מנשק חם היא בממוצע כ-90 אנשים ביום -כמות גדולה יותר מכל פיגוע המוני.

התפוצה והנשיאה של נשק קל מעוגנת לכאורה בתיקון השני לחוקה של ארצות הברית. בנוסף רבים מתושבי ארצות הברית רואים בנשיאת נשק מקור לגאווה ותחושה של חופש. עם זאת יש פערים ניכרים בנושא זה בין אנשים שונים. חצי מהתושבים רואים באלימות מנשק חם בעיה גדולה מאוד בארצות הברית כיום. מלבד ההשפעה של מי שנהרגו מירי, תרבות הנשק משפיעה על גם על מעגלים רחבים יותר ומעודדת יצירת תרבות של פחד. 44% מהאזרחים הבוגרים בארצות הברית טוענים כי הם מכירים באופן אישי מישהו שנורה בטעות או במכוון על ידי נשק חם. כמעט רבע מהתושבים הבוגרים (23%) טוענים כי הפחידו או איימו עם נשק עליהם או על אדם ממשפחתם.[4] פחד זה עשוי לדרבן אנשים לקנות עוד נשקים.

בנוסף חברות הנשק מפעילות במשך שנים לובי פוליטי, שיווק והפצת תעמולה כדי לעודד את הרכישה של נשק קל, ולמנוע כל שינוי לכיוון של הפחתת כמות הנשקים, מגבלות על נשיאת נשקים ואפילו איסוף מידע ברור על כמות הקורבנות של ירי מנשק קל.[2] יש תחומים שבהם יש פערי עמדות גדולים בין כלל הציבור הבוגר לבין 30 אחוז מהתושבים שהם בעלי נשק חם, אבל יש תחומים כמו איסור מכירת נשק לבעלי בעיות נפשיות, ומגבלות אחרות על נשקים שבהם אין כמעט הבדל באוכלוסיה ויש תמיכה רחבה בקידום מגבלות נשק אלה. עם זאת קשרי הון-שלטון ולובי מאסיבי של חברות הנשק מונע קידום של נושאים אלה. הדבר מזכיר את הכחשת נזקי העישון, שם חברות טבק מצליחות לשמור על אינטרסים שלהם חרף קונצנזוס לכאורה לפיו העישון מסוכן וכי שיווק מוצרי טבק לבני נוער הוא לא חוקי ולא מוסרי. קשרי הון-שלטון בשני המקרים משפיעים יותר על הנושא מאשר מחלוקת ציבורית.

הנשק הקל בארצות הברית הוא דוגמה לנעילה טכנולוגית - היות והוא נפוץ כל כך אזרחים רבים מרגישים איום על חייהם מצד פושעים, ונושאים את הנשק כדי לנסות להתגונן מפניו. עם זאת מחקרים מצביעים על כך שהנשק אינו תורם להפחתת כמות הפשיעה, וכן שאזרחים שומרי חוק הנושאים נשק נמצאים בסיכון גבוה יותר להיפגע מירי של פושעים, בין היתר בגלל בטחון עצמי מופרז וניסיונות לאיים על פושעים שמסתיימים ברוב המקרים בירי על האזרח. תפוצת הנשק היא גם דוגמה לכלכלת התמכרות - יתרון אבולוציוני של מוצרים ממכרים. כמו כן תפוצה זו קשורה לגזענות בארצות הברית. יצירת תרבות פחד ואובדן הביטחון של הליכה ברחוב מדגימים את משבר המוצרים הציבוריים שנחזה עוד בשנות ה-50 בספר "חברת השפע" - דחיקה החוצה ומחסור במוצר ציבורי (בטחון במרחב הציבורי, תחושת בטחון כללית) עקב השפעות של מוצר פרטי. כמו כן הניסיון הכושל להתמודד עם פשיעה באמצעות נשקים מדגימה כישלון של שיטת הטיפול המאוחר בהקשר של פשיעה, ומדגימה צורך בחיזוק גישה של מניעת פשיעה.

תעשיית הנשק בארצות הברית

תעשיית הנשק בארצות הברית גדלה עם השנים במונחים של מכירות. בשנת 2014 תעשייה זו מכרה 4.2 מיליון כלי ירייה, ובשנת 2015 כמות זו גדלה ל-8.9 מיליון כלי ירייה. במונחים של מספר מועסקים תעשיית הנשק היא קטנה יחסית. דו"ח של תעשיית הנשק עצמה, טוען שהיא תומכת ב-141 אלף משרות - שהם פחות מ-0.1 אחוז מבין המועסקים בארצות הברית. [5]

מחקר של Victoria Smith ועמיתים אחרים מאוניברסיטת בוסטון שהתפרסם בשנת 2017 מצא כי מספר קטן של חברות שולט בשוק הנשק. מעל מחצית מבין 4.4 מיליון האקדחים שיוצרו לשם שימוש בארצות הברית עצמה בשנת 2015 יוצרו על ידי שתי חברות נשק Sturm Ruger ו-Smith & Wesson. מבין 3.7 הרובים שיוצרו בשנה זו למכירה בארצות הברית כמחצית יוצרו על ידי שלוש חברות נשק: Remington, Sturm Ruger, ו-Savage Arms.[5]

תפוצה של נשק חם בארצות הברית

בארצות הברית יש כמות נשקים גבוהה מאוד ביחס למדינות מערביות אחרות. הכמות המדוייקת של נשקים בארצות הברית אינה ידועה (התעשייה הצליחה להטיל מגבלות על מחקרים הנוגעים לנשק בארצות הברית- ראו בהמשך). הערכות של כמות הנשק החם שיש בידי האוכלוסייה בארצות הברית (לא כולל נשק בידי הצבא והמשטרה) נעה בין 270 מיליון נשקים לבין 310 מיליון נשקים - כמעט כלי נשק חם לכל גבר אשה או ילד. עם זאת רק מיעוט מבין הבתים בארצות הברית מחזיקים נשק - סקר של מכון PEW בשנת 2013 מצא כי ב-37% ממשקי הבית בארצות הברית יש לפחות נשק אחד - 24% מהמשיבים אמרו שיש להם אקדח או רובה, 13% מהמשיבים אמרו כי מישהו אחר במשק הבית שלהם מחזיק כלי נשק חם. [1] סקר של מכון PEW משנת 2017 מצא כי 42% מהתושבים גרים במשק בית שיש בו נשק חם. 30% מתוך התושבים הבוגרים בארצות הברית אומרים שיש להם נשק, עוד כ-11% לא מחזיקים בנשק בעצמם אבל חיים עם אדם שמחזיק נשק. כ-36% מבין התושבים שאומרים שאין להם אקדח, אומרים שהם עשויים להיות פתוחים לרעיון של קניית אקדח בעתיד. 33% מהמבוגרים אומרים שהם לא מחזיקים אקדח או רובה ולא יכולים לראות את עצמם מחזיקים אקדח מתישהו בעתיד. [4]

הפער בין כמות הנשקים לבין זה שפחות מ-40% ממשקי הבית יש נשק, מוסבר בכך שחלק מבעלי הרובים מחזיקים מלאי גדול של כלי נשק. בסקר משנת 2017 נמצא כי מבין המחזיקים בכלי נשק חם, כשליש מחזיקים כלי ירייה אחד, שליש מחזיקים 2-4 רובים והשליש הנותר מחזיקים 5 רובים או יותר. [4] סקר לאומי של כלי נשק שבוצע בידי Deborah Azreal מאוניברסיטת הארווארד מצא כי 14% מבין בעלי הנשקים מחזיקים כ-50% מבין כלי הנשק. בגלל שכמות המחזיקים בכלי נשק מוערכת בכשליש עד רבע מבין האוכלוסייה, פירוש הדבר הוא כי כ-3%-4% מתוך האוכלוסייה המבוגרת בארצות הברית מחזיקים כמחצית מתוך כ-270 מיליון כלי ירייה.[5]

כמחצית מבין הגברים הלבנים בארצות הברית מחזיקים נשק. רבע מבין הגברים הלא-לבנים בארצות הברית מחזיקים בנשק חם. רבע מבין הנשים הלבנות מחזיקות בנשק. 16% מבין הנשים הלא לבנות מחזיקות בנשק. יש גם הבדלים בהשכלה שניכרים במיוחד בקרב לבנים - 41% מבין הלבנים ללא תואר ראשון מחזיקים נשק חם לעומת 26% בקרב מי שיש לו לפחות תואר ראשון. אנשים בצפון ארצות הברית מחזיקים פחות נשקים מאשר בדרום ארצות הברית. יש הבדל גדול בתפוצת הנשק ביחס לצפיפות העירונית. מבין התושבים שחיים באיזורים כפריים, 46% אומרים שבבעלותם כלי נשק, מבין אלו שגרים בפרברים רק 28% מחזיקים בנשק ואלו שחיים באיזור העירוני מחזיקים רק 19% [4]

בעשרות השנים האחרונות יש ירידה בכמות הנשקים (אקדח או רובה) שמוחזקים במשק הבית. בשנת 1973 עמד נתון זה על 49% - כמעט חצי ממשקי הבית, עד 2010 ירדה כמות זו ל-34% ומאז הייתה עליה קלה ל-37%. יש ירידה גם בכמות המשיבים כי ברשותם יש אקדח או רובה - מ-29% בשנת 1980 לשיא שלילי של 22% בשנת 2010. [1]

כמעט שני שליש מהתושבים בארצות הברית חיו בשלב כלשהו של חייהם בבית שהיה בו נשק חם. 48% מהתושבים גדלו בבית שהיה בו נשק חם. כ-70% מהתושבים הבוגרים בארצות הברית ירו באקדח או רובה בשלב כלשהו בחייהם. דבר זה כולל 55% מתוך התושבים שאין להם נשק. [4]

 
מפה של הערכת כמות הנשק החם בידי אזרחים, ביחס למאה תושבים, נכון לשנת 2017.

קיימות הערכות לגבי כמות הנשקים במדינות שונות שהם בידי אזרחים. יש הבדלים גדולים מאוד בין מדינות שונות. [6] כמות הנשק החם בידי אזרחים בארצות הברית היא הגבוה בעולם, עם 120 נשקים לכל 100 תושבים, כולל ילדים ותינוקות. שתי מדינות נוספות עם כמות גדולה של נשק אזרחי הן איי פוקלנד (62 נשקים למאה תושבים)ותימן (52). יש עוד כמה מדינות בעלות כמות של כ-30 נשקים ל-100 תושבים, ביניהן מדינות עם היסטוריה של מלחמת אזרחים כמו לבנון, בוסניה-הרצגובניה, מונטנגרו וסרביה. יש כ-65 מדינות, ביניהן מדינות אירופה שבהם כמות הנשק ל-100 תושבים היא בין 10 ל-25 נשקים למאה תושבים. ועוד כ-40 מדינות בהן כמות הנשק למאה תושבים היא בין 5 ל-10 רובים - כולל מדינות באפריקה, אסיה ואירופה. כמות הרובים והאקדחים בידי אזרחים בישראל מוערכת ב-6.7 למאה תושבים - במקום 108 מבין 230 מדינות. עוד כ-70 מדינות הן בעלות שיעור החזקת נשק של 1-5 נשקים למאה תושבים. ועוד כ-35 מדינות עם כמות נשקים של פחות מ-1 למאה תושבים. מספר מדינות הן בעלות כמות אפסית של נשקים למאה תושבים כולל יפן, סינגפור, דרום קוריאה, אינדונזיה וטייוואן.

תומכים של החזקת נשק קל טוענים לפעמים כי יש מדינות מערביות שבהן יש תפוצה גבוהה של נשקים - כמו ישראל או שווייץ וטוענים כי דבר זה מצביע על חוסר קשר בין החזקת נשק לבין מקרי היפגעות מנשק. אולם בשתי המדינות הללו החזקת נשקים מבוצעת בעיקר על ידי חיילים לצרכים צבאיים. אין אפשרות קלה לקנות אקדחים או רובים כשהמטרה היא מניעת פשיעה, הגישה לנשק היא קשה יחסית, ואין נשיאה של הנשק כ"זכות חוקתית". נשק בידי חיילים בישראל מוגבל בעיקר לחיילים קרביים (שהם קבוצה קטנה יחסית מתוך כלל החיילים) או קצינים, ואילו חיילי מילואים או חיילים בסדיר שאינם קרביים אינם נושאים נשק, מלבד נשק זה עד לשנים האחרונות המדינה הגבילה את החזקת הנשקים בידי אזרחים. כאמור כמות הנשקים האזרחיים למאה תושבים בישראל עומדת על 6.7 נשקים ל-מאה תושבים - לא שיעור שנחשב גבוה. בשווייץ יש לתושבים נשק אבל הוא מאופסן לשם שימוש צבאי בשעת חירום ואין עידוד של נשיאת נשק בגלוי או החזקת נשק לשם צרכים אחרים, אין גישה קלה של האזרחים לנשק. כמו כן הן בשווייץ והן בישראל יש שיעור גבוה יחסית של מקרי מוות מירי ביחס למדינות מערביות אחרות. כמו כן ניתן לראות כי במדינות עם כמות נמוכה של נשקים - כמו יפן לדוגמה - יש גם כמות נמוכה מאוד של מקרי רצח.

השפעות של נשק חם בארצות הברית

חוקרים של ארגון הבריאות העולמי מצביעים על בעיה גדלה בתחום בריאות הציבור עקב פגיעות מנשק חם. לבעיה זו יש גם עלויות כלכליות וחברתיות שמשתרעות מעבר לאובדן החיים המיידי. מחקרים הראו כי מקרי מוות בארצות הברית שקשורים ברובים עולים כ-100 מיליארד דולר בשנה, כאשר נלקחות בחשבון עלויות חברתיות, כולל הליכים משפטים, אובדן איכות חיים, השפעות פסיכולוגיות והפחתת ערך נדל"ן ורכוש.[7] [8]

הרוגים מנשק חם בארצות הברית

 
כמות מקרי המוות עקב נשק חם בשנה, ביחס לאוכלוסייה של 100 אלף איש, נכון לשנת 2003. בארה"ב הנתון גבוה פי 7 ביחס למדינות עשירות אחרות. קיימים הפרשים של מאות אחוזים בין ארה"ב למדינות מערביות אחרות ביחס לכל סוגי ההרג בנשק חם - רצח, התאבדות ותאונות.

החל משנת 2014 קיים רישום מפורט של מקרי מוות ופציעות בארצות הברית, תודות לפעילות של Gun Violence Archive, ארגון עצמאי ללא מטרות רווח שעוסק אך ורק בדבר זה, וללא הבעת עמדה בנושא. הארגון מציג גם סיכומים וחיתוכים שונים וגם נתונים חופשיים ומפורטים בנוגע לתקריות הירי כולל הפניות למקורות (ראו פרטים על הארגון בהמשך).

בשנת 2018 נהרגו בארצות הברית מעל 36 אלף בני אדם מנשק חם - 14,600 בני אדם נהרגו בתאונות ומקרי ירי ורצח מכוון, בנוסף להערכה של כ-22 אלף מקרי התאבדות בשנה (שאינה נאספת על ידי Gun Violence Archive). סך הכל, היו כ-57 אלף תקריות ירי (ללא התאבדויות) שבהם נהרגו כאמור מעל 14 אלף אנשים ונפצעו 28 אלף אנשים. מספר הילדים שמתו (בגיל 0-11) עמד על 666. מספר בני הנוער שמתו (בגילאים 12-17) היה 2,830. היו 340 מקרים של ירי המוני - ירי שבו יש לפחות ארבעה נפגעי מירי. [1]

בשנת 2014 מתו בארצות הברית כ-34 אלף אנשים מנשק חם. [5] בשנת 2015 מתו 33,594 בני אדם בארצות הברית מנשק חם, תמותה דומה לתמותה מתמותה מתאונות. באותה שנה נפצעו מנשקים בארצות הברית 85 אלף בני אדם, כולל כמעט 10,000 ילדים.[2]

בשנת 2011 מתו בארצות הברית 31 אלף בני אדם עקב נשק חם, כלומר כ-90 אנשים בממוצע בכל יום. מקרי המוות האלו נחלקו לכ-19 אלף (62%) מקרי רצח, 11 אלף (36%) התאבדויות, ו-600 תאונות (2%). מקרי מוות כתוצאה מנשק חם היו אחת מעשר סיבות המוות המובילות בארצות הברית.[2][3]

בשנת 2004, מתו בארצות הברית 81 אנשים בממוצע בכל יום עקב ירי מנשק חם, סה"כ 29,569 בני אדם, לפי מדידה של המרכזים לבקרה ומניעת מחלות CDC. עוד 64,389 בני אדם נפצעו מנשק חם. כ-176 אנשים ביום בממוצע - יותר מפי 2 מכמות מקרי המוות. מקרי הרצח נפוצים יותר אצל שחורים וצעירים ומקרי ההתאבדות בנשק נפוצים יותר בקרב לבנים מבוגרים. ניתן לחלק את 81 מקרי המוות של הממוצע היומי לפי סיבות הירי ולפי גיל הקורבן: [9]

גיל התאבדות רצח תאונות סה"כ
17 ומטה 1 2 1 4
18-25 5 11 1 17
26-39 9 11 1 21
40 ומעלה 30 7 2 39
סה"כ 45 31 5 81

באותו זמן, בכל יום נהרגים בארצות הברית 4 ילדים ונערים עקב ירי מנשק חם. בכל יום מסייע הנשק החם ל-45 אנשים להתאבד, מסייע לרצח של 31 בני אדם והורג כ-5 אנשים בתאונות נשק.

התאבדויות

בכל שנה יש 22 אלף מקרי התאבדות באמצעות נשק חם. יש אנשים, בעיקר ליברטים הרואים בכך דבר שאינו פסול שכן לאדם יש חופש לסיים את חייו. עם זאת מחקרים בתחומים של מניעת התאבדות מראים שאחד האמצעים להפחית מקרי התאבדויות הוא להפחית גישה לאמצעים קטלניים.

השוואה למדינות אחרות

מחקר משנת 2011 בחן נתונים של שנת 2003 בין המדינות העשירות בעולם שכללו את יפן, קנדה, אוסטרליה, מדינות אירופה וארצות הברית. כלל המדינות העשירות מלבד ארה"ב חיו של 563 מיליון בני אדם, והיו בהן 7,600 מקרי מוות מנשק חם. בארצות הברית חיו באותה עת 290 מיליון בני אדם והתרחשו בה 29,700 מקרים של מוות מנשק חם. שיעור כלל סיבות המוות מנשק חם בארה"ב עמד על 10.2 לכל 100 אלף איש, בעוד שהממוצע למדינות עשירות אחרות עמד על 1.35 למאה אלף איש - שיעור נמוך פי 7. [3] אם בארצות הברית היו שיעורי הרג מנשק חם דומים למדינות עשירות אחרות, הדבר היה מקטין את התמותה שם ב-28,217 אנשים בשנה (נכון לנתוני 2011).

שיעור הרצח הכללי (כלל סוגי הרציחות) בארצות הברית היה גבוה פי 6.9 לעומת ממוצע במדינות העשירות האחרות. שיעור הרצח בארצות הברית שמעורב בו נשק חם היה גבוה פי 19 לעומת מדינות עשירות אחרות. שיעורי הרצח שבהן היה שימוש בנשק חם היו גבוהים הן עבור נשים והן עבור גברים - נשים בארצות הברית רצחו בנשק חם פי 11 לעומת נשים במדינות אחרות. גברים בארצות הברית רצחו בנשק חם פי 22 לעומת גברים במדינות אחרות. [3]

שיעורי המוות מתאונות מנשק חם היו גבוהים בארה"ב פי 5.2 ביחס למדינות העשירות האחרות. שיעור ההתאבדות הכללי בארה"ב נמוך ב-30% לעומת שאר המדינות, אבל שיעור ההתאבדות בנשק חם גבוה פי 5.8.[3]

 
כמות מקרי המוות עקב נשק חם בשנה, ביחס לאוכלוסייה של 100 אלף איש ב-40 המדינות המובילות בעולם בשכיחות המוות מנשק חם. הנתונים נכונים לשנים 2011-2013 במדינות מערביות, בחלק מהמדינות העניות הנתונים פחות אמינים ופחות מעודכנים.

בהשוואה בין-לאומית, ארצות הברית נמצאת במקום גבוה יחסית של כמות ההרוגים מנשק חם. השוואה כזו לא כוללת חלק מהמדינות שבהן מתקיימת מלחמה או מלחמת אזרחים כמו תימן, סוריה, עיראק או חלק ממדינות אפריקה. מבין המדינות שבהן בוצעו מדידות, יש כמות גבוהה של הרוגים מנשק חם במדינות דרום אמריקה ומרכז אמריקה כמו הונדורס, ברזיל, קולומביה ומקסיקו שגם בהן יש תפוצה גבוהה וקלה של נשק חם. ארצות הברית מדורגת במקום ה-12 בעולם בכמות ההרוגים ל-100 אלף איש - מעל 10 אנשים ל-100 אלף איש בשנה - המדינה המערבית עם מספר מקרי המוות הגבוה ביותר עקב ירי. [3]

שיעור כלל מקרי הרצח בארצות הברית עומד על 5.3 מקרי רצח למאה אלף תושבים. שיעור זה גבוה בהרבה מרוב המדינות המערביות. השיעור בקנדה עומד על 1.8. בישראל השיעור עומד על 1.36, בצרפת 1.3, בדנמרק ובאנגליה השיעור הוא 1.2, בגרמניה שיעור הרצח הוא 1 למאה אלף תושבים. בדרום קוריאה 0.6, בסינגפור וביפן 0.2. [10] ייתכן כי שיעור נמוך של רציחות ותחושה של בטחון גורמים לדרישה נמוכה מצד האוכלוסייה לנשקים. ייתכן גם כי כמות נשקים נמוכה יחסית גורמת לפחות רציחות. ייתכן כי גורם שלישי משפיע על שני הנושאים - לדוגמה חינוך, מניעת פשיעה, נורמות חברתיות ועוד.

השוואה לגורמי תמותה אחרים

נשק קל הוא גורם חשוב ובולט למוות בארצות הברית, במקום הראשון לסיבות מוות טראומטי היו תאונות דרכים, אך עקב הירידה בתאונות ועליה במקרי הירי נכון לשנת 2017 כמות המוות משני הגורמים היא דומה. [5] בשנת 2006 תאונות דרכים בארצות הברית גרמו למוות של כ-40 אלף איש בשנה, כלומר בשיעור גבוה ב-25% יותר מאשר כלל מקרי המוות עקב ירי. בשני התחומים גיל הקורבנות כולל אנשים בגיל נמוך יותר יחסית לנפגעים ממחלות לב או מחלות סרטן ולכן התופעה גורמות לאובדן משמעותי של שנות חיים בריאות וכן לטראומה נפשית וחברתית גדולה הרבה יותר. לפי National Center for Injury Prevention and Control תאונות דרכים גבו כ-1,186,070 שנות חיים מדי שנה בארצות הברית, נכון ל-2006.[11] עד שנת 2013 הייתה ירידה בכמות ההרוגים בתאונות דרכים והן הרגו 35,369 בני אדם. כ-13 אלף בני אדם מתים בשנה מנשק חם עקב רצח ותאונות נשק, כך שתאונות דרכים בארצות הברית הורגות פי 2.5 יותר בני אדם ביחס להיבט זה. [4]. כמו בנושא הנשק הקל, לממשלה יכולת גבוהה מאוד למנוע מוות עקב תאונות דרכים - ניתן להגדיל את כמות הנסועה והתאונות על ידי מדיניות של פרבור ולהקטין אותה על ידי מדיניות שמצמצמת תנועה מנועית על ידי עירוניות מתחדשת. במדינות אירופאיות רבות החלו ליישם בשנים האחרונות את חזון אפס תאונות דרכים. נקודת דמיון נוספת של תאונות דרכים ונשק היא פעילות של לובי פוליטי מאסיבי של תעשיית המכוניות ושל תעשיית הנשק הקל וכן שימוש במנגנונים של תעמולה כדי למנוע צעדי רגולציה ולשמור על דעת קהל אוהדת לתעשייה, בדומה לפעולות שנקטו בעבר חברות הטבק ביחס להכחשת נזקי העישון.

גורמים הקשורים לתמותה ממוות עקב מקרי ירי

מחקר קלאסי של Richard Nisbett, פסיכולוג חברתי מאוניברסיטת מישיגן, פורסם ב-American Psychologist בשנת 1993. ניסבט בחן את שיעורי האלימות הגבוהים יותר בדרום ארצות הברית. הוא בחן הסברים כמו עוני, מורשת העבדות, ואפילו אקלים חם יותר. ההסבר שלו לבסוף הוא "תרבות של כבוד" שבה התושבים נותנים חשיבות גבוהה לתדמית אישית, משפחה ורכוש. איומים על היבטים אלה עלולים לגרום תגובה אלימה שגורמים לשיעור גבוה יותר של רציחות ואלימות בבית. [12] מחקר משנת 2009 מצא כי "תרבות של כבוד" קשורה לסיכוי מוגבר שתלמידים יביאו נשק לבתי הספר וכן לסיכוי שיהיו בו תקריות ירי. המחקר קשר בין תוקפנות בבית הספר לבין פעילות נקמה עקב הרגשת איום על הזהות.[13][5]

מחקר של ריצ'רד פלורידה (Richard Florida) משנת 2012 ניסה למצוא קשרים בין אחוז מקרי המוות מירי (תאונות, התאבדויות, ירי להגנה עצמית ורציחות) במדינות שונות, לבין גורמים חברתיים שונים. הוא לא מצא קשר לצריכת סמים, רמות מתח נפשי, או הפרעות נוירוטיות במדינות, וגם לא קשר לאבטלה או לאי שוויון כלכלי בתוך המדינה. לעומת זאת הוא כן מצא כי חוקים לפיקוח על נשק כמו איסור על רובי סער, דרישה לנצרות וחובה לאפסון בטוח קשורים לכמות קטנה יותר של מוות מירי. [14] הנרי מורץ ועוד מחקרים של פלורידה בדקו היבטים נוספים של השוואת אלימות בערים. [6][7]

מעשי טבח - ירי המוני

במשך השנים היו בארצות הברית מספר מקרים בולטים של ירי המוני על בני אדם באמצעות נשק חם. מגמה זו גוברת בשנים האחרונות - עם יותר אירועי ירי ויותר נפגעים. לרוב הדברים נבעו עקב בעיות נפשיות, שנאה גזענית או התפתחות שנאה על רקע רומנטי או חברתי. בכל המקרים האלה קלות הגישה לנשק חם, שיחקה תפקיד מרכזי ביכולת של הרוצחים לתעל את הכעס או השנאה שלהם לרצח של מספר גדול של בני אדם. להלן רשימה חלקית בלבד של מעשי טבח אלה. לדוגמה רק בשנת 2016 לבדה בוצעו בארצות הברית 14 מקרים של מעשי ירי המוני. [8]

  • הירי מהמגדל של אוניברסיטת טקסס - ב-1 באוגוסט 1966, צ'ארלס ג'וזף ויטמן, שהיה צלף צבאי בעברו, ביצע מסע רצח מקומת התצפית של המגדל המרכזי באוניברסיטת טקסס באוסטין. סך הכל רצח ויטמן 18 בני אדם (כולל את אשתו ואמו אותן רצח מספר שעות קודם לכן) ופצע 31 אנשים נוספים. לאחר 96 דקות של ירי הצליחה המשטרה לירות ברוצח.
  • רונלד ג'ין סימונס היה רס"ר בחיל האוויר האמריקאי שרצח 16 בני אדם במסע רצח שנמשך שבוע בשנת 1987. 14 קרבנותיו הראשונים היו כל בני משפחתו - אשתו, בניו ובתו, כלתו וחתנו ונכדיו.
  • הירי בתיכון ת'ורסטון באורגון - קיפלנד פיליפ קינקל היה תלמיד בן 15, שביצע רצח המוני ב-21 במאי 1998. הוא רצח את הוריו ולאחר מכן שניים מחבריו לכיתה, ופצע 25 תלמידים אחרים ב- בתיכון ת'ורסטון בספרינגפילד, במדינת אורגון. לקינקל היה עניין חזק באקדחים ובפצצות מגיל מוקדם. בהתחלה, אביו התנגד לזה, אך מאחור יותר הוא רשם את בנו לשיעורי נשק, קנה לו רובה קליבר 22 ובסוף אקדח 9 מ"מ גלוק. יום לפני הרצח סולק קינקל מתיכון ת'ורסטון על אחזקת אקדח אותו גנב חברו מאביו של אחד התלמידים האחרים.
  • הטבח בתיכון קולומביין - התרחש ב-20 באפריל 1999, בבית הספר התיכון "קולומביין" במחוז ג'פרסון שבקולורדו, ליד הערים דנבר וליטלטון. שני תלמידים, אריק האריס בן ה-18 ודילן קלבולד בן ה-17, ביצעו טבח ירי המוני וגרמו למותם של 12 תלמידים ומורה אחד, ולפציעתם של 24 אחרים, ולאחר מכן התאבדו.
  • הטבח בווירג'יניה טק - התרחש ב-16 באפריל 2007 בקמפוס אוניברסיטת "וירג'יניה טק" בעיר בלקסבורג שבמדינת וירג'יניה. סונג-הוי צ'ו, סטודנט באוניברסיטה בן 23, השתמש בשני אקדחים חצי אוטומטיים, כדי לרצוח 32 תלמידים ומרצים והתאבד בירייה.
  • הטבח בפורט הוד - ב-5 בנובמבר 2009 התרחש ירי בבסיס בפורט הוד, טקסס. נידל האסן, פסיכיאטר וקצין בצבא רצח 13 אנשים ופצע 30 אחרים. הרצח בוצע ככל הנראה על רקע קשריו של האסן עם ארגון אל-קעידה.
  • הטבח בבית הספר היסודי סנדי הוק - התרחש ב-14 בדצמבר 2012 בניוטאון, קונטיקט, ארצות הברית, ובמהלכו נרצחו 27 בני אדם. הרוצח, אדם לאנזה בן ה-20, שהיה חמוש בשני אקדחים ורובה, רצח תחילה את אמו בביתה ולאחר מכן 20 ילדים בגילאי חמש עד עשר ושישה מבוגרים בבית הספר היסודי סנדי הוק, זאת בטרם התאבד בירייה.
  • פיגוע הירי באורורה - התרחש ב-20 ביולי 2012, באולם התשיעי של תאטרון המאה, שנמצא במרכז העיר אורורה במדינת קולורדו. הוא אירע בעת הקרנת הבכורה של הסרט "עלייתו של האביר האפל". הסטודנט ג'יימס איגן הולמס בן ה-24 נכנס לאולם הקולנוע כשהוא מחופש לדמותו של הג'וקר ופניו מכוסות במסכת גז, זרק רימון עשן וביצע טבח ירי המוני באמצעות כלי נשק רבים וגרם למותם של 12 מהצופים ולפציעתם של 59 אחרים. הולמס נתפס מאוחר יותר על ידי כוחות המשטרה במגרש החניה שמחוץ לאולם הקולנוע, כאשר ברשותו רובה, אקדח וחומרי נפץ.
  • הטבח בבסיס הצי האמריקני בוושינגטון - התרחש ב-16 בספטמבר 2013, בבניין המפקדה בבסיס חיל הים של ארצות הברית, דרומית מזרחית לעיר הבירה וושינגטון. 13 אנשים (ובכללם הרוצח) נהרגו, 14 נוספים נפצעו. הרוצח, אהרון אלקסיס, שחור בן 34, ששרת בעברו בצי וסבל מבעיות נפשיות, נהרג בחילופי אש עם המשטרה.
  • פיגוע הירי בצ'ארלסטון - התרחש ב-17 ביוני 2015, בכנסייה האפריקנית מתודיסטית אפיסקופלית עמנואל בצ'רלסטון שבקרוליינה הדרומית. בפיגוע נהרגו תשעה בני אדם, ובהם הכומר הראשי בכנסייה. הרוצח, דילן סטורם רוף, לבן גזען בן 21, נתפס יום לאחר האירוע בשלבי, קרוליינה הצפונית.
  • הירי במכללה הקהילתית אומפקווה ב-1 באוקטובר 2015, התרחש ירי במכללה הקהילתית אומפקווה, במחוז דאגלס בסמוך לעיר רוזברג שבאורגון. היורה, כריס הרפר מרסר בן ה-26, רצח 9 בני אדם לפני שנהרג בחילופי אש עם המשטרה.
  • פיגוע הירי במועדון הלהט"ב באורלנדו - התבצע ב-12 ביוני 2016, ב"פּוֹלְס" (Pulse), מועדון לילה ומקום מפגש פופולרי של הקהילה הגאה בעיר אורלנדו, פלורידה. הפיגוע, בו נרצחו 49 בני אדם ונפצעו 58, זו הייתה התקרית הקטלנית ביותר נגד הקהילה הלהט"בית בהיסטוריה האמריקאית. הרוצח היה עומר סדיק מאטין, מוסלמי ממוצא אפגני יליד ניו יורק, אשר עבד כמאבטח ונשא נשק ברישיון. מאטין נהרג מחילופי יריות במהלך פעולת ההשתלטות של היחידה לא ברור אם הרקע לרצח הוא טרור איסלמי או שנאה על רקע הומופובי.
  • הטבח בסטריפ של לאס וגאס - התרחש ב-1 באוקטובר 2017, אדם חמוש בנשק אוטומטי פתח באש מהקומה ה-32 של מלון "מפרץ מאנדליי" לעבר קהל של 22,000 בני אדם בפסטיבל מוזיקת קאנטרי בסטריפ של לאס וגאס, נבאדה. היורה, גבר לבן בן 64 בשם סטיבן קרייג פאדוק, נמצא מת בחדר המלון שלו לאחר שירה בעצמו למוות. בטבח נרצחו למעלה מ-59 בני אדם ולמעלה מ-527 נפצעו.
  • הטבח בבית הספר התיכון בפארקלנד, פלורידה - התרחש ב-14 בפברואר 2018, היורה היה בן 19, תלמיד לשעבר שסולק עקב בעיות משמעת. הוא ירה למוות ב-17 תלמידים ופצע לפחות 10 אחרים. [9]

חשיפה לאלימות מרובים ויצירת תרבות פחד

בעוד שרבים מתושבי ארצות הברית רואים בנשיאת נשק מקור לגאווה ותחושה של חופש, יש פערים ניכרים בנושא זה בין אזרחים שונים. מלבד ההשפעה של מי שנרצחו מירי, תרבות הנשק משפיעה על גם על מעגלים רחבים יותר - 44% מהאזרחים הבוגרים בארצות הברית טוענים כי הם מכירים באופן אישי מישהו שנורה בטעות או במכוון על ידי נשק חם. כמעט רבע מהתושבים הבוגרים (23%) טוענים כי הפחידו עם נשק או איימו בנשק או עליהם או על מישהו ממשפחתם. חצי מהתושבים רואים באלימות מנשק חם בעיה גדולה מאוד בארצות הברית כיום. [4]

מקרי הירי ההמוניים והחשיפה של כלי נשק רבים תורמים לכך שקיימת בארצות הברית תרבות של פחד - לדוגמה יש שכונות של שחורים שבהם לבנים ממעטים להיכנס, ולהפך. יש מקומות שבהם מומלץ לתיירים לא להיכנס בשעות הלילה וכו'. תרבות הפחד נתרמת גם על ידי ריבוי דיווחים על ירי ועל מעשי פשיעה בחדשות. דבר זה הוא חלק מסינדרום העולם האכזר לפיו תכנים אלימים בתקשורת המונים גורמים לצופים להאמין במיתוס לפיו העולם הוא מקום אלים, מסוכן ואכזרי יותר משהו באמת. בנוסף לכך מקרי ירי המוניים תורמים עוד יותר לפחד. פחד זה תורם לכך שאנשים קונים אקדחים כדי להגן על עצמם ועל משפחתם.

על פי סקרים של גאלופ, בין 1966 ל-1982 הייתה ירידה בשיעור האנשים שאמרו שהם לא מרגישים בטוח ללכת ברחוב בלילה במרחק מייל אחד מהבית שלהם. משיעור של 66% לשיעור של 52%, מאז הייתה עליה באי בטחון לשיעור של 69% בשנת 2002 ודבר זה ירד בצורה מסויימת ל-63% בשנת 2014. תחושת חוסר הביטחון חזקה יותר אצל צעירים מאשר אצל מבוגרים, ייתכן כי דבר זה קשור למקום המגורים - אנשים מבוגרים יותר חיים בפרברים ואילו צעירים יותר חיים יותר בעיר. כמו כן עניים ונשים מרגישים פחות בטוח ללכת בחוץ בלילה. עד שנת 1998 הייתה ירידה הן בשיעור הפשיעה האלימה (בא לידי ביטוי ב-"victimization rate") והן בתחושה כי כמות הפשיעה עלתה השנה. בשנת 2000 חשבו 40% כי יש יותר פשיעה השנה, מתקופה זו יש פיצול - שיעור הפשיעה האלימה ירדו (לפי נתוני הממשל) אבל הייתה עליה בכמות האנשים שדיווחו כי הם מרגישים שיש יותר פשיעה השנה, תחושה שעמדה בשנת 2014 על 63%. [15]

פוליטיקה של נשק בארצות הברית

פוליטיקה של נשק בארצות הברית מוגדרת בעיקר על ידי שתי קבוצות - האחת היא קבוצות אזרחים ופוליטיקאים הפועלים למען הטלת מגבלות על רכישה ונשיאה של נשק. הקבוצה השנייה מורכבת מתומכי נשיאת נשק הרואה בו זכות אדם חשובה, וכן מלובי של חברות הנשק. קבוצות הפעילים לא מסכימות על ההשפעה של נשיאת נשק ומגבלות לצמצום נשיאת נשקים על פשיעה ועל בטחון הציבור. לעומת נימוקים אידאולוגיים אלה, הלובי של חברות הנשק מעוניין תמיד להגדיל את כמות המכירות של נשקים, תחמושת ושירותים נלווים (כמו מטווחים, תחרויות ירי, נרתיקי אקדחים ועוד) ולכן הוא תמיד תומך בצעדים להקלה על שיווק של נשק.

תומכים במגבלות על הפצת נשק טוענים כי זכויות נשיאת נשק רחבות או לא מוגבלות, מונעות מהממשלה לקיים את חובתה בהספקת בטחון לתושבים. תומכי נשיאת הנשק טוענים כי נשיאת נשק חם חשובה לשם הגנה עצמית, ציד, פעילות ספורט וכהגנה מפני עריצות השלטון. תומכים בהטלת מגבלות על נשק טוענים כי שמירה על כך שנשקים לא יגיעו לידי פושעים תגרום לקהילות בטוחות יותר, בעוד שתומכי הנשק החופשי טוענים כי החזקת נשק בידי אזרחים שומרי חוק מקטינה את הפשיעה.

העדר מגבלות על נשיאת נשק, מעוגנת בתיקון השני לחוקת ארצות הברית משנת 1791 ובשנת 1868 אומץ התיקון הארבע עשר לחוקה. ההשפעה של שני החוקים אלה על פוליטיקה של נשק בארצות הברית הייתה מהותית. בשנת 2008 ו-2010 החלטות של בית המשפט העליון בארצות הברית קבעו כי זכותם של אזרחים לשאת נשק לשם הגנה עצמית.

בסקר של מכון PEW משנת 2017 נמצא כי יש נושאים שבהם יש פערים גבוהים בין אנשים שיש להם נשק (כ-30% מהאוכלוסייה) לבין שאר האוכלוסייה. לדוגמה שלושה מתוך ארבעה מתוך אלו שמחזיקים נשק טוענים כי מדובר בזכות חיונית שקשורה להרגשת חופש, לעומת זאת רק 35% מאלו שלא מחזיקים נשק חושבים כך. גם בתוך המחזיקים בנשק יש הבדלים ביחס לנושא זה - 25% חושבים שהחזקת נשק היא חלק חשוב מאוד בזהות שלהם, 25% חושבים שזה חלק מסויים בזהות שלהם, 30% חושבים שמדובר בחלק לא מאוד חשוב בזהות שלהם ו-20% חושבים שזה לא חלק חשוב בזהות שלהם בכלל. [4]

יש מספר נושאים של הגבלות ברכישת נשק שבהם יש הסכמה רחבה בקרב כלל האוכלוסייה ואין בהם פערים בין בעלי אקדחים לבין שאר האוכלוסייה. לדוגמה 89% אחוז מהאזרחים הבוגרים בארצות הברית מתנגדים למכירת נשק לאנשים עם בעיות נפשיות, ואין הבדל בתחום זה בין בעלי אקדחים לשאר הציבור. 84% בעד ביצוע בדיקות רקע על קונים של נשק בעת ירידי נשק. ועל מגבלות שונות של נשק. בנושאים אחרים יש פערים בין הציבורים אבל עדיין יש תמיכה ציבורית רחבה בקיומם - כמו איסור מכירה של רובי-סער (68%), קיום בסיס נתונים על מכירות נשקים (71%), ואיסור מכירה של מחסניות גדולות (65%) [4] למרות שהסכמה זו חוצת מחנות, הם אינם מקודמים עקב לובי פוליטי של חברות הנשק.

לפי הערכה של Center for Responsive Politics, איגוד הרובאים הלאומי, ה-NRA, הוציא כ-59 מיליון דולר עבור פעולות לובי ומימון חיצוני בשנת 2016. סכום זה גבוה בהרבה לעומת סכומים שהוציאו תומכים בהגבלות על נשק. כמו כן זהו סכום גדול יחסית לגודלה של התעשייה ביחס למספר המועסקים שלה. עם זאת מדובר בסכום קטן יחסית מסך ההוצאות למימון קמפיינים פוליטיים. ההוצאות להשפעה על הבחירות הפדרליות בארצות הברית בשנת 2016 הגיעו ל-6.4 מיליארד דולר - סכום גבוה יותר מפי 100 יחסית לכספים שמוציא איגוד הרובאים הלאומי. למרות זאת ההשפעה של הלובי גבוהה מאוד והוא מצליח לחסום מאמצי חקיקה שונים להגבלות על נשק - גם כאלו שזוכים לתמיכה מצד הציבור שקונה נשקים. [5]

הטלת מגבלות על המחקר

הקונגרס בארצות הברית העביר בשנת 1996 את "התיקון של דיקי", שקבע כי למרכז לבקרה ולמניעת מחלות (CDC), הגוף המרכזי בארצות הברית שחוקר כיצד למנוע מחלות ופציעות אסור לחקור היבטים של מגבלות על נשק. הגבלות דומות הוטלו על סוכנויות ממשלתיות נוספות. התוצאה היא שהתקצוב הממשלתי למחקרים ומחקרים על נשק חם ירדו באופן חד מאוד. במאמר בירחון הרפואי JAMA נכתב כי "שימוש אלים בנשקים חמים הרג בערך אותו מספר אנשים כזיהום דלקתי. עם זאת, המימון למחקר... [בנושא זה] היה בערך 0.7% מהמימון לזיהום דלקתי, ונפח הפרסומים היה בערך 4%." מניעת המחקר משרתת אינטרסים של חברות הנשק משום שכאשר מושמעים טיעונים בעד מגבלות נשק, מושמעת הטענה שאין מספיק מידע כדי לתמוך בעמדה לכאן או לכאן. [16]

דבר זה דומה לאסטרטגית נטיעת ספק שהשתמשו בה חברות הטבק במשך מספר עשורים כדי להכחיש את נזקי העישון וכן היבטים אחרים של העישון כמו התמכרות לטבק או סכנות של עישון פסיבי.

איסוף נתונים על תקריות ירי

בשנת 2013 הוקם גוף עצמאי בשם Gun Violence Archive, שאוסף נתונים מפורטים על תקריות ירי ברחבי ארצות הברית. המידע נוגע לאירועי רצח, הרג ותאונות ולא כולל מידע על התאבדויות. המידע נאסף ממגוון גדול של מקורות - מעל 2,500 מקורות הכוללים גופי תקשורת, שוטרים, מידע ממשלתי ומסחרי ומספק הן מידע מפורט, הן סיכומים שנתיים ובחתכים שונים, והן מידע קרוב לזמן-אמת. באופן מכוון הגוף לא נוקט שום עמדה בעד או נגד סוגיות הקשורות לנשק. [10]

הגוף מציג חיתוכים של ירי לפי שנים וגם בתצוגה על גבי מפות - ירי לא מכוון, ירי למטרות הגנה, ירי במסגרת "פלישה לבתים", נערים שנהרגו או נפצעו מירי, ילדים שנהרגו או נפצעו מירי, כלל הנפצעים מירי, כלל ההרוגים מירי, תקריות ירי, שוטרים שנורו למוות, ומקרי ירי המוני. [11]

טיעונים בעד ונגד נשק חם בארצות הברית

השפעת כלי ירייה על מניעת פשיעה ועל מקרי רצח

אחד הטיעונים הנפוצים לטובת החזקת כלי ירייה הוא שרובים ואקדחים מסייעים להפחית פשיעה כדי להרתיע פושעים או כדי למנוע פשע בעת התרחשותו, דבר המכונה "Home defense".

כמות הפשיעה בארצות הברית גבוהה למדי, וכך גם כמות מקרי הרצח הכללית ומקרי הרצח כתוצאה מירי. השוואה למדינות מערביות נוספות מצביעה על כך שמאות שנים של תפוצת נשק בארצות הברית לא הובילה לכמות פשיעה נמוכה יותר. מחקרים שמנתחים השפעת תפוצה של נשק חם בארצות הברית מראים שעל כל מקרה של מניעת פשיעה יש מקרים רבים אחרים שבהם הנשק גורם לרצח, לתאונות ולאיומים על בני משפחה. מחקרים אחרים מצביעים על כך שאזרחים שומרי חוק שמנסים לאיים על פושעים עם נשק הם בעלי סיכון מוגבר להיפגע מירי של פושעים לעומת אזרחים שומרי חוק חסרי נזק. ההתמקדות של ארצות הברית במניעת פשיעה על ידי שילוב של נשקים ושל עונשים וצעדים משפטיים באים על חשבון ניסיונות מניעה אחרים של פשיעה כמו חינוך, עיצוב בטוח יותר של רחובות, ביטוח לאומי להקלת עוני, הדגשת ערכים של סולידריות וקבלת האחר במקום ערכים של תחרותיות וגזענות, וצעדים נוספים.

מחקר משנת 1987 של 626 מקרי ירי בבתי מגורים או לידם בערים בארצות הברית, מצא כי על כל מקרה ירי שהיה מוצדק מבחינה חוקית, או שימש לשם הגנה עצמית, היו 4 מקרים של ירי בלתי מכוון, 7 מקרים של תקיפה לא חוקית או רצח, ו-11 מקרים של התאבדות וניסיונות-התאבדות. מעל 50% ממשקי הבית בארצות הברית מודים שברשותם כלי נשק. מחקר אחר משנת 2004 מצא שללא תלות בסוג הנשק, נהלי האפסון, או מספר כלי הנשק שיש בבית, החזקת כלי נשק חם בבית מקושרת לסיכון מוגבר להתאבדות או לרצח בבית. מחקר מ-2005, מצא שאנשים שיש להם כלי נשק ומנצלים את בני/בנות זוגם הם בעלי סיכון גבוה יותר לאיים על בני או בנות הזוג.[12]

מחקר משנת 2009 בחן מאות מקרי ירי בפילדלפיה ומצא שאנשים שהיה ברשותם אקדח בזמן תקיפה, הם בעלי סיכון גבוה יותר להיפגע מירי ולמות מירי בזמן התקיפה בסיכון גבוה פי 4.46 לעומת אנשים שאין ברשותם נשק, וזאת לאחר נטרול גורמי סיכון אחרים שיכולים להגדיל את הסיכוי לתקיפה כמו גיל, מוצא שחור או לבן, עיסוק בכסף מזומן, אלכוהול וכו'. הסיבה היסודית לכך היא שהן לאזרח שומר החוק והן לפושע יש נשק, אבל הפושע מיומן יותר ופחות לחוץ לעומת האזרח, האזרח מנסה לפגוע בפושע אבל דבר זה מגדיל את הסיכוי לכך שהפושע ירה בו. [17]

המיקוד של החברה בארצות הברית הוא על מניעת פשיעה בשלב מאוחר למדי של התרחשותה - לאחר שאדם כלשהו הפך לפושע והוא זומם לבצע פשע (הנשק אמור להרתיע אותו מלפגוע בבעלי נשק), לאחר שהפושע החליט כבר לבצע את מעשה הפשע (פגיעה או איום על הפושע עם נשק), או לאחר שהוא ביצע את הפשע (רדיפה אחר הפושע ומעצר או הרג שלו על ידי אזרחים). מתחומים אחרים של מניעת נזק - לדוגמה תאונות דרכים או בריאות הציבור ידוע כי בדרך כלל השלבים המאוחרים של התערבות בנזק הם השלבים היקרים והפחות אפקטיביים. דבר זה נכון גם לגבי התערבות אחרת שמקובלת בארצות הברית - תביעות משפטיות וענישה על ידי בתי כלא ועונשי מוות. לעומת זאת אין הרבה השקעה בנושאים אחרים שנועדו למנוע פשיעה- שיפור של הון חברתי, הקניית חינוך והשכלה לילדים ובמיוחד לילדים עניים, תכנון עירוני מונע פשיעה, מניעת תרבות פשע, מניעת תמריצים כלכליים לפשיעה, הקניית כלים לניהול כעסים או פריקת כעסים בצורה לא פוגענית, תקשורת לא אלימה ועוד. ניסויים של פרופסור דן אריאלי בנושא פשיעה קלה ורמייה, מצביעים על כך שאין הרבה חשיבות לסיכוי להיתפס, או לחומרת העונש ויש חשיבות רבה לנושאים אחרים לגמרי המשפיעים על דימוי עצמי של האדם. ניסויים ומחקרים אלה מפורטים בספר האמת על באמת. גישה זו של הקטנת כמות הפשיעה בכלים של כלכלה התנהגותית נוסו בין היתר בעיר בוגוטה ביחס להקטנת תאונות דרכים וביחס לרציחות.

נשק חם קל לטובת התגוננות מפני המשטר עריץ

טיעון נוסף לטובת החזקת נשק חם היא שהדבר נחוץ כדי למנוע מצב של משטרה מושחתת או של שלטון עריץ. אם לאזרחים יש נשק הם יכולים להתגונן מול שלטון כזה.

טיעון זה היה נכון אולי במהלך המאות ה-18 עד ה-19. לדוגמה במהלך מלחמת העצמאות בארצות הברית, הנשק של התושבים שימש אותם בקרבות נגד הבריטים. אבל מאז תחילת המאה ה-20 חלה עליה משמעותית ביכולת ההרג של צבאות מאורגנים כולל המצאות כמו טנקים, מטוסי קרב, מסוקי קרב, תותחים כבדים ועוד, כך שכוח צבאי מיומן ונחוש יכול להרוג אלפי אזרחים ללא אבדות משמעותיות. התגוננות מפני צבא מודרני דורשת אמצעי לחימה מתוחכמים יותר מרובים או תתי מקלע - כולל טילים נגד מטוסים, טילים נגד טנקים, יכולות מיקוש, וכן הכשרה צבאית. בנוסף צבא מודרני משקיע הרבה מאמץ בניהול לחימה משותף והיבטים אסטרטגים ותמיכת לחימה (כמו מודיעין, רפואה, לוגיסטיקה), שאזרחים חסרים אותם.

במהלך המאה ה-20 התרחשו מספר הפיכות ומהפכות חלקן עם נשק וחלקן בלעדיו. ובדרך כלל הדבר נבע משינוי פנימי בחברה ותמיכה של הצבא או חלקים מתוכו במורדים. הדבר לא נבע ממיליציות אזרחיות שהיו מצוידות מראש בנשק חם חוקי והתעמתו עם הצבא. במקרים אחרים כמויות גדולות של נשק קל ושל נשקים אחרים הגיעו אל המורדים דרך גניבת נשק מהצבא או דרך סיוע ממקורות אחרים. דוגמאות בולטות לשינויים כאלה כוללים את המהפכה נגד הצאר ברוסיה ב-1917, את מהפכה הגלסנוסט והדחת משטרים רודניים ברוסיה ובמזרח אירופה במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20, שינוי שלטון והפיכות בדרום אמריקה, המהפכה באוקראינה, המהפכה הכתומה ועוד. לעומת זאת ניסיון שינוי דמוקרטי בסין נתקל בהתנגדות צבאית של טנקים שהגנו על הצבא מפני מפגינים לא חמושים.

לעומת זאת נשק בידי אזרחים שימש לא פעם ארגונים או יחידים קיצונים כדי לנקוט באלימות נגד המשטרה או נגד הכוחות הפדרליים בארצות הברית, לאחר שהגיעו למסקנה שאלו נהגו בחוסר סבירות, בלי שיש להם תמיכה דמוקרטית עממית רחבה לפעולה כזו. כמו כן הידיעה שבידי אזרחים רבים יש נשק חם, תורמת לכך שהמשטרה בארצות הברית היא בעלת "אצבע קלה על ההדק", כך שלעיתים קרובות יותר (ביחס למדינות אחרות) היא יורה באזרחים נורמטיביים או במי שנחשד כפושע אך אינו מהווה סכנה, במיוחד בקרב מיעוטים. דבר זה מייצר חוסר אמון כלפי המשטרה ובאופן כללי מול השלטון, וגם יוצר מקרים של טיוח ותרבות של שקרים במשטרה עצמה. כמו כן נשק חם בידי קבוצות אוכלוסייה לא סבלניות (כמו לבנים גזענים, שחורים גזענים וכו') תורם למתח בין-גזעי, מכרסם באמון ובהון חברתי ובכך פוגע בשיח דמוקרטי וסובלני ומעודד קריאה נוספת להגברת כוחה של המשטרה ו/או הגדלת הביקוש לעוד נשק חם.

"זכות לשאת נשק" כטיעון להגברת החופש

ליברטנים רבים, בעיקר בארצות הברית, טוענים כי הגבלת הזכות לשאת נשק היא מגבלה על החופש, ולשם הגברת החופש יש למנוע הגבלות מצד המשטר בכלל ועל נשיאת נשק בפרט. טיעון זה מתעלם מכך שחירות אחת יכולה לכרסם בחירות אחרת. הזכות לשאת נשק עולה בחיי אדם ובכך פוגעת בחופש מהותי עוד יותר של החופש לחיות, וכן בחירויות נוספות.

יש מקרים בהם "הזכות לשאת נשק" והאלימות הכרוכה בה, מגבילה את חופש התנועה של אנשים. בשכונות עניות אנשים פוחדים לצאת לרחוב ולהסתובב במרחב הציבורי עקב חשש שיקלעו לקרב יריות בין כנופיות שונות או שיהיו קורבן לשוד ברחוב. בעיה נוספת של חופש תנועה היא חשש של אנשים עניים לצאת מהשכונה "שלהם" שכן בשכונות אחרות עלולים לירות בהם כנופיות אחרות. בעיה זו חריפה יותר כאשר יש מתח בין גזעים, מעמדות, עדות, חמולות או כנופיות. גם המשטרה או כוח שיטור-פרטי עלול להתנכל או לירות בהם אם הם יופיעו ב"שכונה לא נכונה" (כלומר בשכונות עשירות/לבנות) וכדי להגן על הלבנים והעשירים נוצרות שכונות פרטיות שהגישה אליהן מוגבלת. היבטים אלה יוצרים מגבלות תחבורה וניידות ומהוות פגיעה בחופש התנועה ויוצרים אי שוויון תחבורתי. היבטים אלה פוגעים קודם כל בתושבים העניים יותר. דברים אלה מתרגמים להשפעות כלכליות והגבלות נוספות על החופש דרך פגיעה בניידות חברתית ויצירת אי שוויון פוליטי. הדבר גם פוגע בחופש התנועה של עשירים שמפחדים להגיע לשכונות של עניים, וכן יש מגבלת תנועה של לבנים בשכונות שחורות וכדומה. קבוצות שנפגעות במיוחד הן קבוצות שמראש יש להן כוח פוליטי נמוך או שיש להן פחות נגישות חוקית, כלכלית או טכנית לנשק כגון בני נוער, נשים, קשישים ועניים שצריכים להסתמך על ליווי מצד גברים צעירים וחמושים כדי להתנייד.

בעיה של עודף נשק ברחובות תורמת לבעיה של תת-אכיפה מצד המשטרה, שמעדיפה לא להיכנס לשכונות אלימות ומסוכנות. דבר זה יוצרת בעיה של תשלומי פרוטקשן ואכיפת "חוקים" על ידי פושעים מקומיים דומיננטיים, כך שזכויות הקניין של העניים לא בהכרח נשמרות ונוצרת מלכודת עוני. בשכונות העשירות יש הפרטה דומה של שמירה על זכויות קניין ואכיפת החוק על ידי משטרה פרטית ושומרים פרטיים. היות ושיטור ואכיפה הם סוג של מוצר ציבורי נוצרות בעיות של כשלי שוק באכיפת החוקים, וכן מקרים של אלימות משטרתית כנגד פושעים וכנגד אזרחים עניים שאינם פושעים, במיוחד אלימות שמעורבת בה גם גזענות.

ראו גם

קישורים חיצוניים

תפוצה ומסחר של נשק חם
  • כמות הרובים לנפש במדינות שונות בוויקיפדיה האנגלית. יש לשים לב כי בחלק מהמקרים, בעיקר בארצות הברית יש אנשים שיש להם מספר נשקים, ולכן מדד טוב יותר הוא כמות האנשים שיש בבעלותם נשק או שהם נושאים נשק.
  • נשק קל חם בוויקיפדיה האנגלית
מקרי הרג ורצח מרובים ונשק קל
חקיקה להגבלת נשק ולובי פוליטי בנושא

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 A minority of Americans own guns, but just how many is unclear, Pew Research Center,JUNE 4, 2013
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 Lacey Wallace Why is there so little research on guns in the US? 6 questions answered, the conversation, February 21, 2018
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 Richardson EG, Hemenway D. Homicide, suicide, and unintentional firearm fatality: comparing the United States with other high-income countries, 2003. J Trauma. 2011 Jan;70(1):238-43. doi: 10.1097/TA.0b013e3181dbaddf
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 4.6 4.7 America’s Complex Relationship With Guns, An in-depth look at the attitudes and experiences of U.S. adults, Pew Research Center, JUNE 22, 2017
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 The outsize influence of the gun lobby,האקונומיסט, Nov 28th 2017
  6. ^ הערכה של כמות הרובים לנפש לפי מדינה, ויקיפדיה באנגלית
  7. ^ Gun-carrying restrictions and gun-related mortality, Colombia: a difference-in-difference design with fixed effects, ארגון הבריאות העולמי, Bulletin of the World Health Organization 2020;98:170-176. doi: http://dx.doi.org/10.2471/BLT.19.236646
  8. ^ Gun Violence: The Real Costs 2000
  9. ^ Bill Marsh, An Accounting of Daily Gun Deaths, New York Times
  10. ^ שיעור מקרי הרצח לפי מדינה, בוויקיפדיה האנגלית
  11. ^ Todd Litman, Evaluating Public Transportation Health Benefits ,The American Public Transportation Association, 14 June 2010
  12. ^ Richard Nisbett, Violence and U.S. regional culture. Am Psychol. 1993 Apr;48(4):441-9.
  13. ^ Ryan P. Brown, Lindsey L. Osterman, Collin D. Barnes, School Violence and the Culture of Honor, Psychological Science , Vol 20, Issue 11, pp. 1400 - 1405, November 1, 2009
  14. ^ Richard Florida, The Geography of Gun Violence, citylab.com, JUL 20, 2012
  15. ^ Lindsey Cookת Women, Young and Low-Income Americans Don't Feel Safe in Neighborhoods, us news Nov. 25, 2014
  16. ^ רועי צזנה, הון, שלטון וטבח ילדים בבתי ספר, 23 בפברואר 2018, אתר "ייצור ידע"
  17. ^ Branas CC, Richmond TS, Culhane DP, Ten Have TR, Wiebe DJ. nvestigating the Link Between Gun Possession and Gun Assault. American journal of public health. 2009;99(11):2034. doi:10.2105/AJPH.2008.143099.
תעשיות פוגעניות
תעשיות שונות: תעשיית הטבק - אלכוהול - תעשיית הנשק החם - תעשיית הבשר - תעשיית המכוניות - תעשיית הנפט - תעשיות מזהמות - תעשיית ההשמנה - תעשיית הסוכר - תעשיית התרופות - תעשיית ההימורים

רקע ושיטות פעולה: התמכרות - הכחשת אלימות - קפיטליזם של מקורבים - מוצר ציבורי - סיכון מוסרי - הלוגיקה של פעולה קבוצתית - האמת על באמת - תורת ההונאה - לובי פוליטי - קשרי הון-שלטון - הפרטת המחקר - תביעת השתקה - השפעות ההון על העיתונות - דיסאינפורמציה - הכחשת נזקי העישון - הכחשת זיהום - הכחשת אקלים - תרבות הצריכה

אוחזר מתוך "https://ecowiki.org.il/index.php?title=נשק_בארצות_הברית&oldid=124353"