שינויים

באותו יום זוכה האירוע לדיווח מפורט גם ב"הארץ" אבל -  הנה הבדל ראשון - לא בכותרת הראשית. זו עוסקת בפרשת מייק הררי, סוכן המוסד לשעבר שהיה ליועצו של הגנרל נורייגה, והגיע לישראל. בתחתית העמוד הראשון מופיעה הכותרת: "פיזור אלים של מפגינים בכנס השלום סביב חומות ירושלים: 50 נפגעו מזרנוקי מים, קליעי גומי וגז מדמיע שירתה המשטרה. 52 נעצרו" ("הארץ", 31.12.89)

באותו יום זוכה האירוע לדיווח מפורט גם ב"הארץ" אבל -  הנה הבדל ראשון - לא בכותרת הראשית. זו עוסקת בפרשת מייק הררי, סוכן המוסד לשעבר שהיה ליועצו של הגנרל נורייגה, והגיע לישראל. בתחתית העמוד הראשון מופיעה הכותרת: "פיזור אלים של מפגינים בכנס השלום סביב חומות ירושלים: 50 נפגעו מזרנוקי מים, קליעי גומי וגז מדמיע שירתה המשטרה. 52 נעצרו" ("הארץ", 31.12.89)

עכשיו נבדוק עד כמה באמת נתפס אירוע זה בעיני העיתונים כ"חדשותי"; על פניו, ניתן היה להניח שיש בו אלמנטים חדשותיים: אלימות נגד אזרחים, מטען פוליטי מובהק וכדומה. אלא שחדשות, כפי שכבר אמרנו, אינן נולדות סתם כך אלא מיוצרות ומתווכות על-ידי אמצעי התקשורת: הם שמחליטים מה להבליט ומה להצניע. עבר יום, התחלפה השנה - ואכן נראה כאילו שנה עברה מאז ההפגנה: היא נעלמת מן הכותרות. מה החשיבו עורכי העיתונים ב- 1.1.90 כידיעת היום? הנה הכותרות הראשיות: "ראש השב"כ הוא שדיווח לשמיר על פגישותיו של ויצמן עם אנשי אש"ף. המערך עומד מאחורי ויצמן" ("חדשות", 1.1.90) - "המערך יפרוש מהממשלה מחר בצהריים אם לא יבטל שמיר את פיטורי ויצמן" (" הארץ", 1.1.90)

עכשיו נבדוק עד כמה באמת נתפס אירוע זה בעיני העיתונים כ"חדשותי"; על פניו, ניתן היה להניח שיש בו אלמנטים חדשותיים: אלימות נגד אזרחים, מטען פוליטי מובהק וכדומה. אלא שחדשות, כפי שכבר אמרנו, אינן נולדות סתם כך אלא מיוצרות ומתווכות על-ידי אמצעי התקשורת: הם שמחליטים מה להבליט ומה להצניע. עבר יום, התחלפה השנה - ואכן נראה כאילו שנה עברה מאז ההפגנה: היא נעלמת מן הכותרות. מה החשיבו עורכי העיתונים ב- 1.1.90 כידיעת היום? הנה הכותרות הראשיות: "ראש השב"כ הוא שדיווח לשמיר על פגישותיו של ויצמן עם אנשי אש"ף. המערך עומד מאחורי ויצמן" ("חדשות", 1.1.90) - "המערך יפירוש מהממשלה מחר בצהריים אם לא יבטל שמיר את פיטורי ויצמן" (" הארץ", 1.1.90)

ובכן מה קרה? מאין צצה לה הכותרת הזו? מסתבר שבבוקר היום הקודם, ראש הממשלה יצחק שמיר הודיע על פיטורי השר עזר ויצמן בגלל פגישה שקיים, או לא קיים, עם נציגי אש"ף- חצי שנה קודם לכן (!) העיתוי הזה מעורר מחשבה, אך בואו לא נשכח את העיקר: נושא הפגנת השלום נדחק לקרן זווית ופינה את מקומו לעוד "משבר קואליציוני", אחד מני רבים בתולדותיה של ממשלת האחדות הלאומית, שהסתיים, כמו קודמיו, בלא כלום (שמיר חזר בו וויצמן נשאר בממשלה). "הארץ", שמעולם לא חרג באמת מגבולות הקונצנזוס, אכן "היגלה" את הסיפור (שהמשיך להתפתח: תחקיר המשטרה, תגובות "שלום עכשיו" ועוד) לעמוד 3; "חדשות", העיתון שניסה מדי פעם לשבור את מסגרת הקונצנזוס, לא הצליח לדבוק בעצמאותו: הסיפור הועבר לעמודים 16-17, עם הפניה מעמוד ראשון. במהלך השבוע חוזר ומשתלט על התקשורת תסריט המשבר הטיפוסי: איומי פרישה, האשמות הדדיות, פרשנים משרטטים תרחישים אפשריים וכדומה. שבוע שלם דשה התקשורת ב"משבר ויצמן" מכל כיוון אפשרי. רק בסוף השבוע שב "חדשות" ומראה שיש עולם מחוץ לממשלה, ושאפשר למצוא בו לא פחות ידיעות חשובות. "הארץ" באותו יום עדיין שקוע בספיחי ה"משבר". הנה הכותרות הראשיות: "בכינוס הכנה בתל אביב לקראת מפגש במצרים התקבל מסר מראש אש"ף: ערפאת יפגוש בקהיר אלפי ישראלים שהתארגנו בקבוצת 'תן יד לשלום'." (" חדשות", 4.1.90) "שרים בליכוד החליטו להמשיך בדרך משפטית את המאמצים להדיח את ויצמן." ("הארץ", 4.1.90)

ובכן מה קרה? מאין צצה לה הכותרת הזו? מסתבר שבבוקר היום הקודם, ראש הממשלה יצחק שמיר הודיע על פיטורי השר עזר ויצמן בגלל פגישה שקיים, או לא קיים, עם נציגי אש"ף- חצי שנה קודם לכן (!) העיתוי הזה מעורר מחשבה, אך בואו לא נשכח את העיקר: נושא הפגנת השלום נדחק לקרן זווית ופינה את מקומו לעוד "משבר קואליציוני", אחד מני רבים בתולדותיה של ממשלת האחדות הלאומית, שהסתיים, כמו קודמיו, בלא כלום (שמיר חזר בו וויצמן נשאר בממשלה). "הארץ", שמעולם לא חרג באמת מגבולות הקונצנזוס, אכן "היגלה" את הסיפור (שהמשיך להתפתח: תחקיר המשטרה, תגובות "שלום עכשיו" ועוד) לעמוד 3; "חדשות", העיתון שניסה מדי פעם לשבור את מסגרת הקונצנזוס, לא הצליח לדבוק בעצמאותו: הסיפור הועבר לעמודים 16-17, עם הפניה מעמוד ראשון. במהלך השבוע חוזר ומשתלט על התקשורת תסריט המשבר הטיפוסי: איומי פרישה, האשמות הדדיות, פרשנים משרטטים תרחישים אפשריים וכדומה. שבוע שלם דשה התקשורת ב"משבר ויצמן" מכל כיוון אפשרי. רק בסוף השבוע שב "חדשות" ומראה שיש עולם מחוץ לממשלה, ושאפשר למצוא בו לא פחות ידיעות חשובות. "הארץ" באותו יום עדיין שקוע בספיחי ה"משבר". הנה הכותרות הראשיות: "בכינוס הכנה בתל אביב לקראת מפגש במצרים התקבל מסר מראש אש"ף: ערפאת יפגוש בקהיר אלפי ישראלים שהתארגנו בקבוצת 'תן יד לשלום'." (" חדשות", 4.1.90) "שרים בליכוד החליטו להמשיך בדרך משפטית את המאמצים להדיח את ויצמן." ("הארץ", 4.1.90)

כבר ב- 2 באוגוסט, ערב הפלישה העיראקית לכוויית, כתב אראל גינאי, פרשן 'ידיעות אחרונות': "לאמיתו של דבר אין כמעט ספק, שבגלל חולשתה ובדידותה של  כוויית, יעלה בידי סדאם חוסיין להגשים לפחות חלק גדול של שאיפותיו על חשבון שכנתו הקטנה, אך העשירה, תוך שימוש בשיטה שהפעיל בשעתו היטלר בצ'כוסלובקיה". ורון בן ישי כתב יום אחרי הפלישה: "הפלישה של עיראק לכוויית אתמול, מזכירה במידה רבה את הפלישה של היטלר לחבל הסודטים בצ'כוסלובקיה ואחר כך לפולין. היא מתבססת על ההנחה האסטרטגית, שהמערב, הגורם היחיד שהיה מסוגל לעצור את היטלר אז ואת סדאם חוסיין היום, יעדיף להשלים עם העובדות המוגמרות ולא ייצא למלחמה". המעניין הוא, שהדברים האלו נכתבו בשבוע הראשון של אוגוסט.

כבר ב- 2 באוגוסט, ערב הפלישה העיראקית לכוויית, כתב אראל גינאי, פרשן 'ידיעות אחרונות': "לאמיתו של דבר אין כמעט ספק, שבגלל חולשתה ובדידותה של  כוויית, יעלה בידי סדאם חוסיין להגשים לפחות חלק גדול של שאיפותיו על חשבון שכנתו הקטנה, אך העשירה, תוך שימוש בשיטה שהפעיל בשעתו היטלר בצ'כוסלובקיה". ורון בן ישי כתב יום אחרי הפלישה: "הפלישה של עיראק לכוויית אתמול, מזכירה במידה רבה את הפלישה של היטלר לחבל הסודטים בצ'כוסלובקיה ואחר כך לפולין. היא מתבססת על ההנחה האסטרטגית, שהמערב, הגורם היחיד שהיה מסוגל לעצור את היטלר אז ואת סדאם חוסיין היום, יעדיף להשלים עם העובדות המוגמרות ולא ייצא למלחמה". המעניין הוא, שהדברים האלו נכתבו בשבוע הראשון של אוגוסט.

מטאפוריקת היטלר אינה מסתפקת, כמובן, בהשוואה בין כיבוש כוויית לכיבוש צ'כיה, אלא נאחזת בתכונות אופי ומרבה להישען על מטען אסוציאטיבי, כולל הדמיון הפיזי שבין סדאם חוסיין לבין אדולף היטלר. אבל הנקודה המרכזית היא, שבצד מטאפורת היטלר, מופיע, כבר באותם מאמרים מהשבוע הראשון של אוגוסט, גם הצד השני של המטבע: אם סדאם חוסיין הוא היטלר, הרי שכל מי שמנסה להגיע לפתרון של נסיגה לכוויית ללא מלחמה הוא צ'מברליין.. והחלקים הבאים של המאמרים עוסקים תמיד בניסיונות הפשרה נוסח צ'מברליין: "כאז כן עתה עלול להימצא הצ'מברליין שתחת מטרייתו הרודן מבגדאד יפרוש כנפיים וימשיך בכיבושיו". (ישעיהו בן- פורת, 5.8.90). כלומר, המטאפוריקה הזאת, הנוגעת בדברים הכי כואבים שלנו, בהשתמשה באנלוגיה הזאת, יצרה כבר בשבוע הראשון של אוגוסט, את התודעה, שכל פתרון אחר, שאיננו פתרון של מלחמה, יוליך אותנו לאותו אסון כמו מלחמת העולם השניה.

מטאפוריקת היטלר אינה מסתפקת, כמובן, בהשוואה בין כיבוש כוויית לכיבוש צ'כיה, אלא נאחזת בתכונות אופי ומרבה להישען על מטען אסוציאטיבי, כולל הדמיון הפיזי שבין סדאם חוסיין לבין אדולף היטלר. אבל הנקודה המרכזית היא, שבצד מטאפורת היטלר, מופיע, כבר באותם מאמרים מהשבוע הראשון של אוגוסט, גם הצד השני של המטבע: אם סדאם חוסיין הוא היטלר, הרי שכל מי שמנסה להגיע לפתרון של נסיגה לכוויית ללא מלחמה הוא צ'מברליין.. והחלקים הבאים של המאמרים עוסקים תמיד בניסיונות הפשרה נוסח צ'מברליין: "כאז כן עתה עלול להימצא הצ'מברליין שתחת מטרייתו הרודן מבגדאד יפירוש כנפיים וימשיך בכיבושיו". (ישעיהו בן- פורת, 5.8.90). כלומר, המטאפוריקה הזאת, הנוגעת בדברים הכי כואבים שלנו, בהשתמשה באנלוגיה הזאת, יצרה כבר בשבוע הראשון של אוגוסט, את התודעה, שכל פתרון אחר, שאיננו פתרון של מלחמה, יוליך אותנו לאותו אסון כמו מלחמת העולם השניה.

אם נתעלם מהגורמים האסוציאטיביים, או מהגורמים הפסיכולוגיים של דמיון בין סדאם חוסיין והיטלר, האנלוגיה ההיסטורית היא כמובן חסרת שחר, בגלל יחסי הכוחות: אוכלוסיית גרמניה הנאצית מנתה 70 מיליון נפש, ואוכלוסיית עיראק מונה 17 מיליון נפש, ואת העוצמה הצבאית של עיראק אי- אפשר בכלל להשוות לעוצמה הצבאית של גרמניה הנאצית ובוודאי לא לעוצמת הקואליציה שעמדה נגדה. כלומר, זאת היתה אנלוגיה שנשענה כולה על גורמים סוגסטיביים ועל הפחדים הקולקטיביים שלנו. היות שבישראל, בניגוד לארצות הברית, הצליחו המיתוסים המיוצרים על ידי המערכת השלטונית לגעת בפחדים האמיתיים של הציבור כולו, כולל אנשי מחנה השלום, הופשט המחנה הזה מראש מיכולת ההתגוננות וההתנגדות. לכן, אם יש איזה לקח שעלינו להפיק מהסיפור הזה, אין הוא נובע מהשאלה עד כמה אנו מיטיבים לנתח מיתוסים וזיכרונות קולקטיביים, אלא עד כמה אנו יודעים להתגונן מפני שימוש מניפולטיבי בהם.

אם נתעלם מהגורמים האסוציאטיביים, או מהגורמים הפסיכולוגיים של דמיון בין סדאם חוסיין והיטלר, האנלוגיה ההיסטורית היא כמובן חסרת שחר, בגלל יחסי הכוחות: אוכלוסיית גרמניה הנאצית מנתה 70 מיליון נפש, ואוכלוסיית עיראק מונה 17 מיליון נפש, ואת העוצמה הצבאית של עיראק אי- אפשר בכלל להשוות לעוצמה הצבאית של גרמניה הנאצית ובוודאי לא לעוצמת הקואליציה שעמדה נגדה. כלומר, זאת היתה אנלוגיה שנשענה כולה על גורמים סוגסטיביים ועל הפחדים הקולקטיביים שלנו. היות שבישראל, בניגוד לארצות הברית, הצליחו המיתוסים המיוצרים על ידי המערכת השלטונית לגעת בפחדים האמיתיים של הציבור כולו, כולל אנשי מחנה השלום, הופשט המחנה הזה מראש מיכולת ההתגוננות וההתנגדות. לכן, אם יש איזה לקח שעלינו להפיק מהסיפור הזה, אין הוא נובע מהשאלה עד כמה אנו מיטיבים לנתח מיתוסים וזיכרונות קולקטיביים, אלא עד כמה אנו יודעים להתגונן מפני שימוש מניפולטיבי בהם.