שינויים

'''תאוריית החיידקים כגורמי מחלות''' (germ theory of disease) היא תאוריה, לפיה מחלות רבות נגרמות בשל חיידקים, וירוסים ומיקרו-אורגניזמים. תאוריה זו הפכה ל[[קונצנזוס מדעי]] לקראת סוף המאה ה-19. מיקרו-אורגניזמים הם יצורים זעירים, שלא ניתן לראותם בעין ללא סיוע של מיקרוסקופ, חלק קטן מכלל המיקרו-אורגניזמים שקיימים בעולם, הם "פתוגנים"  - יצורים שעלולים לגרום מחלות. פתוגנים אלה עלולים לפלוש לגופם של בני אדם, בעלי חיים אחרים, ויצורים חיים אחרים. ההתרבות שלהם בתוך הגוף המארח עלולה לגרום מחלות. פתוגנים לא חייבים להיות חיידקים, אלא כל סוג של מיקרו-אורגניזם פרוטיסטים, פטריות, ואפילו פתוגנים שאינם חיים כמו וירוסים, וירואידים או חלבונים מסוג פריונים. מחלות שנגרמות על ידי פתוגנים נקראות מחלות זיהומיות (infectious diseases). אפילו כאשר פתוגן הוא הגורם למחלה, גורמי סביבה או תורשה משפיעים לעיתים קרובות על הסיכוי להדבק במחלה, ועל חומרת המחלה.  

'''תאוריית החיידקים כגורמי מחלות''' (germ theory of disease) היא תאוריה, לפיה מחלות רבות נגרמות בשל חיידקים, וירוסים ומיקרו-אורגניזמים. תאוריה זו הפכה ל[[קונצנזוס מדעי]] לקראת סוף המאה ה-19. מיקרו-אורגניזמים הם יצורים זעירים, שלא ניתן לראותם בעין ללא סיוע של מיקרוסקופ, חלק קטן מכלל המיקרו-אורגניזמים שקיימים בעולם, הם "פתוגנים"  - יצורים שעלולים לגרום מחלות. פתוגנים אלה עלולים לפלוש לגופם של בני אדם, בעלי חיים אחרים, ויצורים חיים אחרים. ההתרבות שלהם בתוך הגוף המארח עלולה לגרום מחלות. פתוגנים לא חייבים להיות חיידקים, אלא כל סוג של מיקרו-אורגניזם פרוטיסטים, פטריות, ואפילו פתוגנים שאינם חיים כמו וירוסים, וירואידים או חלבונים מסוג פריונים. מחלות שנגרמות על ידי פתוגנים נקראות מחלות זיהומיות (infectious diseases). אפילו כאשר פתוגן הוא הגורם למחלה, גורמי סביבה או תורשה משפיעים לעיתים קרובות על הסיכוי להדבק במחלה, ועל חומרת המחלה.  

גרסות בסיסיות של תאוריית החיידקים הוצאו בסוף ימי הביניים על ידי רופאים, כולל על ידי אבן סינא בשנת 1025, Ibn al-Khatib ו-Ibn Khatima באמהה -14, וג'ירולמו פרקסטורו ב-1546, והן הורחבו על ידי Marcus von Plenciz ב-1762. עם זאת דעות כאלה זכו לבוז באירופה, מקום בו שלטה התאוריה של הרופא היווני קלאודיוס גלנוס, המכונה מיאזמה - לפיה "אוויר מזוהם" (למשל אדים רעילים) היו הגורם המרכזי לרוב המחלות, בהסבר זה האמינו רוב המדענים והרופאים. טיבה של דוקטרינה זו מנע מהמלומדים להבין כיצד מחלות התפשטו באמת, ומה יהיו התוצאות החזויות של המחלה. חלק מהמחלות "קפצו" בין האנשים באזור ללא כל הסבר הגיוני להתפשטות המחלה. עד תחילת המאה ה-19, חיסון נגד אבעבועות שחורות היה נפוץ באירופה, אבל רופאים לא הבינו כיצד החיסון עבד, או איך להשתמש בעקרון זה כדי למנוע מחלות אחרות. טיפולים דומים היו קיימים בהודו בערך משנת 1000. תקופת שינוי החלה באירופה בסביבו סוף שנות 1850 עם העבודות של לואי פסטר. עבודה זו הורחבה בהמשך על ידי רוברט קוף בשנות 1880. וירוסים התגלו ב-1890. עד סוף העשור של 1880, התאוריה של מיאזמה היתה שרויה במאבק עם תאוריית החיידקים כגורמי מחלות. לבסוף החל "עידן הזהב" של בקטריולוגיה, שבו התאוריה של החיידקים הובילו לזיהוי מהיר של עוד ועוד פתוגנים שגרמו למחלות, ולדרכים לריפוי או למניעה של רבות ממחלות אלה. בתחילת המאה ה-20 התגלו גם מנגנוני העברה של פתוגנים שגרמו להדבקת מחלות בסיוע חרקים כמו מחלת השינה (זבובי צה-צה) או מלריה (יתושים).  

גרסות בסיסיות של תאוריית החיידקים הוצאו בסוף ימי הביניים על ידי רופאים, כולל על ידי אבן סינא בשנת 1025, Ibn al-Khatib ו-Ibn Khatima באמהה -14, וג'ירולמו פרקסטורו ב-1546, והן הורחבו על ידי Marcus von Plenciz ב-1762. עם זאת דעות כאלה זכו לבוז באירופה, מקום בו שלטה התאוריה של הרופא היווני קלאודיוס גלנוס, המכונה מיאזמה - לפיה "אוויר מזוהם" (למשל אדים רעילים) היו הגורם המרכזי לרוב המחלות, בהסבר זה האמינו רוב המדענים והרופאים. טיבה של דוקטרינה זו מנע מהמלומדים להבין כיצד מחלות התפשטו באמת, ומה יהיו התוצאות החזויות של המחלה. חלק מהמחלות "קפצו" בין האנשים באזור ללא כל הסבר הגיוני להתפשטות המחלה. עד תחילת המאה ה-19, חיסון נגד אבעבועות שחורות היה נפוץ באירופה, אבל רופאים לא הבינו כיצד החיסון עבד, או איך להשתמש בעקרון זה כדי למנוע מחלות אחרות. טיפולים דומים היו קיימים בהודו בערך משנת 1000. תקופת שינוי החלה באירופה בסביבו סוף שנות 1850 עם העבודות של לואי פסטר. עבודה זו הורחבה בהמשך על ידי רוברט קוף בשנות 1880. וירוסים התגלו ב-1890. עד סוף העשור של 1880, התאוריה של מיאזמה היתה שרויה במאבק עם תאוריית החיידקים כגורמי מחלות. לבסוף החל "עידן הזהב" של בקטריולוגיה, שבו התאוריה של החיידקים הובילו לזיהוי מהיר של עוד ועוד פתוגנים שגרמו למחלות, ולדרכים לריפוי או למניעה של רבות ממחלות אלה. בתחילת המאה ה-20 התגלו גם מנגנוני העברה של פתוגנים שגרמו להדבקת מחלות בסיוע חרקים כמו מחלת השינה (זבובי צה-צה) או מלריה (יתושים).