שינויים

הפתרון שאליו מגיע הרוב המכריע של אמצעי התקשורת, הוא פשוט להדפיס את המידע שמספקת המערכת השלטונית. מדי יום מזרים השלטון כמויות אדירות של מידע למערכות העיתונים: קומוניקטים, תגובות של דוברי משרדי ממשלה, גילויי דעת של יועצים פרלמנטריים, הצעות לסדר של חברי כנסת, הזמנות לסיורים עם אנשי ציבור ועוד. הדבר הכי נוח, מבחינת עורכי העיתון, הוא לקחת את המידע הזה ולהדפיס אותו ככתבו וכלשונו. חשוב להדגיש, שאין כל הבדל עקרוני בין ידיעה שהונחה על שולחן המערכת בבוקר וידיעה שכתב מייחס ברוב "חשאיות" ל"מקור בכיר": בשני המקרים מדובר במידע שמספק השלטון. מהם היתרונות של מידע שמקורו בשלטון? ובכן, מדובר ביתרונות רבים. קודם כל אין סכנה, ולו זמנית, שזרם המידע ייפסק; השלטון תמיד דואג למלא את שולחן המערכת בכמויות מידע מספיקות. שנית, המידע הזה הוא חסין צנזורה, שכן הוא כבר עבר את הסינון של מערכת האינטרסים השלטונית. אין סכנה שהצהרה של דובר ממשלתי תעורר את קצפה של הממשלה על העיתון. מבחינה זו מוגן העיתון לחלוטין. יותר מכך: המידע שמספק השלטון הוא בעל מקדם אמינות גבוה: הוא נתפס כמידע מדויק, אובייקטיבי, שאינו מצריך בדיקה חוזרת והצלבה. עיתונאים וקוראים כאחד נוטים לומר לעצמם: "הממשלה יודעת על מה היא מדברת, המידע שהיא מספקת הוא אמין לחלוטין". כל השיקולים האלה פועלים לטובת העדפת מידע שלטוני על פני מידע אלטרנטיבי, המצריך בדיקה והשקעת מאמץ לא מבוטל של הכתב, לצד הסכנה התמידית של התנגשות עם השלטון. כמובן שהשיקול הכלכלי כאן - החיסכון בזמן ובכסף שמאפשרת ההסתמכות על השלטון - הוא מכריע. גם את דרישת הבלעדיות מסוגל השלטון לספק לעיתונים שונים. מפעם לפעם ישחרר "מקור בכיר" פיסת מידע מסוימת לאחד העיתונים בלבד, ויעניק לו "סקופ" על חשבון יריביו. חשוב להדגיש, שבמשחק הזה אין מקופחים: כל עיתון יזכה מתישהו להיות "חביב השלטון" וליהנות מידיעות בלעדיות. כך קונה השלטון את נאמנות אמצעי התקשורת ומבטיח שגם בעתיד יעדיפו לפנות אליו ולא לשום גורם מתנגד.

הפתרון שאליו מגיע הרוב המכריע של אמצעי התקשורת, הוא פשוט להדפיס את המידע שמספקת המערכת השלטונית. מדי יום מזרים השלטון כמויות אדירות של מידע למערכות העיתונים: קומוניקטים, תגובות של דוברי משרדי ממשלה, גילויי דעת של יועצים פרלמנטריים, הצעות לסדר של חברי כנסת, הזמנות לסיורים עם אנשי ציבור ועוד. הדבר הכי נוח, מבחינת עורכי העיתון, הוא לקחת את המידע הזה ולהדפיס אותו ככתבו וכלשונו. חשוב להדגיש, שאין כל הבדל עקרוני בין ידיעה שהונחה על שולחן המערכת בבוקר וידיעה שכתב מייחס ברוב "חשאיות" ל"מקור בכיר": בשני המקרים מדובר במידע שמספק השלטון. מהם היתרונות של מידע שמקורו בשלטון? ובכן, מדובר ביתרונות רבים. קודם כל אין סכנה, ולו זמנית, שזרם המידע ייפסק; השלטון תמיד דואג למלא את שולחן המערכת בכמויות מידע מספיקות. שנית, המידע הזה הוא חסין צנזורה, שכן הוא כבר עבר את הסינון של מערכת האינטרסים השלטונית. אין סכנה שהצהרה של דובר ממשלתי תעורר את קצפה של הממשלה על העיתון. מבחינה זו מוגן העיתון לחלוטין. יותר מכך: המידע שמספק השלטון הוא בעל מקדם אמינות גבוה: הוא נתפס כמידע מדויק, אובייקטיבי, שאינו מצריך בדיקה חוזרת והצלבה. עיתונאים וקוראים כאחד נוטים לומר לעצמם: "הממשלה יודעת על מה היא מדברת, המידע שהיא מספקת הוא אמין לחלוטין". כל השיקולים האלה פועלים לטובת העדפת מידע שלטוני על פני מידע אלטרנטיבי, המצריך בדיקה והשקעת מאמץ לא מבוטל של הכתב, לצד הסכנה התמידית של התנגשות עם השלטון. כמובן שהשיקול הכלכלי כאן - החיסכון בזמן ובכסף שמאפשרת ההסתמכות על השלטון - הוא מכריע. גם את דרישת הבלעדיות מסוגל השלטון לספק לעיתונים שונים. מפעם לפעם ישחרר "מקור בכיר" פיסת מידע מסוימת לאחד העיתונים בלבד, ויעניק לו "סקופ" על חשבון יריביו. חשוב להדגיש, שבמשחק הזה אין מקופחים: כל עיתון יזכה מתישהו להיות "חביב השלטון" וליהנות מידיעות בלעדיות. כך קונה השלטון את נאמנות אמצעי התקשורת ומבטיח שגם בעתיד יעדיפו לפנות אליו ולא לשום גורם מתנגד.

סטודנט ב': אם התקשורת באמת ניזונה כל הזמן ממקור אחד, איך את מסבירה את העובדה שהיא מלאה בוויכוחים פוליטיים, לפעמים מאד סוערים, כמו הוויכוח בימים אלה בין הממשלה למתנחלים על עתיד השטחים. לי נראה שיש כאן ויכוח אמיתי ונוקב בין שתי תפיסות מנוגדות.

סטודנט ב': אם התקשורת באמת ניזונה כל הזמן ממקור אחד, איך את מסבירה את העובדה שהיא מלאה בוויכוחים פוליטיים, לפעמים מאוד סוערים, כמו הוויכוח בימים אלה בין הממשלה למתנחלים על עתיד השטחים. לי נראה שיש כאן ויכוח אמיתי ונוקב בין שתי תפיסות מנוגדות.

את שאלה מצוינת. היא מדגימה היטב אסטרטגיה מקובלת של עיתונות כבולה שצריכה לשמור על דימוי חופשי ולוחם. העובדה שהעיתונות מלאה בוויכוחים פוליטיים סוערים לא אומר שהיא פתוחה לכל דעה; השאלה החשובה שאתה צריך לשאול את עצמך, כאשר אתה נתקל בוויכוחים כאלה, היא: האם נשקפת לאידאולוגיה דומיננטית סכנה מקיומו של ויכוח זה? נדמה לי שבכל המקרים הבולטים התשובה תהיה שלילית. גם בעניין המתנחלים, למרות פערי הגישות לכאורה, רב המשותף בינם לבין הממשלה. לדוגמה, שני הצדדים מאמינים - או ליתר דיוק, גורמים לנו לחשוב שהם מאמינים, שתהליך השלום אמיתי, ושבסופו תמסור ישראל את השטחים לידי הפלשתינאים או שבסופו של התהליך תקום מדינה פלשתינית. עצם ההסכמה הסמויה על הנחה זו היא שמאפשרת את הוויכוח, האם ראוי לעשות כן או לא. זהו ויכוח שכל כולו מתנהל במגרשה של האידאולוגיה הדומיננטית. שים לב, ששני הצדדים לא מפקפקים לרגע בהנחה שישראל עושה באמת הכל על מנת להגיע לשלום אמת; שני הצדדים לא מעזים להעלות על דל שפתיהם את המחשבה, שתכליתו הממשית של התהליך היא מעבר מצורת כיבוש יקרה ולא נוחה לצורת כיבוש זולה ויעילה. דווקא ההתנגדות הלוהטת של המתנחלים למדיניות הממשלה מחזקת בקרב הציבור את ההרגשה, שאכן הממשלה מתכוונת להוריד התנחלויות ולהחזיר שטחים; אחרת, לא היה הימין יוצא מגדרו כל כך. (חומסקי אמר בזמנו, שהוויכוח שהתנהל בארצות הברית סביב מלחמת וייטנאם לא הותיר מקום לדעה כמו שלו. מה שעמד על סדר היום האמריקני היתה ההתלבטות האם ניתן או לא ניתן לנצח במלחמה ההיא; עמדה כמו של חומסקי, לפיה עצם היציאה למלחמה היתה לא מוצדקת, נתפסה לא רלבנטית, כיוון שהיתה מחוץ לאידאולוגיה הדומיננטית).

את שאלה מצוינת. היא מדגימה היטב אסטרטגיה מקובלת של עיתונות כבולה שצריכה לשמור על דימוי חופשי ולוחם. העובדה שהעיתונות מלאה בוויכוחים פוליטיים סוערים לא אומר שהיא פתוחה לכל דעה; השאלה החשובה שאתה צריך לשאול את עצמך, כאשר אתה נתקל בוויכוחים כאלה, היא: האם נשקפת לאידאולוגיה דומיננטית סכנה מקיומו של ויכוח זה? נדמה לי שבכל המקרים הבולטים התשובה תהיה שלילית. גם בעניין המתנחלים, למרות פערי הגישות לכאורה, רב המשותף בינם לבין הממשלה. לדוגמה, שני הצדדים מאמינים - או ליתר דיוק, גורמים לנו לחשוב שהם מאמינים, שתהליך השלום אמיתי, ושבסופו תמסור ישראל את השטחים לידי הפלשתינאים או שבסופו של התהליך תקום מדינה פלשתינית. עצם ההסכמה הסמויה על הנחה זו היא שמאפשרת את הוויכוח, האם ראוי לעשות כן או לא. זהו ויכוח שכל כולו מתנהל במגרשה של האידאולוגיה הדומיננטית. שים לב, ששני הצדדים לא מפקפקים לרגע בהנחה שישראל עושה באמת הכל על מנת להגיע לשלום אמת; שני הצדדים לא מעזים להעלות על דל שפתיהם את המחשבה, שתכליתו הממשית של התהליך היא מעבר מצורת כיבוש יקרה ולא נוחה לצורת כיבוש זולה ויעילה. דווקא ההתנגדות הלוהטת של המתנחלים למדיניות הממשלה מחזקת בקרב הציבור את ההרגשה, שאכן הממשלה מתכוונת להוריד התנחלויות ולהחזיר שטחים; אחרת, לא היה הימין יוצא מגדרו כל כך. (חומסקי אמר בזמנו, שהוויכוח שהתנהל בארצות הברית סביב מלחמת וייטנאם לא הותיר מקום לדעה כמו שלו. מה שעמד על סדר היום האמריקני היתה ההתלבטות האם ניתן או לא ניתן לנצח במלחמה ההיא; עמדה כמו של חומסקי, לפיה עצם היציאה למלחמה היתה לא מוצדקת, נתפסה לא רלבנטית, כיוון שהיתה מחוץ לאידאולוגיה הדומיננטית).

בישראל מערכת ה‑ 'flak' משוכללת הרבה פחות, ועל כן דרכיה בוטות  הרבה יותר, לפעמים עד להדהים. אין צורך, למשל, בגופים מיוחדים שעניינם ליזום התקפות על התקשורת: המערכת השלטונית עושה זאת בעצמה, ולעתים בתיווך מנהלי רשות השידור. אפילו נשיא המדינה (הקודם), חיים הרצוג, ראה לנכון "לחנך" את אמצעי התקשורת, שבגדו, לטעמו, בתפקידם: "יש לפעמים בעיתונות שלנו לא רק "נייטרליות" ו"אובייקטיביות" כביכול כלפי מדינת ישראל - אלא אף, מדי פעם, גילויים של הבנה מופלגת לצד שכנגד, אשר מטרותיו לגבי מדינת ישראל אינן מוטלות בספק. יש קיתונות של זעם, ביזוי ושלילה של כל מה שהוא ישראלי, לאומי, יהודי או דתי - ולעומת זאת, לפעמים, כמעט אידאליזציה של האויב, רוויה "הבנה" ומשאלות לב." בהמשך מנמק הרצוג את ביקורתו החריפה בלא פחות מאשר דאגה עמוקה ל... חופש העיתונות: "הניכור שבין חלקים מסוימים שבעיתונות הישראלית ובין המדינה והחברה בארץ מסוכן מאין כמוהו. בתנאים כאלה עלול להיווצר, חלילה, מצב שבו מי שינסה לבלום את חופש העיתונות או להגבילו ימצא לעצמו גיבוי ותמיכה רחבה בציבור. אני סבור שזהו מצב אפשרי שצריך להתריע מפניו ולמנוע מראש את סכנתו". ("הארץ", 15.4.88). גם שרת החינוך לשעבר, שולמית אלוני, הביעה מורת רוח מדרך הסיקור של בג"ץ המגורשים, שלא היתה מספיק "ממלכתית" לטעמה: "אלוני הביאה כדוגמא את הדיווח על בג"ץ המגורשים. 'האם דין הטלוויזיה כדין טלוויזיה של מדינה אחרת או שאנחנו צד בעניין', שאלה, והוסיפה שהתחושה בממשלה היתה שהסיקור לא היה מאוזן". ("הארץ", 25.2.93)

בישראל מערכת ה‑ 'flak' משוכללת הרבה פחות, ועל כן דרכיה בוטות  הרבה יותר, לפעמים עד להדהים. אין צורך, למשל, בגופים מיוחדים שעניינם ליזום התקפות על התקשורת: המערכת השלטונית עושה זאת בעצמה, ולעתים בתיווך מנהלי רשות השידור. אפילו נשיא המדינה (הקודם), חיים הרצוג, ראה לנכון "לחנך" את אמצעי התקשורת, שבגדו, לטעמו, בתפקידם: "יש לפעמים בעיתונות שלנו לא רק "נייטרליות" ו"אובייקטיביות" כביכול כלפי מדינת ישראל - אלא אף, מדי פעם, גילויים של הבנה מופלגת לצד שכנגד, אשר מטרותיו לגבי מדינת ישראל אינן מוטלות בספק. יש קיתונות של זעם, ביזוי ושלילה של כל מה שהוא ישראלי, לאומי, יהודי או דתי - ולעומת זאת, לפעמים, כמעט אידאליזציה של האויב, רוויה "הבנה" ומשאלות לב." בהמשך מנמק הרצוג את ביקורתו החריפה בלא פחות מאשר דאגה עמוקה ל... חופש העיתונות: "הניכור שבין חלקים מסוימים שבעיתונות הישראלית ובין המדינה והחברה בארץ מסוכן מאין כמוהו. בתנאים כאלה עלול להיווצר, חלילה, מצב שבו מי שינסה לבלום את חופש העיתונות או להגבילו ימצא לעצמו גיבוי ותמיכה רחבה בציבור. אני סבור שזהו מצב אפשרי שצריך להתריע מפניו ולמנוע מראש את סכנתו". ("הארץ", 15.4.88). גם שרת החינוך לשעבר, שולמית אלוני, הביעה מורת רוח מדרך הסיקור של בג"ץ המגורשים, שלא היתה מספיק "ממלכתית" לטעמה: "אלוני הביאה כדוגמא את הדיווח על בג"ץ המגורשים. 'האם דין הטלוויזיה כדין טלוויזיה של מדינה אחרת או שאנחנו צד בעניין', שאלה, והוסיפה שהתחושה בממשלה היתה שהסיקור לא היה מאוזן". ("הארץ", 25.2.93)

אפשר להתנחם ולומר: התקפות פוליטיקאים על התקשורת הן עניין של יום יום בכל מדינה בעולם, ואין להתרגש מכך. אולי זה נכון, אלא שהדברים גובלים באבסורד, כאשר מנכ"ל רשות השידור בכבודו ובעצמו מכריז ערב כניסתו לתפקיד, שהוא כבר "יאלף" את התקשורת הסוררת. נדמה שלדרגה כזאת של צנזורה עצמית, הטורחת להתפאר בפומבי, יש מקבילות רק במשטרים רודניים. שימו לב שאי הנחת של מנכ"ל הרשות מאמצעי התקשורת הנתונים למרותו אינה תלויה באיש עצמו, אלא כנראה באה עם התפקיד: שלושת המנכ"לים הקודמים - אהרון פאפו, אורי פורת ואריה מקל - הביעו עמדות דומות מאד בעניין זה. עם תום הקדנציה שלו ברשות השידור, מסר פאפו הערכה כנה על הישגיו: "- במה אתה רואה את עיקר הצלחתך? -ראשית כל בכך שהרסתי את דימויה של הטלוויזיה כפרה קדושה שגם הפוליטיקאים יראים מפניה. היום, אם הם מעיזים לתקוף אותה, זה הרבה בזכותי. במישור אחד אפשר להכליל את כל הנושאים של הפלשתינאים והשמאלנות: הצלחתי להביא לכך שאין לראיין בלי אישור אישים המזוהים עם אש"ף, בשיתוף פעולה עם אליקים העצני - הוא בבג"ץ ואני מבפנים; הבאתי לשינוי המונח 'גדה' ל'יהודה ושומרון'". ("הארץ", 6.1.84)

אפשר להתנחם ולומר: התקפות פוליטיקאים על התקשורת הן עניין של יום יום בכל מדינה בעולם, ואין להתרגש מכך. אולי זה נכון, אלא שהדברים גובלים באבסורד, כאשר מנכ"ל רשות השידור בכבודו ובעצמו מכריז ערב כניסתו לתפקיד, שהוא כבר "יאלף" את התקשורת הסוררת. נדמה שלדרגה כזאת של צנזורה עצמית, הטורחת להתפאר בפומבי, יש מקבילות רק במשטרים רודניים. שימו לב שאי הנחת של מנכ"ל הרשות מאמצעי התקשורת הנתונים למרותו אינה תלויה באיש עצמו, אלא כנראה באה עם התפקיד: שלושת המנכ"לים הקודמים - אהרון פאפו, אורי פורת ואריה מקל - הביעו עמדות דומות מאוד בעניין זה. עם תום הקדנציה שלו ברשות השידור, מסר פאפו הערכה כנה על הישגיו: "- במה אתה רואה את עיקר הצלחתך? -ראשית כל בכך שהרסתי את דימויה של הטלוויזיה כפרה קדושה שגם הפוליטיקאים יראים מפניה. היום, אם הם מעיזים לתקוף אותה, זה הרבה בזכותי. במישור אחד אפשר להכליל את כל הנושאים של הפלשתינאים והשמאלנות: הצלחתי להביא לכך שאין לראיין בלי אישור אישים המזוהים עם אש"ף, בשיתוף פעולה עם אליקים העצני - הוא בבג"ץ ואני מבפנים; הבאתי לשינוי המונח 'גדה' ל'יהודה ושומרון'". ("הארץ", 6.1.84)

   

   

אולם שביעות הרצון של פאפו לא מנעה מיורשו אורי פורת לזעוק על חד- צדדיותה השמאלנית של הטלוויזיה ולהבטיח שינוי: "במסיבה שנערכה לכבודו לאחר שהממשלה אישרה את מינויו לתפקיד אמר פורת, כי בניגוד לתחנות הטלוויזיה בעולם המשדרות בצבעים, משדרת הטלוויזיה הישראלית לעתים בשחור לבן ולפעמים בשחור בלבד. הוא הבטיח לפעול לשינוי המצב מתוך אמונה בפלורליזם ובמתן ביטוי לכל קשת הדעות בארץ". ("הארץ" 9.4.84). למרות הניסוח הציורי, יש לזכור כי "פלורליזם" במילון של פורת פירושו, כפי שהוא מסביר, מתן ביטוי ל"מחנה הלאומי", המקופח והנרדף על-ידי "המאפיה השמאלנית": "יש בארץ הזאת חברה פלורליסטית ולעומת זאת עיתונות חד-סטרית ומאד לא פלורליסטית. לפחות 50 אחוז מהציבור המשתייך למחנה הלאומי אין לו מוצא, שום דרך לבטא את עצמו". ("הארץ", 2.12.88). כשנכנס המנכ"ל אריה מקל לתפקידו, מיהר להרגיע את כל מי שעדיין נותרו חששות בליבו, ולהבטיח מעתה תור זהב של "ממלכתיות": "אנו יכולים להיכנס לתקופה חדשה של רגיעה במערכת. תקופה של עבודה יוצרת, שתהיה רשות שידור ממלכתית והוגנת שתשרת את הציבור. באתי לעשות עבודה ממלכתית, מקצועית והוגנת, לשקול כל דבר לגופו של עניין ולהגיע לשיתוף פעולה חברי עם כל הדרגים ברשות". ("חדשות", 11.5.90)

אולם שביעות הרצון של פאפו לא מנעה מיורשו אורי פורת לזעוק על חד- צדדיותה השמאלנית של הטלוויזיה ולהבטיח שינוי: "במסיבה שנערכה לכבודו לאחר שהממשלה אישרה את מינויו לתפקיד אמר פורת, כי בניגוד לתחנות הטלוויזיה בעולם המשדרות בצבעים, משדרת הטלוויזיה הישראלית לעתים בשחור לבן ולפעמים בשחור בלבד. הוא הבטיח לפעול לשינוי המצב מתוך אמונה בפלורליזם ובמתן ביטוי לכל קשת הדעות בארץ". ("הארץ" 9.4.84). למרות הניסוח הציורי, יש לזכור כי "פלורליזם" במילון של פורת פירושו, כפי שהוא מסביר, מתן ביטוי ל"מחנה הלאומי", המקופח והנרדף על-ידי "המאפיה השמאלנית": "יש בארץ הזאת חברה פלורליסטית ולעומת זאת עיתונות חד-סטרית ומאד לא פלורליסטית. לפחות 50 אחוז מהציבור המשתייך למחנה הלאומי אין לו מוצא, שום דרך לבטא את עצמו". ("הארץ", 2.12.88). כשנכנס המנכ"ל אריה מקל לתפקידו, מיהר להרגיע את כל מי שעדיין נותרו חששות בליבו, ולהבטיח מעתה תור זהב של "ממלכתיות": "אנו יכולים להיכנס לתקופה חדשה של רגיעה במערכת. תקופה של עבודה יוצרת, שתהיה רשות שידור ממלכתית והוגנת שתשרת את הציבור. באתי לעשות עבודה ממלכתית, מקצועית והוגנת, לשקול כל דבר לגופו של עניין ולהגיע לשיתוף פעולה חברי עם כל הדרגים ברשות". ("חדשות", 11.5.90)

הטענות שאנו מעלים בדבר התלות של אמצעי התקשורת בשלטון ובאידאולוגיה השלטת יישארו ריקות מתוכן אם לא נצביע על קריטריונים ברורים המאפשרים לזהות ולמדוד תלות זו באופן ממשי. גם התאוריה שלנו, כמו כל תאוריה, מחויבת לספק את הכלים לאישושה האמפירי. ובכן כיצד ניתן לבדוק את דרגת התלות של התקשורת בשלטון? או בניסוח רחב יותר - איזו אידאולוגיה משקפת ומכוננת התקשורת (שלטת או אלטרנטיבית).

הטענות שאנו מעלים בדבר התלות של אמצעי התקשורת בשלטון ובאידאולוגיה השלטת יישארו ריקות מתוכן אם לא נצביע על קריטריונים ברורים המאפשרים לזהות ולמדוד תלות זו באופן ממשי. גם התאוריה שלנו, כמו כל תאוריה, מחויבת לספק את הכלים לאישושה האמפירי. ובכן כיצד ניתן לבדוק את דרגת התלות של התקשורת בשלטון? או בניסוח רחב יותר - איזו אידאולוגיה משקפת ומכוננת התקשורת (שלטת או אלטרנטיבית).

בניגוד לדעה הרווחת, את התשובה לשאלה יש לחפש בעמודי החדשות, ולא בעמודי הדעות. מיתוס מוטעה, שצרכני תקשורת רבים הפנימו הוא, שעמודי החדשות מייצגים את הנתונים האובייקטיביים - מצב הענייניים בעולם, ואילו את הפרשנות - קישור האירועים להשקפת עולם נמצא בעמודי הדעות של העיתון. אך מיתוס זה אינו אלא גילוי נוסף של המשוואה שעמדנו עליה בהרצאה הראשונה: "אידאולוגיה דומיננטית = אובייקטיביות". בפועל עמודי החדשות הם שקובעים את קליטת המציאות שלנו. המציאות היא זרם שוטף של אירועים וקליטתם מחייבת ארגון האינפורמציה לתוך תבניות (תיאוריות). בחירת האירועים הראויים לדיווח וקישורם לתבניות מארגנות היא גורם מפתח בבניית תמונת העולם של הקוראים. אם האינפורמציה שנמסרת היא חלקית, והצגתה שזורה מראש בטענות התעמולה שמייצרת המערכת השלטונית, הקורא יתקשה מאד לגזור ממנה תמונת מציאות אלטרנטיבית לתמונה השלטת. ניתוח התקשורת לכן, חייב להישען בראש ובראשונה על בדיקת החדשות ותמונת העולם שהן מייצרות.  חשיבותם של מדורי הדעות היא משנית, אם כי גם הם יכללו בבדיקה הכוללת. ברוח זו נסקור מספר קריטריונים מרכזיים לניתוח התקשורת:  

בניגוד לדעה הרווחת, את התשובה לשאלה יש לחפש בעמודי החדשות, ולא בעמודי הדעות. מיתוס מוטעה, שצרכני תקשורת רבים הפנימו הוא, שעמודי החדשות מייצגים את הנתונים האובייקטיביים - מצב הענייניים בעולם, ואילו את הפרשנות - קישור האירועים להשקפת עולם נמצא בעמודי הדעות של העיתון. אך מיתוס זה אינו אלא גילוי נוסף של המשוואה שעמדנו עליה בהרצאה הראשונה: "אידאולוגיה דומיננטית = אובייקטיביות". בפועל עמודי החדשות הם שקובעים את קליטת המציאות שלנו. המציאות היא זרם שוטף של אירועים וקליטתם מחייבת ארגון האינפורמציה לתוך תבניות (תיאוריות). בחירת האירועים הראויים לדיווח וקישורם לתבניות מארגנות היא גורם מפתח בבניית תמונת העולם של הקוראים. אם האינפורמציה שנמסרת היא חלקית, והצגתה שזורה מראש בטענות התעמולה שמייצרת המערכת השלטונית, הקורא יתקשה מאוד לגזור ממנה תמונת מציאות אלטרנטיבית לתמונה השלטת. ניתוח התקשורת לכן, חייב להישען בראש ובראשונה על בדיקת החדשות ותמונת העולם שהן מייצרות.  חשיבותם של מדורי הדעות היא משנית, אם כי גם הם יכללו בבדיקה הכוללת. ברוח זו נסקור מספר קריטריונים מרכזיים לניתוח התקשורת:  

א. ניתוח סוג המידע: המידע הזוכה לפרסום, מקורותיו ושקלול חשיבותו.

א. ניתוח סוג המידע: המידע הזוכה לפרסום, מקורותיו ושקלול חשיבותו.

מה קרה כאן? איך התפתחה תקרית האש? האם המסתערבים אכן חיפשו אחרי אבו-ריש או שנתקלו בו באקראי? ולמה שילם עובר האורח פאריד אבו מאטר בחייו?

מה קרה כאן? איך התפתחה תקרית האש? האם המסתערבים אכן חיפשו אחרי אבו-ריש או שנתקלו בו באקראי? ולמה שילם עובר האורח פאריד אבו מאטר בחייו?

הערפל שמפזר דובר צה"ל אינו מקרי; הוא מחויב המציאות בהתחשב באופי המפוקפק של פעילות המסתערבים, הרחוקה מאד מכל מושג של צדק אלמנטרי. דיווח כמעט זהה נמצא ב"הארץ" מאותו יום: מהדיווח עולה שאבו-ריש כלל לא היה "על הכוונת" של המסתערבים, אשר באו ללכוד את שני האחים אבו סיטה, החשודים ברצח ישראלי. מותו של אבו-ריש, אפשר להניח, היה מקרי- עוד תוצאה סתמית של מדיניות "להרוג לפני ששואלים". והיום- יום אחרי הפרסום הראשון של האירוע- עדיין  איש אינו חוקר, איש אינו מערער.

הערפל שמפזר דובר צה"ל אינו מקרי; הוא מחויב המציאות בהתחשב באופי המפוקפק של פעילות המסתערבים, הרחוקה מאוד מכל מושג של צדק אלמנטרי. דיווח כמעט זהה נמצא ב"הארץ" מאותו יום: מהדיווח עולה שאבו-ריש כלל לא היה "על הכוונת" של המסתערבים, אשר באו ללכוד את שני האחים אבו סיטה, החשודים ברצח ישראלי. מותו של אבו-ריש, אפשר להניח, היה מקרי- עוד תוצאה סתמית של מדיניות "להרוג לפני ששואלים". והיום- יום אחרי הפרסום הראשון של האירוע- עדיין  איש אינו חוקר, איש אינו מערער.

מנגד, פורש בפנינו "ידיעות אחרונות" דרמה אנושית מרגשת, שבמרכזה עומדים שני מתיישבים ישראליים מגוש קטיף, אשר לרוע מזלם נפלו קורבן למדיניות שאמורה היתה לפעול רק נגד פלשתינאים: כשחלפו בני הזוג במכוניתם ליד כמה כלי רכב צבאיים שעמדו בצד הדרך, נפתחה עליהם במפתיע אש, שחדרה למכונית ואך בנס לא פגעה בהם. הכתב אינו חוסך מאתנו גילויי רגש עזים: "זה היה פחד אימים... אנחנו מאד כועסים על הצבא. איך נוהגים בחוסר זהירות שכזה. מדוע לא בודקים לפני שיורים". מה שחשוב בהשוואה בין חיסולו של אבו- ריש לבין כמעט חיסולם של שני הישראלים, הוא הפרספקטיבה שמאמץ העיתון: במקרה הראשון, נמסרת גרסה לקונית וסתומה של דובר צה"ל, ואילו מושאי התקרית - הקורבנות וקרוביהם - קולם כלל אינו נשמע. במקרה השני, נמסרת גרסה אישית, לא שלטונית, מצד הקורבנות. כך הופכת תלות התקשורת בשלטון למנגנון אפקטיבי ביותר להשרשת הטיות פוליטיות מובהקות.

מנגד, פורש בפנינו "ידיעות אחרונות" דרמה אנושית מרגשת, שבמרכזה עומדים שני מתיישבים ישראליים מגוש קטיף, אשר לרוע מזלם נפלו קורבן למדיניות שאמורה היתה לפעול רק נגד פלשתינאים: כשחלפו בני הזוג במכוניתם ליד כמה כלי רכב צבאיים שעמדו בצד הדרך, נפתחה עליהם במפתיע אש, שחדרה למכונית ואך בנס לא פגעה בהם. הכתב אינו חוסך מאתנו גילויי רגש עזים: "זה היה פחד אימים... אנחנו מאוד כועסים על הצבא. איך נוהגים בחוסר זהירות שכזה. מדוע לא בודקים לפני שיורים". מה שחשוב בהשוואה בין חיסולו של אבו- ריש לבין כמעט חיסולם של שני הישראלים, הוא הפרספקטיבה שמאמץ העיתון: במקרה הראשון, נמסרת גרסה לקונית וסתומה של דובר צה"ל, ואילו מושאי התקרית - הקורבנות וקרוביהם - קולם כלל אינו נשמע. במקרה השני, נמסרת גרסה אישית, לא שלטונית, מצד הקורבנות. כך הופכת תלות התקשורת בשלטון למנגנון אפקטיבי ביותר להשרשת הטיות פוליטיות מובהקות.

כדאי לשים לב שהדיווח המורחב, בתקופה שממנה לקוח העיתון הנ"ל, על פעילות המסתערבים אינו מקרי. אחרי פרק זמן ממושך יחסית שיחידות אלה היו מחוץ לזרקורים, הן שבו למרכז הבמה באמצע נובמבר 93', כשבועיים לפני התקריות שהוזכרו כאן. ואיך הן שבו? כגיבורי כתבות תדמית, הנזכרים בערגה בימי הפעילות הסוערת, שזה עתה נגזלה מהם עקב תהליך השלום. בכתבה בשם "לקחו להם את הדובדבן" הופיעו הציטוטים הבאים: " 'אני חושש מאד ממצב של חוסר מוטיבציה. יהיו כאלה שירצו להשתחרר מהיחידה...' בשבוע שעבר הרגו אומנם לוחמי "דובדבן" מחבל בכפר בית עווא... אבל ה"אקשן" שאפיין את היחידה חסר ללוחמים... 'המצב הזה בלתי נסבל. האמת היא שהשטח רוחש פעילות - אבל אנחנו יושבים'". ("ידיעות אחרונות", 16.11.93)

כדאי לשים לב שהדיווח המורחב, בתקופה שממנה לקוח העיתון הנ"ל, על פעילות המסתערבים אינו מקרי. אחרי פרק זמן ממושך יחסית שיחידות אלה היו מחוץ לזרקורים, הן שבו למרכז הבמה באמצע נובמבר 93', כשבועיים לפני התקריות שהוזכרו כאן. ואיך הן שבו? כגיבורי כתבות תדמית, הנזכרים בערגה בימי הפעילות הסוערת, שזה עתה נגזלה מהם עקב תהליך השלום. בכתבה בשם "לקחו להם את הדובדבן" הופיעו הציטוטים הבאים: " 'אני חושש מאוד ממצב של חוסר מוטיבציה. יהיו כאלה שירצו להשתחרר מהיחידה...' בשבוע שעבר הרגו אומנם לוחמי "דובדבן" מחבל בכפר בית עווא... אבל ה"אקשן" שאפיין את היחידה חסר ללוחמים... 'המצב הזה בלתי נסבל. האמת היא שהשטח רוחש פעילות - אבל אנחנו יושבים'". ("ידיעות אחרונות", 16.11.93)

האם זה רק צירוף מקרים, שרק שבועיים לאחר פרסום כתבות "שיקום תדמית" כגון אלה, המציירות את המסתערבים באור נוגע ללב כל כך, שבים המחסלים לכבוש כותרות במבצעים "מזהירים"? האם קשה כל כך להעלות על הדעת שמישהו חשב על כך מראש, ודאג להכין את הקרקע לתקופת פעילות אינטנסיבית על- ידי יצירת דעת קהל תומכת? אני מגישה את "צירוף המקרים" הזה כחומר למחשבה.

האם זה רק צירוף מקרים, שרק שבועיים לאחר פרסום כתבות "שיקום תדמית" כגון אלה, המציירות את המסתערבים באור נוגע ללב כל כך, שבים המחסלים לכבוש כותרות במבצעים "מזהירים"? האם קשה כל כך להעלות על הדעת שמישהו חשב על כך מראש, ודאג להכין את הקרקע לתקופת פעילות אינטנסיבית על- ידי יצירת דעת קהל תומכת? אני מגישה את "צירוף המקרים" הזה כחומר למחשבה.

זוהי, פחות או יותר, המטאפוריקה שהתקבלה בעולם המערבי, אבל ראוי לבחון במיוחד מה קרה אצלנו, בתודעה הקולקטיבית הישראלית, ביחס למלחמה. מובן, שגם כאן דיברו על המלחמה ברשע הלא- רציונלי, אבל כאן היו יסודות אחרים שראויים לתשומת לב. אחד הדברים המעניינים הוא, שישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי שבה מחנה השלום תמך במלחמה. זה לא קרה בשום ארץ אחרת. בארצות הברית היתה תנודה בין 40% שהתנגדו למלחמה לפני שהיא פרצה, לבין 15% שהתנגדו לה תוך כדי מהלכה. אבל תנועת השלום לא היתה בתוך הרוב שתמך במלחמה. בישראל, לא רק שתנועת השלום תמכה במלחמה, אלא שהאינטלקטואלים כינסו מסיבת עיתונאים כדי לגנות את תנועת השלום העולמית. אבל קרה כאן עוד משהו, שעליו עוד נצטרך לחשוב הרבה: ערב המלחמה ובזמן המלחמה חל קרע בין מחנה השלום הישראלי לבין הפלשתינאים, והרקע לקרע היה, שמחנה השלום דרש מן האינטליגנציה הפלשתינית להינתק מהעם שלה, לצאת מהתודעה הקולקטיבית של העולם השלישי ולהצטרף למחנה האמריקאי. מחנה השלום הישראלי לא קיבל את אי- היכולת של האחר להיות בעל אותה תודעה קולקטיבית כמו שלנו והיות שהתופעה הזאת היתה יוצאת דופן (בתוך 15% של מתנגדי המלחמה בכל העולם), ראוי לנסות ולברר מדוע היה השוני הזה, כלומר, מדוע בתוך התודעה הקולקטיבית שלנו לא היתה פינה למחנה השלום.

זוהי, פחות או יותר, המטאפוריקה שהתקבלה בעולם המערבי, אבל ראוי לבחון במיוחד מה קרה אצלנו, בתודעה הקולקטיבית הישראלית, ביחס למלחמה. מובן, שגם כאן דיברו על המלחמה ברשע הלא- רציונלי, אבל כאן היו יסודות אחרים שראויים לתשומת לב. אחד הדברים המעניינים הוא, שישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי שבה מחנה השלום תמך במלחמה. זה לא קרה בשום ארץ אחרת. בארצות הברית היתה תנודה בין 40% שהתנגדו למלחמה לפני שהיא פרצה, לבין 15% שהתנגדו לה תוך כדי מהלכה. אבל תנועת השלום לא היתה בתוך הרוב שתמך במלחמה. בישראל, לא רק שתנועת השלום תמכה במלחמה, אלא שהאינטלקטואלים כינסו מסיבת עיתונאים כדי לגנות את תנועת השלום העולמית. אבל קרה כאן עוד משהו, שעליו עוד נצטרך לחשוב הרבה: ערב המלחמה ובזמן המלחמה חל קרע בין מחנה השלום הישראלי לבין הפלשתינאים, והרקע לקרע היה, שמחנה השלום דרש מן האינטליגנציה הפלשתינית להינתק מהעם שלה, לצאת מהתודעה הקולקטיבית של העולם השלישי ולהצטרף למחנה האמריקאי. מחנה השלום הישראלי לא קיבל את אי- היכולת של האחר להיות בעל אותה תודעה קולקטיבית כמו שלנו והיות שהתופעה הזאת היתה יוצאת דופן (בתוך 15% של מתנגדי המלחמה בכל העולם), ראוי לנסות ולברר מדוע היה השוני הזה, כלומר, מדוע בתוך התודעה הקולקטיבית שלנו לא היתה פינה למחנה השלום.

ההסבר הראשון שמציע את עצמו הוא ההבדל בין מצבה של ישראל לבין מצבו של שאר העולם המערבי. בתודעה הקולקטיבית הישראלית בעיית 'בת- המלך' של כוויית היתה מאד משנית. כיבוש כוויית הטריד אולי את השמאל הישראלי, היות שהשמאל מרבה לעסוק בשאלת הלגיטימציה המוסרית של הכיבוש, אבל הוא לא הטריד את התודעה הקולקטיבית הישראלית הכללית. מה שפעל כאן היתה העובדה, שעיראק היא לא רק איום על כוויית או על הנפט, אלא היא איום על קיומנו. לכן, יאמר מי שמחזיק בהסבר זה, גם התגובה למלחמה היתה תגובה של חברה החרדה לקיומה ולא תגובה למיתוס מופשט של צדק ומלחמה בעריץ אכזר.

ההסבר הראשון שמציע את עצמו הוא ההבדל בין מצבה של ישראל לבין מצבו של שאר העולם המערבי. בתודעה הקולקטיבית הישראלית בעיית 'בת- המלך' של כוויית היתה מאוד משנית. כיבוש כוויית הטריד אולי את השמאל הישראלי, היות שהשמאל מרבה לעסוק בשאלת הלגיטימציה המוסרית של הכיבוש, אבל הוא לא הטריד את התודעה הקולקטיבית הישראלית הכללית. מה שפעל כאן היתה העובדה, שעיראק היא לא רק איום על כוויית או על הנפט, אלא היא איום על קיומנו. לכן, יאמר מי שמחזיק בהסבר זה, גם התגובה למלחמה היתה תגובה של חברה החרדה לקיומה ולא תגובה למיתוס מופשט של צדק ומלחמה בעריץ אכזר.

אבל נדמה לי, שההסבר הזה אינו יכול להיות ההסבר הנכון, כי בדיוק באותה לוגיקה היה אפשר להגיע כאן, בישראל, למחשבה ההפוכה: ראשית, דווקא בגלל הסכנה, שהיתה ידועה, שבמקרה מלחמה עיראק תתקוף אפשר היה לצפות לדיון יותר מעמיק בשאלה מה אנחנו רוצים: האם המלחמה הזאת היא הדבר הכי טוב בשבילינו, או שמא ניתן, בנסיבות הנתונות, להגיע לפירוז עיראק והאזור כולו מנשק בלתי- קונבנציונלי גם ללא מלחמה, תוך שימוש בסנקציות ובלחץ בין- לאומי. שנית, מפרספקטיבה רחבה יותר, קיים הבדל מכריע בין האינטרסים של ארצות הברית ואירופה במזרח התיכון לבין אלה של ישראל. אנחנו חיים כאן, וכשארצות הברית תחזיר את חייליה הביתה, עם או בלי 'סדר חדש', אנחנו עדיין נהיה כאן. לכן היה מקום לבדוק את הנחות היסוד של שני הקטבים בחברה הישראלית - הקוטב הגורס שרק במלחמה נוכל לשרוד, והקוטב האחר, הגורס, שבמלחמות נוכל רק להרוויח זמן. הקוטב הראשון מצא לו ביטוי נאות, למשל, בדבריו של אריאל שרון: "סאדם חוסיין חזר והמחיש מה שכל העולם, להוציא את השמאל הישראלי, ובראשו מפלגת העבודה, יודע ומבין מקדמת- דנא: שלום לכשעצמו הוא חסר ערך, הוא רק הקדמה למלחמה, שתהיה קטלנית לצד שרודף שלום בכל מחיר. לכן שלום הוא מסוכן." ('ידיעות אחרונות' 10.8.90). ואילו הקוטב השני, זה של מחנה השלום, אמר תמיד, שלטווח ארוך אין שום סיכוי למדינה מערבית, קטנה, נטע זר בעולם הערבי, לשרוד בכוח הנשק. הדרך היחידה לשרוד היא דרך השלום, ושלום צריכים לעשות לא עם ידידים אלא עם הגרועים שבאויבים. במלחמה אפשר אולי להרוויח זמן, אפשר לזכות בעוד חמש שנים, אבל אם נגמור עם סדאם חוסיין תחכה לנו סוריה, ואחר-כך תחכה לנו לוב. לכן השאלה היא אם יש לנו או אין לנו הזדמנות לעשות שלום במקום מלחמה.

אבל נדמה לי, שההסבר הזה אינו יכול להיות ההסבר הנכון, כי בדיוק באותה לוגיקה היה אפשר להגיע כאן, בישראל, למחשבה ההפוכה: ראשית, דווקא בגלל הסכנה, שהיתה ידועה, שבמקרה מלחמה עיראק תתקוף אפשר היה לצפות לדיון יותר מעמיק בשאלה מה אנחנו רוצים: האם המלחמה הזאת היא הדבר הכי טוב בשבילינו, או שמא ניתן, בנסיבות הנתונות, להגיע לפירוז עיראק והאזור כולו מנשק בלתי- קונבנציונלי גם ללא מלחמה, תוך שימוש בסנקציות ובלחץ בין- לאומי. שנית, מפרספקטיבה רחבה יותר, קיים הבדל מכריע בין האינטרסים של ארצות הברית ואירופה במזרח התיכון לבין אלה של ישראל. אנחנו חיים כאן, וכשארצות הברית תחזיר את חייליה הביתה, עם או בלי 'סדר חדש', אנחנו עדיין נהיה כאן. לכן היה מקום לבדוק את הנחות היסוד של שני הקטבים בחברה הישראלית - הקוטב הגורס שרק במלחמה נוכל לשרוד, והקוטב האחר, הגורס, שבמלחמות נוכל רק להרוויח זמן. הקוטב הראשון מצא לו ביטוי נאות, למשל, בדבריו של אריאל שרון: "סאדם חוסיין חזר והמחיש מה שכל העולם, להוציא את השמאל הישראלי, ובראשו מפלגת העבודה, יודע ומבין מקדמת- דנא: שלום לכשעצמו הוא חסר ערך, הוא רק הקדמה למלחמה, שתהיה קטלנית לצד שרודף שלום בכל מחיר. לכן שלום הוא מסוכן." ('ידיעות אחרונות' 10.8.90). ואילו הקוטב השני, זה של מחנה השלום, אמר תמיד, שלטווח ארוך אין שום סיכוי למדינה מערבית, קטנה, נטע זר בעולם הערבי, לשרוד בכוח הנשק. הדרך היחידה לשרוד היא דרך השלום, ושלום צריכים לעשות לא עם ידידים אלא עם הגרועים שבאויבים. במלחמה אפשר אולי להרוויח זמן, אפשר לזכות בעוד חמש שנים, אבל אם נגמור עם סדאם חוסיין תחכה לנו סוריה, ואחר-כך תחכה לנו לוב. לכן השאלה היא אם יש לנו או אין לנו הזדמנות לעשות שלום במקום מלחמה.

עקרון דומה חל בארגון כל האינפורמציה שמספק העולם. קליטה של רצף של אירועים מחייבת ארגון הרצף הזה לתוך תבניות- אנו מטילים על האירועים רצף זמני, ובייחוד סיבתי. האירועים הספציפיים אינם מאוחסנים בזיכרון כרצף שרירותי של אינפורמציה אלא משובצים בתוך תבנית שיוצרת קשרים ביניהם. מה שיישמר בזיכרון לטווח ארוך הוא, לרוב, התבנית המארגנת ולא הרצף המלא של אירועים שמהם היא נבנית. בתחום הפוליטי, כבתחומים אחרים של ידע עולם, עקרון בסיסי הוא הארגון הסיבתי או ארגון לטענות הסבר, שהאירועים אמורים לנבוע מהם.  כפי שציינתי - המונח 'תבנית מארגנת' מקביל למונח 'תאוריה' במדע. האירועים ממופים לתוך תיאוריות שמסבירות אותם. מכאן נובע, שהגורם המכריע בעיצוב קליטת המציאות שלנו הוא טענות היסוד של התבניות המארגנות. הדרך המרכזית שבה תעמולה יכולה לעצב את קליטת המציאות של החברה היא הצגת האירועים תוך קישורם למערכות ההסבר של התאוריה הדומיננטית. אם נמצא שהתקשורת מארגנת את האירועים רק לתוך מערכות ההסבר שמייצר השלטון או גורמי כוח אחרים, לפנינו תקשורת בדרגה מקסימלית של תלות בשלטון.

עקרון דומה חל בארגון כל האינפורמציה שמספק העולם. קליטה של רצף של אירועים מחייבת ארגון הרצף הזה לתוך תבניות- אנו מטילים על האירועים רצף זמני, ובייחוד סיבתי. האירועים הספציפיים אינם מאוחסנים בזיכרון כרצף שרירותי של אינפורמציה אלא משובצים בתוך תבנית שיוצרת קשרים ביניהם. מה שיישמר בזיכרון לטווח ארוך הוא, לרוב, התבנית המארגנת ולא הרצף המלא של אירועים שמהם היא נבנית. בתחום הפוליטי, כבתחומים אחרים של ידע עולם, עקרון בסיסי הוא הארגון הסיבתי או ארגון לטענות הסבר, שהאירועים אמורים לנבוע מהם.  כפי שציינתי - המונח 'תבנית מארגנת' מקביל למונח 'תאוריה' במדע. האירועים ממופים לתוך תיאוריות שמסבירות אותם. מכאן נובע, שהגורם המכריע בעיצוב קליטת המציאות שלנו הוא טענות היסוד של התבניות המארגנות. הדרך המרכזית שבה תעמולה יכולה לעצב את קליטת המציאות של החברה היא הצגת האירועים תוך קישורם למערכות ההסבר של התאוריה הדומיננטית. אם נמצא שהתקשורת מארגנת את האירועים רק לתוך מערכות ההסבר שמייצר השלטון או גורמי כוח אחרים, לפנינו תקשורת בדרגה מקסימלית של תלות בשלטון.

נבדוק את מיפוי האירועים לטענות מארגנות בנושא ספציפי מעיתוני שבוע זה: היום ה- 14.12.93 הוא יום אחרי המועד המקורי כפי שנקבע בהסכם אוסלו לתחילת נסיגת צה"ל מעזה ויריחו. דבר לא קרה בתאריך זה. הבה נסקור בקצרה את ההתפתחות במשא ומתן, מאז הדיון האחרון שלנו בנושא, ב-20.11.93. כזכור, בשלב ההוא כבר החליפה ישראל את עקרון הנסיגה בעקרון ההערכות מחדש, ואש"ף נכנע וקיבל את עמדתה. לכאורה, לאור ויתוריו של אש"ף, נראה שהדרך לחתימת ההסכם ותחילת פינוי מרכזי הערים נסללה. ואכן, הפלשתינאים חזרו והדגישו את חשיבות העמידה בתאריכי היעד. ברור גם שאם ישראל חותרת להסכם של אמת עם אש"ף, עמידה בתאריך היא מבחן מכריע, בייחוד לאור אובדן התמיכה בערפאת שמסתמן באש"ף ובשטחים. אך ככל שהתקרב תאריך היעד החל רבין לגלות יותר קשיים, פגמים וחורים בהסכם. "ה-13 בדצמבר אינו תאריך קדוש", הוא מתחיל להכריז (למשל, "חדשות", 26.11.93, גדעון סער). ולקראת סוף נובמבר הוא מודיע כבר "שהוא צופה כי השיחות ייקלעו למשבר" ("הארץ", 28.11.93, חמי שלו, איתן רבין).  כדי למתן קצת את תגובות אי האמון שהיה על אש"ף להתמודד עימן בין אנשיו, ביקשו הפלשתינאים לפחות מחווה סמלית של שחרור אסירים - עניין שהדיון בו נסחב כבר מראשית נובמבר בטאבה. תשובתו של רבין: "גמרנו את עידן המחוות" ("הארץ", 30.11.93, גדעון אלון). גם בציבור הישראלי היו ציפיות גדולות  לקראת ה- 13 בדצמבר. הרושם מאופוריית ספטמבר היה טרי עדיין, והרבה מאד האמינו שאכן משהו גדול וחשוב עומד לקרות בדצמבר. כיצד הכינו אותנו לעובדה ששום דבר לא יקרה, בסופו של דבר, בתאריך זה?

נבדוק את מיפוי האירועים לטענות מארגנות בנושא ספציפי מעיתוני שבוע זה: היום ה- 14.12.93 הוא יום אחרי המועד המקורי כפי שנקבע בהסכם אוסלו לתחילת נסיגת צה"ל מעזה ויריחו. דבר לא קרה בתאריך זה. הבה נסקור בקצרה את ההתפתחות במשא ומתן, מאז הדיון האחרון שלנו בנושא, ב-20.11.93. כזכור, בשלב ההוא כבר החליפה ישראל את עקרון הנסיגה בעקרון ההערכות מחדש, ואש"ף נכנע וקיבל את עמדתה. לכאורה, לאור ויתוריו של אש"ף, נראה שהדרך לחתימת ההסכם ותחילת פינוי מרכזי הערים נסללה. ואכן, הפלשתינאים חזרו והדגישו את חשיבות העמידה בתאריכי היעד. ברור גם שאם ישראל חותרת להסכם של אמת עם אש"ף, עמידה בתאריך היא מבחן מכריע, בייחוד לאור אובדן התמיכה בערפאת שמסתמן באש"ף ובשטחים. אך ככל שהתקרב תאריך היעד החל רבין לגלות יותר קשיים, פגמים וחורים בהסכם. "ה-13 בדצמבר אינו תאריך קדוש", הוא מתחיל להכריז (למשל, "חדשות", 26.11.93, גדעון סער). ולקראת סוף נובמבר הוא מודיע כבר "שהוא צופה כי השיחות ייקלעו למשבר" ("הארץ", 28.11.93, חמי שלו, איתן רבין).  כדי למתן קצת את תגובות אי האמון שהיה על אש"ף להתמודד עימן בין אנשיו, ביקשו הפלשתינאים לפחות מחווה סמלית של שחרור אסירים - עניין שהדיון בו נסחב כבר מראשית נובמבר בטאבה. תשובתו של רבין: "גמרנו את עידן המחוות" ("הארץ", 30.11.93, גדעון אלון). גם בציבור הישראלי היו ציפיות גדולות  לקראת ה- 13 בדצמבר. הרושם מאופוריית ספטמבר היה טרי עדיין, והרבה מאוד האמינו שאכן משהו גדול וחשוב עומד לקרות בדצמבר. כיצד הכינו אותנו לעובדה ששום דבר לא יקרה, בסופו של דבר, בתאריך זה?

הדבר נעשה בדרך הרגילה: העובדות והאירועים ממופים לתוך רשת של תמות (טענות) מעצבות, שדרכן קולטת החברה את המציאות. בחברה שאין בה תקשורת אלטרנטיבית (כמו בישראל ובמרבית מדינות העולם המערבי), התמות מיוצרות על-ידי המערכת השלטונית וממוחזרות לציבור בוואריאציות שונות. למרות שכל האינפורמציה שסקרנו במהלך הקורס אודות פרטי המשא ומתן נמסרה במלואה בעיתונות הישראלית, מה שנשאר בתודעה הציבורית לא היה העובדות, אלא הרשת התמטית שלתוכה מיפו אותן. טענות היסוד של חודש זה היו: "יש בעיות אובייקטיביות", "יש חורים בהסכם", "אין מה למהר", ו"אין תאריכים קדושים", כלומר, הטענות שייצר השלטון (ראו דברי רבין לעיל).

הדבר נעשה בדרך הרגילה: העובדות והאירועים ממופים לתוך רשת של תמות (טענות) מעצבות, שדרכן קולטת החברה את המציאות. בחברה שאין בה תקשורת אלטרנטיבית (כמו בישראל ובמרבית מדינות העולם המערבי), התמות מיוצרות על-ידי המערכת השלטונית וממוחזרות לציבור בוואריאציות שונות. למרות שכל האינפורמציה שסקרנו במהלך הקורס אודות פרטי המשא ומתן נמסרה במלואה בעיתונות הישראלית, מה שנשאר בתודעה הציבורית לא היה העובדות, אלא הרשת התמטית שלתוכה מיפו אותן. טענות היסוד של חודש זה היו: "יש בעיות אובייקטיביות", "יש חורים בהסכם", "אין מה למהר", ו"אין תאריכים קדושים", כלומר, הטענות שייצר השלטון (ראו דברי רבין לעיל).

==סיכום ודוגמאות לניתוח תקשורת==

==סיכום ודוגמאות לניתוח תקשורת==

השאלה המרכזית שאנו בודקים היא באיזו מידה התקשורת משקפת ומבססת את תפיסת המציאות (התאוריה) הדומיננטית, כלומר, התפיסה המיוצרת על ידי מערכות הכוח בחברה ומשרתת את האינטרסים של מערכות אלה, ובאיזה מידה ניתן בתקשורת ביטוי גם לתפיסות מציאות אלטרנטיביות. גיבשנו את הקריטריונים על פיהם נוכל לבדוק שאלה זו-  הקריטריונים לניתוח דרגת העצמאות של התקשורת. בדוגמאות שסקרנו זיהינו דרגה גבוהה מאד של תלות בשלטון, (כלומר, דרגה נמוכה של עצמאות) במספר מקרים אף דרגה מקסימלית. למשל, בכל מה שקשור לתהליך אוסלו לא מצאנו ולו ביטוי אחד לתאוריה אלטרנטיבית, או ביקורת כלשהי (משמאל), על מהלכי הממשלה.  

השאלה המרכזית שאנו בודקים היא באיזו מידה התקשורת משקפת ומבססת את תפיסת המציאות (התאוריה) הדומיננטית, כלומר, התפיסה המיוצרת על ידי מערכות הכוח בחברה ומשרתת את האינטרסים של מערכות אלה, ובאיזה מידה ניתן בתקשורת ביטוי גם לתפיסות מציאות אלטרנטיביות. גיבשנו את הקריטריונים על פיהם נוכל לבדוק שאלה זו-  הקריטריונים לניתוח דרגת העצמאות של התקשורת. בדוגמאות שסקרנו זיהינו דרגה גבוהה מאוד של תלות בשלטון, (כלומר, דרגה נמוכה של עצמאות) במספר מקרים אף דרגה מקסימלית. למשל, בכל מה שקשור לתהליך אוסלו לא מצאנו ולו ביטוי אחד לתאוריה אלטרנטיבית, או ביקורת כלשהי (משמאל), על מהלכי הממשלה.  

בדרגה כה גבוהה של תלות בשלטון לא תמיד קל לחוקר המתחיל לזהות ולהגדיר את תפיסת המציאות הדומיננטית. כיוון שכל התקשורת משקפת את אותו הקו, קל ליפול בכשל האובייקטיביות: כל העיתונים מספרים את אותו הסיפור כי זה מה שקורה בעולם. (תאוריה דומיננטית = אובייקטיביות).  המשימה קלה יותר באותם מקרים נדירים שבהם התקשורת משקפת יותר מתפיסת מציאות אחת או שיש גם עיתונות אלטרנטיבית. במקרים אלו ניתן לערוך השוואת עיתונים ולהצביע על הבדלים בדרגת העצמאות שלהם. אם עיתון כלשהו מציע גישה אלטרנטיבית לאותו נושא, קל לזהות שהבחירה של עיתונים אחרים היא תלוית תאוריה ולא 'הדרך היחידה האפשרית'. עד השנה קיים היה בישראל עיתון שניסה להיות אלטרנטיבה לפחות בתחומים מסוימים - 'חדשות'. קיומו מאפשר לנו לבדוק לעומק דרכים שונות להצגת אותה פיסת מציאות. נסקור בדיקת עומק כזו, במאמרם של טניה ריינהרט ורן הכהן, המציע גם סיכום של קריטריוני הבדיקה שהנחנו.

בדרגה כה גבוהה של תלות בשלטון לא תמיד קל לחוקר המתחיל לזהות ולהגדיר את תפיסת המציאות הדומיננטית. כיוון שכל התקשורת משקפת את אותו הקו, קל ליפול בכשל האובייקטיביות: כל העיתונים מספרים את אותו הסיפור כי זה מה שקורה בעולם. (תאוריה דומיננטית = אובייקטיביות).  המשימה קלה יותר באותם מקרים נדירים שבהם התקשורת משקפת יותר מתפיסת מציאות אחת או שיש גם עיתונות אלטרנטיבית. במקרים אלו ניתן לערוך השוואת עיתונים ולהצביע על הבדלים בדרגת העצמאות שלהם. אם עיתון כלשהו מציע גישה אלטרנטיבית לאותו נושא, קל לזהות שהבחירה של עיתונים אחרים היא תלוית תאוריה ולא 'הדרך היחידה האפשרית'. עד השנה קיים היה בישראל עיתון שניסה להיות אלטרנטיבה לפחות בתחומים מסוימים - 'חדשות'. קיומו מאפשר לנו לבדוק לעומק דרכים שונות להצגת אותה פיסת מציאות. נסקור בדיקת עומק כזו, במאמרם של טניה ריינהרט ורן הכהן, המציע גם סיכום של קריטריוני הבדיקה שהנחנו.