שינויים

6ב. האינטלקטואל צריך להימנע מנקיטת עמדה חד- משמעית.

6ב. האינטלקטואל צריך להימנע מנקיטת עמדה חד- משמעית.

סטודנט ב': הפעם נראה לי שהטענות לא שקולות, אבל מאד דומות.

סטודנט ב': הפעם נראה לי שהטענות לא שקולות, אבל מאוד דומות.

זה נכון. שלא כמו הטענות ב- (4) ו-(5), שתי הטענות ב- (6) אינן שקולות לוגית אחת לשניה: הראשונה מדברת על חשיבה, והשניה על נקיטת עמדה. ואומנם, כולנו יודעים שאפשר לחשוב בלי לנקוט עמדה, וגם ראינו כבר מקרים הפוכים... אבל בכל זאת, מתקיימת כאן שקילות מסוג אחר: שקילות פרגמטית.  פרגמטית - משום שהיא נוגעת לשימוש שלנו במבעים לשוניים מסוימים, ולאו דווקא בערך האמת שלהם (נכון או שקרי). פעמים רבות משתמשים ב- (6א), בעצם כדי לטעון את (6ב). בניסוח בוטה יותר הייתי אומרת זאת כך: אינטלקטואלים רבים מתחמקים מנקיטת עמדה בתואנה שעליהם לשמור על ראייה מורכבת, רבת פנים, של המציאות. בתוך כך הם מסייעים לנו להפנים מסקנה די מפוקפקת: מי שנוקט עמדה באופן חד-משמעי לוקה בחשיבה פשטנית, "לא אינטלקטואלית". ברור שמסקנה כזו לא היינו מוכנים לאמץ אם היתה מוצגת בפנינו באופן מפורש. על כן, טשטוש ההבדל בין (6א)  ל-(6ב) הוא מעשה מניפולטיבי: הוא "כופה" עלינו השקפה הזרה לתפיסת עולמנו.

זה נכון. שלא כמו הטענות ב- (4) ו-(5), שתי הטענות ב- (6) אינן שקולות לוגית אחת לשניה: הראשונה מדברת על חשיבה, והשניה על נקיטת עמדה. ואומנם, כולנו יודעים שאפשר לחשוב בלי לנקוט עמדה, וגם ראינו כבר מקרים הפוכים... אבל בכל זאת, מתקיימת כאן שקילות מסוג אחר: שקילות פרגמטית.  פרגמטית - משום שהיא נוגעת לשימוש שלנו במבעים לשוניים מסוימים, ולאו דווקא בערך האמת שלהם (נכון או שקרי). פעמים רבות משתמשים ב- (6א), בעצם כדי לטעון את (6ב). בניסוח בוטה יותר הייתי אומרת זאת כך: אינטלקטואלים רבים מתחמקים מנקיטת עמדה בתואנה שעליהם לשמור על ראייה מורכבת, רבת פנים, של המציאות. בתוך כך הם מסייעים לנו להפנים מסקנה די מפוקפקת: מי שנוקט עמדה באופן חד-משמעי לוקה בחשיבה פשטנית, "לא אינטלקטואלית". ברור שמסקנה כזו לא היינו מוכנים לאמץ אם היתה מוצגת בפנינו באופן מפורש. על כן, טשטוש ההבדל בין (6א)  ל-(6ב) הוא מעשה מניפולטיבי: הוא "כופה" עלינו השקפה הזרה לתפיסת עולמנו.

תשובה: "לא, מה פתאום. זו היתה טעות... אבל טוב שהיתה מלחמה. אני אומר זאת למרות שהמלחמה נוראה בעיני... ואני סבור שאין מלחמות צודקות, אבל זו היתה מלחמה הכרחית."

תשובה: "לא, מה פתאום. זו היתה טעות... אבל טוב שהיתה מלחמה. אני אומר זאת למרות שהמלחמה נוראה בעיני... ואני סבור שאין מלחמות צודקות, אבל זו היתה מלחמה הכרחית."

הקורא הנבוך שואל את עצמו: מיהו, אם כן, ברנר- אנרי לוי האמיתי? זה של "החשיבה הסבוכה" או זה של הפתרונות החד-משמעיים? ואיפה צריך לעמוד האינטלקטואל בין שני הקטבים האלה? לאור הניתוח של (6), קל לנו יותר "להציל" את הקוהרנטיות של הקטע הנ"ל אם רק נבין את התשובה הראשונה של לוי כהתחמקות מנקיטת עמדה הנוגדת את האידאולוגיה הדומיננטית: בזמן קיום הראיון, קיום דיאלוג מדיני עם אש"ף היה עדיין בגדר "ייהרג ובל יעבור" בפוליטיקה הישראלית. כאשר נדרש האינטלקטואל המרדן לשאלת פתרון הסכסוך הישראלי- פלשתיני, גלויה בפניו הסתירה בין צו הצדק לצו המדינה: כ"מומחה" לענייני "מוסר מדיני", המעוניין לשמור על מעמדו כחביב הממסד, אין לו ברירה אלא לדחות את האופציה שאינה מתיישבת עם האידאולוגיה הדומיננטית; ואולם איך יעשה זאת מבלי להסגיר את עמדתו הלא מחמיאה? הוא ירמוז, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שאופציה זו מסתכנת ב"פשטנות" יתירה: ואילו אנו, האינטלקטואלים, מחויבים למורכבות המעורפלת, הרב-משמעית - במקרים "לא נוחים" כאלה. מובן מאליו שהמורכבות הנפלאה הזאת של לוי מתפוגגת כעשן בשאלות שבהן הוא אינו נקלע לדילמה הזאת: אין כמוהו לחד-משמעיות כשהוא משמיע דעות שבתוך הקונצנזוס. על מלחמת המפרץ יש לו דעה נחרצת - "טוב שהיתה מלחמה" - שהיא עמדת האידאולוגיה דומיננטית בעולם המערבי כולו. אך מה שנראה לכאורה כביקורת נוקבת על ממשלת ישראל, יושב בעצם היטב בתוך הקונצנזוס: בתקופה האמורה, ההבלגה הישראלית היתה מאד לא פופולרית; מי שתקף אותה, גם אינטלקטואלים, לא הסתכן ב"חשיבה לא מורכבת", והובטחה לו מן הסתם גם אהדה ממסדית שופעת.

הקורא הנבוך שואל את עצמו: מיהו, אם כן, ברנר- אנרי לוי האמיתי? זה של "החשיבה הסבוכה" או זה של הפתרונות החד-משמעיים? ואיפה צריך לעמוד האינטלקטואל בין שני הקטבים האלה? לאור הניתוח של (6), קל לנו יותר "להציל" את הקוהרנטיות של הקטע הנ"ל אם רק נבין את התשובה הראשונה של לוי כהתחמקות מנקיטת עמדה הנוגדת את האידאולוגיה הדומיננטית: בזמן קיום הראיון, קיום דיאלוג מדיני עם אש"ף היה עדיין בגדר "ייהרג ובל יעבור" בפוליטיקה הישראלית. כאשר נדרש האינטלקטואל המרדן לשאלת פתרון הסכסוך הישראלי- פלשתיני, גלויה בפניו הסתירה בין צו הצדק לצו המדינה: כ"מומחה" לענייני "מוסר מדיני", המעוניין לשמור על מעמדו כחביב הממסד, אין לו ברירה אלא לדחות את האופציה שאינה מתיישבת עם האידאולוגיה הדומיננטית; ואולם איך יעשה זאת מבלי להסגיר את עמדתו הלא מחמיאה? הוא ירמוז, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שאופציה זו מסתכנת ב"פשטנות" יתירה: ואילו אנו, האינטלקטואלים, מחויבים למורכבות המעורפלת, הרב-משמעית - במקרים "לא נוחים" כאלה. מובן מאליו שהמורכבות הנפלאה הזאת של לוי מתפוגגת כעשן בשאלות שבהן הוא אינו נקלע לדילמה הזאת: אין כמוהו לחד-משמעיות כשהוא משמיע דעות שבתוך הקונצנזוס. על מלחמת המפרץ יש לו דעה נחרצת - "טוב שהיתה מלחמה" - שהיא עמדת האידאולוגיה דומיננטית בעולם המערבי כולו. אך מה שנראה לכאורה כביקורת נוקבת על ממשלת ישראל, יושב בעצם היטב בתוך הקונצנזוס: בתקופה האמורה, ההבלגה הישראלית היתה מאוד לא פופולרית; מי שתקף אותה, גם אינטלקטואלים, לא הסתכן ב"חשיבה לא מורכבת", והובטחה לו מן הסתם גם אהדה ממסדית שופעת.

==מתודת הניתוח הרציונלי==

==מתודת הניתוח הרציונלי==

כנגד הגישה הרווחת הזאת, שהסברים טובים הם תמיד מורכבים, אני רוצה להציע גישה חלופית; גישה שחותרת אחר הפשטות. נלך בעקבות חומסקי, שרואה בחקר האידאולוגיה ענף של מדעי החברה, שאינם שונים באופן מהותי ממדעי הטבע. החתירה לפשטות מתקשרת לאבחנה החומסקיאנית בין שתי בעיות יסוד במציאות האנושית, שהוא מכנה "בעיית אפלטון" ו"בעיית אורוול". בעיית אפלטון מתייחסת לעולם הידע הקוגניטיבי, והיא: איך אנחנו יודעים כל כך הרבה, כשהנתונים שלנו כל כך דלים? דוגמה מובהקת לבעיה זו היא הידע הלשוני האוניברסלי של כל אדם. כמות ומורכבות הידע הלשוני שיש לכל ילד בגיל צעיר מאד עולה בהרבה על כל מה שיכול היה להסיק או ללמוד רק מחשיפה לדיבור בסביבתו. בעיית אורוול מתייחסת לעולם הידע החברתי, והיא: איך אנחנו יודעים כל כך מעט, כשהנתונים הם כה רבים? דוגמה מובהקת לבעיה זו היא הבורות שלנו ביחס לאופי האמיתי של פעולות שלטוניות המתבצעות ב"חצר האחורית" של המרחב הציבורי: כל העובדות הרלוונטיות נגישות (כמו: כמה ילדים פלשתינאים נהרגו בשטחים מתחילת האינתיפאדה, מהי "תוכנית השלום" האמריקנית וכיצד היא שונה מתוכניתו של יצחק שמיר, אילו אינטרסים מילאה מלחמת המפרץ וכיוב'), ואף על פי כן, התמונה בכללותה אינה ברורה לנו, ואפילו נעלמת מעינינו. אחת התשובות לבעיית אורוול, כאמור, מתקשרת לעניין המורכבות. תמונת עולם מורכבת וסבוכה תמיד תהיה פחות מובנת וקוהרנטית מאשר תמונת עולם פשוטה וסדורה. לפיכך, הנטייה לטפח תפיסת מציאות מורכבת עד בלי די משרתת את האידאולוגיה הדומיננטית בכך שהיא מונעת הבנה מלאה של המציאות החברתית. ככל שהדברים יוצגו בפנינו באור יותר "סבוך" ופחות בהיר, כך נבין פחות, נתעניין פחות, ולבסוף נשקע באדישות כללית, מתוך מחשבה ש"זה לא שווה את המאמץ". כך יכול השלטון לשמור על אי בהירות גלובלית חרף העובדה שמירב העובדות הדרושות לפענוח המציאות האמיתית מונחות מתחת לאף של כולנו.

כנגד הגישה הרווחת הזאת, שהסברים טובים הם תמיד מורכבים, אני רוצה להציע גישה חלופית; גישה שחותרת אחר הפשטות. נלך בעקבות חומסקי, שרואה בחקר האידאולוגיה ענף של מדעי החברה, שאינם שונים באופן מהותי ממדעי הטבע. החתירה לפשטות מתקשרת לאבחנה החומסקיאנית בין שתי בעיות יסוד במציאות האנושית, שהוא מכנה "בעיית אפלטון" ו"בעיית אורוול". בעיית אפלטון מתייחסת לעולם הידע הקוגניטיבי, והיא: איך אנחנו יודעים כל כך הרבה, כשהנתונים שלנו כל כך דלים? דוגמה מובהקת לבעיה זו היא הידע הלשוני האוניברסלי של כל אדם. כמות ומורכבות הידע הלשוני שיש לכל ילד בגיל צעיר מאוד עולה בהרבה על כל מה שיכול היה להסיק או ללמוד רק מחשיפה לדיבור בסביבתו. בעיית אורוול מתייחסת לעולם הידע החברתי, והיא: איך אנחנו יודעים כל כך מעט, כשהנתונים הם כה רבים? דוגמה מובהקת לבעיה זו היא הבורות שלנו ביחס לאופי האמיתי של פעולות שלטוניות המתבצעות ב"חצר האחורית" של המרחב הציבורי: כל העובדות הרלוונטיות נגישות (כמו: כמה ילדים פלשתינאים נהרגו בשטחים מתחילת האינתיפאדה, מהי "תוכנית השלום" האמריקנית וכיצד היא שונה מתוכניתו של יצחק שמיר, אילו אינטרסים מילאה מלחמת המפרץ וכיוב'), ואף על פי כן, התמונה בכללותה אינה ברורה לנו, ואפילו נעלמת מעינינו. אחת התשובות לבעיית אורוול, כאמור, מתקשרת לעניין המורכבות. תמונת עולם מורכבת וסבוכה תמיד תהיה פחות מובנת וקוהרנטית מאשר תמונת עולם פשוטה וסדורה. לפיכך, הנטייה לטפח תפיסת מציאות מורכבת עד בלי די משרתת את האידאולוגיה הדומיננטית בכך שהיא מונעת הבנה מלאה של המציאות החברתית. ככל שהדברים יוצגו בפנינו באור יותר "סבוך" ופחות בהיר, כך נבין פחות, נתעניין פחות, ולבסוף נשקע באדישות כללית, מתוך מחשבה ש"זה לא שווה את המאמץ". כך יכול השלטון לשמור על אי בהירות גלובלית חרף העובדה שמירב העובדות הדרושות לפענוח המציאות האמיתית מונחות מתחת לאף של כולנו.

בניגוד לפוסטמודרניסטים, חומסקי "מעז" להניח בפשטות את מה שכל מדען חייב להניח אם ברצונו לחקור ברצינות תופעה מסוימת: יש מציאות, יש אמת, ניתן להציע תיאורים והסברים למציאות, וניתן להכריע מי מביניהם אמיתי יותר. ברור שאין תאוריה 'טוטלית' או 'סופית'; הידע האנושי לעולם אינו שלם. בבואם לתקוף את מושג האמת, עשו הפוסט- מודרניסטיים את מלאכתם קלה: הם תקפו מושג אמת אבסולוטי, שאינו שונה מהאמת הדתית. בפועל, אף מדע אינו מניח מושג אמת כזה. אמת במדע היא הכרעה בין תיאוריות- מציאות מתחרות. בין שתי תיאוריות נתונות, זו שמסבירה טוב יותר את העובדות היא האמיתית (לפי שעה). כמובן, בכל שלב עשויה להתגלות תאוריה חדשה שתסביר את העובדות טוב יותר מקודמתה. מתודת המחקר היא החשיבה הרציונלית, הטיעון הלוגי והאישוש שמספק הניסיון. מה ייחשב הסבר? תאוריה מסבירה תופעה אם התופעה נובעת לוגית מן התאוריה; תאוריה א' טובה יותר מתאוריה ב' אם היא מסבירה יותר עובדות מתאוריה ב'. אם שתי תיאוריות מסבירות בדיוק את אותן עובדות, נעדיף את הפשוטה מביניהן. כל אלה הן הנחות מובנות מאליהן במדעי הטבע; דומה שיש כמעט צורך להתנצל על החלתן גם במדעי החברה, שבאסכולות רבות נגררו אחר ערפול וסרבול תאורטי מיותר, שממנו אנו מבקשים כעת להימנע.

בניגוד לפוסטמודרניסטים, חומסקי "מעז" להניח בפשטות את מה שכל מדען חייב להניח אם ברצונו לחקור ברצינות תופעה מסוימת: יש מציאות, יש אמת, ניתן להציע תיאורים והסברים למציאות, וניתן להכריע מי מביניהם אמיתי יותר. ברור שאין תאוריה 'טוטלית' או 'סופית'; הידע האנושי לעולם אינו שלם. בבואם לתקוף את מושג האמת, עשו הפוסט- מודרניסטיים את מלאכתם קלה: הם תקפו מושג אמת אבסולוטי, שאינו שונה מהאמת הדתית. בפועל, אף מדע אינו מניח מושג אמת כזה. אמת במדע היא הכרעה בין תיאוריות- מציאות מתחרות. בין שתי תיאוריות נתונות, זו שמסבירה טוב יותר את העובדות היא האמיתית (לפי שעה). כמובן, בכל שלב עשויה להתגלות תאוריה חדשה שתסביר את העובדות טוב יותר מקודמתה. מתודת המחקר היא החשיבה הרציונלית, הטיעון הלוגי והאישוש שמספק הניסיון. מה ייחשב הסבר? תאוריה מסבירה תופעה אם התופעה נובעת לוגית מן התאוריה; תאוריה א' טובה יותר מתאוריה ב' אם היא מסבירה יותר עובדות מתאוריה ב'. אם שתי תיאוריות מסבירות בדיוק את אותן עובדות, נעדיף את הפשוטה מביניהן. כל אלה הן הנחות מובנות מאליהן במדעי הטבע; דומה שיש כמעט צורך להתנצל על החלתן גם במדעי החברה, שבאסכולות רבות נגררו אחר ערפול וסרבול תאורטי מיותר, שממנו אנו מבקשים כעת להימנע.