שינויים

== ציטטות נבחרות ומבוא ==

== ציטטות נבחרות==

הדוכס דה לה רושפוקו-ליאנקור, דצמבר 1789: "מכל הפגעים שנתקללה בהם האנושות מצב השיגעון הוא עדיין אחד מאלה הזכאים ביותר לחמלה ולכבוד. יש לנו כל יסוד שבעולם להעתיר את שימת ליבנו על המצב הזה; אפילו אפסה כל תקווה לריפוי, עדיין אמצעים רבים שברשותנו להמציא לאומללים האלה לפחות קיום שאפשר לסבלו". ("תולדות השיגעון בעידן התבונה"/ מישל פוקו, עמ' 177)

הדוכס דה לה רושפוקו-ליאנקור, דצמבר 1789: "מכל הפגעים שנתקללה בהם האנושות מצב השיגעון הוא עדיין אחד מאלה הזכאים ביותר לחמלה ולכבוד. יש לנו כל יסוד שבעולם להעתיר את שימת ליבנו על המצב הזה; אפילו אפסה כל תקווה לריפוי, עדיין אמצעים רבים שברשותנו להמציא לאומללים האלה לפחות קיום שאפשר לסבלו". ("תולדות השיגעון בעידן התבונה"/ מישל פוקו, עמ' 177)

"חברת ההמונים המודרנית על הארגון הביורוקרטי המסובך שלה, על ביזור הפונקציות השלטוניות שבה, על ההפרדה המוחלטת שבין הוגי האלימות למוציאים לפועל, על מנגנוני התעמולה ומיסוך המציאות שבה – היא חברה שמערערת מן היסוד את קריאת המציאות והבנתה ואת מושגי האחריות והאשמה הקלאסיים". (פרופ' עידן לנדו מתוך מאמר ברשת)

"חברת ההמונים המודרנית על הארגון הביורוקרטי המסובך שלה, על ביזור הפונקציות השלטוניות שבה, על ההפרדה המוחלטת שבין הוגי האלימות למוציאים לפועל, על מנגנוני התעמולה ומיסוך המציאות שבה – היא חברה שמערערת מן היסוד את קריאת המציאות והבנתה ואת מושגי האחריות והאשמה הקלאסיים". (פרופ' עידן לנדו מתוך מאמר ברשת)

1. מבוא

==מבוא==

הפרעות הנפש נחשבו מאז ומתמיד לדבר מה שאם אינו על-טבעי הוא לפחות מסתורי ויוצא דופן – כאילו היה שייך לממד הוויה מסדר אחר. כתוצאה מכך התייחסו אל הלוקים בנפשם כאילו היו יצורים נחותים או עליונים, שאינם זקוקים או ראויים לאהדה אנושית פשוטה. לא ידעו כיצד להתמודד עמם. גם אם ריחמו עליהם, לא ידעו איך לטפל בהם ולסייע להם, ונקטו אינספור שיטות טיפוליות שונות ומשונות, שהיו בלתי מועילות במקרה הטוב ומעוררות חלחלה ומזיקות במקרה הרע. עורכי "פרנויה: עיונים בדיאגנוזה"  כותבים: "דרוש מאמץ כדי להתייחס אל חולה הנפש כאל יצור אנוש – מאמץ אשר החל רק במאה ה-20, והוא עדיין רחוק מסיומו".

הפרעות הנפש נחשבו מאז ומתמיד לדבר מה שאם אינו על-טבעי הוא לפחות מסתורי ויוצא דופן – כאילו היה שייך לממד הוויה מסדר אחר. כתוצאה מכך התייחסו אל הלוקים בנפשם כאילו היו יצורים נחותים או עליונים, שאינם זקוקים או ראויים לאהדה אנושית פשוטה. לא ידעו כיצד להתמודד עמם. גם אם ריחמו עליהם, לא ידעו איך לטפל בהם ולסייע להם, ונקטו אינספור שיטות טיפוליות שונות ומשונות, שהיו בלתי מועילות במקרה הטוב ומעוררות חלחלה ומזיקות במקרה הרע. עורכי "פרנויה: עיונים בדיאגנוזה"  כותבים: "דרוש מאמץ כדי להתייחס אל חולה הנפש כאל יצור אנוש – מאמץ אשר החל רק במאה ה-20, והוא עדיין רחוק מסיומו".