שינויים

נוספו 2,850 בתים ,  17:27, 2 בדצמבר 2018
אין תקציר עריכה
שורה 186: שורה 186:  
הספר דן גם בהשלכות של תכנון זה - עידוד השימוש במכונית על שלל בעיות הסביבה והחברה שלה, הקטנת האפשרויות ליצירת מרחב ציבורי ואזרחי ופגיעה בחיי הקהילה, הדרה ו"כליאה" של אוכלוסיות חלשות יותר כמו עניים, זקנים, ילדים, ולפעמים נשים.  
 
הספר דן גם בהשלכות של תכנון זה - עידוד השימוש במכונית על שלל בעיות הסביבה והחברה שלה, הקטנת האפשרויות ליצירת מרחב ציבורי ואזרחי ופגיעה בחיי הקהילה, הדרה ו"כליאה" של אוכלוסיות חלשות יותר כמו עניים, זקנים, ילדים, ולפעמים נשים.  
   −
===המאבק על בטיחות המכוניות===
+
==מאבקים ופרשיות ביחס לבטיחות המכונית==
 +
לאורך ההיסטוריה היו מספר מקרים שבהם תאגידי הרכב גילו שהרכבים שלהם מסכנים לקוחות או עוברי אורח. דבר זה יכול לנבוע מעיצוב בסיסי של המכוניות, או עקב פגמים בייצור או בתכנון הרכב. במצב כזה תאגיד נמצאת בדילמה - האם לגלות ללקוחות את הנושא או לנסות להסתיר את הדברים ולקוות שהם לא יזיקו לחברה. רעש ציבורי גדול יזיק למאזן החברה ואם לקוחות יגלו את התקלה יכול להיות שהחברה תוכל לשחד אותם על ידי תשלום פיצוי גבוה בתמורה לשתיקה שלהם. היו מספר מקרים שבהם חברות ניסו להסתיר תקלות כאלה.
 +
 
 +
===סיכון הולכי רגל במרחב העירוני ===
 +
{{הפניה לערך מורחב|Fighting Traffic}}
 +
לפני עידן המכונית הפרטית, השימוש ברחובות היה מגוון ומשותף - הרחובות כללו ילדים ששיחקו ברחוב והולכי רגל בכמויות גדולות שחלקו יחד מרחב עם כרכרות, [[תחבורת אופניים|אופניים]] ו[[רכבת קלה|רכבות קלות]]. עקב הגברת השימוש במכוניות בערים בארצות הברית בשנות ה-20 של המאה ה-20 החלה עליה תלולה במספר הולכי הרגל שנדרסו למוות. עשרות אלפי ילדים מתו בתאונות עם מכוניות. כתוצאה מכך קמה זעקה ציבורית. חלק מהפתרונות כללו דרישה להגביל את מהירות המכוניות בעיר. ביקורת כלפי המכוניות בעיר כללו התייחסות אל "חזירי כביש" ("Road hogs") או "שדי מהירות" ("Speed demons") ומכוניות כ-"Juggernauts" או "מכוניות מוות" (Death cars). בתגובה החליטו חברות המכוניות לנקוט בצעד של [[האשמת הקורבן]] והאשימו את הולכי הרגל בתאונות משום שהם חוצים את הכבישים בצורה לא בטוחה מספיק.  החברות השתמשו בכינוי גנאי בשם "Jaywalkers", שברבות הימים הפך גם למונח חוקי של הליכה לא חוקית בכביש. עד שנת 1930 רוב הרחובות הפכו לדרכי מעבר עבור מכוניות, ואילו ילדים ו[[הולכי רגל]] הודרו מהמרחב, הוגבלו בצורות שונות. הוחלט להטיל מיסוי על מכוניות. בתחילה התנגדו החברות למהלך זה, אבל בהמשך הם תמכו בו כאשר הובטח כי המיסוי ילך למימון תשתיות למכוניות. עם הזמן נבנו כבישים מהירים גם בתוך הערים וגם מחוצה להם והחל תהליך של [[פרבור]]. מאבקים אלה מכוסים בספר [[Fighting Traffic]] של ההיסטוריון פטר די נורטון. עם הזמן ועקב [[פרבור]] ו[[תכנון מוטה מכוניות]] הולכי הרגל בארצות הברית הפכו להיות דבר נדיר יותר ויותר, כך שכיום ברוב הערים הגדולות בארצות הברית אחוז הולכי הרגל נמוך מ-5% ויש ערים שבהן אחוז הולכי הרגל מסך [[פיצול נסיעות|פיצול הנסיעות]] הוא 1%.
 +
 
 +
==="לא בטוחה בשום מהירות"===
 
בשנת 1965 יצא לאור ספרו של [[ראלף ניידר]], "[[לא בטוחה בשום מהירות]]" (Unsafe at Any Speed). הספר האשים את תעשיית המכוניות של ארצות הברית בכך שהיא מודעת לכשלי בטיחות שונים במכונית אבל לא פועלת לתקן כשלים אלה. ניידר הביא לדוגמה את לחץ האוויר המומלץ לצמיגים שלטענתו היה מכוון להגדלת ההנאה אבל לא להגדלת הבטיחות. היבט נוסף לדוגמה היה ציפוי הכרום על הדש-בורד שסינוור לפעמים את הנהגים. הספר תעד גם את התנגדות התעשייה להכנסת אביזרי בטיחות כמו חגורות בטיחות. [http://en.wikipedia.org/wiki/Unsafe_at_Any_Speed]
 
בשנת 1965 יצא לאור ספרו של [[ראלף ניידר]], "[[לא בטוחה בשום מהירות]]" (Unsafe at Any Speed). הספר האשים את תעשיית המכוניות של ארצות הברית בכך שהיא מודעת לכשלי בטיחות שונים במכונית אבל לא פועלת לתקן כשלים אלה. ניידר הביא לדוגמה את לחץ האוויר המומלץ לצמיגים שלטענתו היה מכוון להגדלת ההנאה אבל לא להגדלת הבטיחות. היבט נוסף לדוגמה היה ציפוי הכרום על הדש-בורד שסינוור לפעמים את הנהגים. הספר תעד גם את התנגדות התעשייה להכנסת אביזרי בטיחות כמו חגורות בטיחות. [http://en.wikipedia.org/wiki/Unsafe_at_Any_Speed]
    
ניידר נרדף על ידי חברת ג'נרל מוטורס, שניסתה להשחיר את שמו ולהשתיק אותו. לטענתו החברה שכרה חוקרים שעקבו אחריו וניסו להפיץ שמועות על דעותיו הפוליטיות, החברתיות והדתיות ועל הרגליו האישיים. בשנת 1966 אולץ נשיא GM, מר James Roche, להופיע בפני וועדת משנה של הסנאט ולהתנצל בפני ניידר על הטרדה ואיומים כלפיו. בהמשך תבע ניידר את ג'נרל מוטורס על הפרה נרחבת של הפרטיות שלו וזכה בתביעה זו. עם כסף מתביעה זו הוא הקים לובי פוליטי למען זכויות הצרכן, ותרם ליצירת [[סוכנות ההגנה על הסביבה של ארצות הברית]] ול"[[זיהום אוויר|חוק אוויר נקי]]" שם.
 
ניידר נרדף על ידי חברת ג'נרל מוטורס, שניסתה להשחיר את שמו ולהשתיק אותו. לטענתו החברה שכרה חוקרים שעקבו אחריו וניסו להפיץ שמועות על דעותיו הפוליטיות, החברתיות והדתיות ועל הרגליו האישיים. בשנת 1966 אולץ נשיא GM, מר James Roche, להופיע בפני וועדת משנה של הסנאט ולהתנצל בפני ניידר על הטרדה ואיומים כלפיו. בהמשך תבע ניידר את ג'נרל מוטורס על הפרה נרחבת של הפרטיות שלו וזכה בתביעה זו. עם כסף מתביעה זו הוא הקים לובי פוליטי למען זכויות הצרכן, ותרם ליצירת [[סוכנות ההגנה על הסביבה של ארצות הברית]] ול"[[זיהום אוויר|חוק אוויר נקי]]" שם.
  −
==פרשיות של בטיחות מכוניות והונאת צרכנים==
  −
לאורך ההיסטוריה היו מספר מקרים שבהם תאגידי הרכב גילו שהרכבים שלהם מסוכנים עקב פגמים בייצור או בתכנון הרכב. במצב כזה תאגיד נמצאת בדילמה - האם לגלות ללקוחות את הנושא או לנסות להסתיר את הדברים ולקוות שהם לא יזיקו לחברה. רעש ציבורי גדול יזיק למאזן החברה ואם לקוחות יגלו את התקלה יכול להיות שהחברה תוכל לשחד אותם על ידי תשלום פיצוי גבוה בתמורה לשתיקה שלהם. היו מספר מקרים שבהם חברות ניסו להסתיר תקלות כאלה.
      
===מיכל הדלק הדליק של פורד פינטו===
 
===מיכל הדלק הדליק של פורד פינטו===
 +
{{הפניה לערך מורחב|פרשת פורד פינטו}}
 
החל משנת 1971 חברת פורד שיווקה את דגם "פורד פינטו". במשך זמן מה הדגם היה הצלחה מסחרית עם מכירות של מעל 320 אלף מכוניות בשנה הראשונה. אבל המכונית הייתה בעלת כשל בטיחותי מסוכן - בתאונות חזית-אחור צינור התדלוק היה יכול לנקב את מיכל הדלק, לגרום לריסוס תא הנוסעים בדלק ולגרום להצתה קטלנית שגורמת לפיצוץ של כדור אש ולכוויות קשות פציעות ומוות. בשנת 1977 חשף מגזין [[Mother Jones]] את הנושא באמצעות תחקיר שלקח חצי שנה בכתבה "Pinto Madness". התחרות הקשה מצד פולסווגן על שוק המכוניות הקטנות דירבן את חברת פורד לפתח ולייצר את הדגם הזה בזמן קצר בהרבה משהיה מקובל. המהנדסים של פורד גילו בזמן מבחני ריסוק לפני הייצור כי ניקוב מיכל הדלק מתרחש בקלות. בזמן גילוי התקלה קווי הייצור של המכוניות כבר היו מוכנים, לכן החליטו המנהלים הבכירים של פורד להמשיך בייצור בכל מקרה, וזאת למרות שלפורד היה פטנט על מיכל דלק בטוח הרבה יותר. במשך יותר מ-8 שנים לאחר מכן, פורד ביצעה [[לובי פוליטי]] באמצעות שילוב של שקרים נגד [[רגולציה|תקן ממשלתי]] לבטיחות שהיה מכריח את החברה לשנות את מיכל הדלק המסוכן. {{הערה|שם=Jones|Mark Dowie, [http://www.motherjones.com/politics/1977/09/pinto-madness Pinto Madness], Mother Jones, September/October 1977 Issue}} המחיר של שדרוג מערכת הדלק עולה 11 דולר למכונית, מגן להגנת מיכל הדלק היה עולה רק דולר אחד.{{הערה|שם = Sapienza}} בנוסף מזכר פנימי של החברה משנת 1973 דלף לתקשורת וחשף כמה מקרי מוות צפויים בכל שנה כתוצאה מהפגם וכמה הדבר צפוי לעלות לחברה בממוצע לכל תביעה. המזכר הסיק לבסוף שזול יותר לחברה להתמודד עם התביעות המשפטיות מאשר לתקן את הבעיה.{{הערה|שם = Sapienza}} עד 1978 הביקורת הציבורית היתה חזקה כל כך שפורד נאלצה לבצע ריקול של 1.5 מיליון מכוניות מדגם פינטו ומדגם דומה מסוג מרקורי בובקט, ולבצע את השינוי המבוקש למערכת הדלק. על פי הערכות שמרניות תאונות הפינטו גרמו למוות מכוויות לכ-500 בני אדם שלא היו נפגעים בצורה קשה אם המכונית לא הייתה מתפוצצת. הערכות פחות שמרניות מגיעות לכ-900 מקרי מוות מיותרים. {{הערה|שם=Jones}} החשיפה הפומבית גרמה לכך שהתברר שהמזכר הפנימי לא היה מדוייק כלל - פורד נאלצה לשלם מאות מיליוני דולרים בפיצויים לתביעות אזרחיות דבר שהשפיע לרעה על היציבות הפיננסית של החברה במהלך שנות ה-80. {{הערה|שם = Sapienza|1=James Derek Sapienza, [http://www.cheatsheet.com/automobiles/11-of-historys-most-infamous-automotive-scandals.html/?a=viewall  11 of History’s Most Infamous Automotive Scandals], The Cheat Sheet , April 20, 2017}}
 
החל משנת 1971 חברת פורד שיווקה את דגם "פורד פינטו". במשך זמן מה הדגם היה הצלחה מסחרית עם מכירות של מעל 320 אלף מכוניות בשנה הראשונה. אבל המכונית הייתה בעלת כשל בטיחותי מסוכן - בתאונות חזית-אחור צינור התדלוק היה יכול לנקב את מיכל הדלק, לגרום לריסוס תא הנוסעים בדלק ולגרום להצתה קטלנית שגורמת לפיצוץ של כדור אש ולכוויות קשות פציעות ומוות. בשנת 1977 חשף מגזין [[Mother Jones]] את הנושא באמצעות תחקיר שלקח חצי שנה בכתבה "Pinto Madness". התחרות הקשה מצד פולסווגן על שוק המכוניות הקטנות דירבן את חברת פורד לפתח ולייצר את הדגם הזה בזמן קצר בהרבה משהיה מקובל. המהנדסים של פורד גילו בזמן מבחני ריסוק לפני הייצור כי ניקוב מיכל הדלק מתרחש בקלות. בזמן גילוי התקלה קווי הייצור של המכוניות כבר היו מוכנים, לכן החליטו המנהלים הבכירים של פורד להמשיך בייצור בכל מקרה, וזאת למרות שלפורד היה פטנט על מיכל דלק בטוח הרבה יותר. במשך יותר מ-8 שנים לאחר מכן, פורד ביצעה [[לובי פוליטי]] באמצעות שילוב של שקרים נגד [[רגולציה|תקן ממשלתי]] לבטיחות שהיה מכריח את החברה לשנות את מיכל הדלק המסוכן. {{הערה|שם=Jones|Mark Dowie, [http://www.motherjones.com/politics/1977/09/pinto-madness Pinto Madness], Mother Jones, September/October 1977 Issue}} המחיר של שדרוג מערכת הדלק עולה 11 דולר למכונית, מגן להגנת מיכל הדלק היה עולה רק דולר אחד.{{הערה|שם = Sapienza}} בנוסף מזכר פנימי של החברה משנת 1973 דלף לתקשורת וחשף כמה מקרי מוות צפויים בכל שנה כתוצאה מהפגם וכמה הדבר צפוי לעלות לחברה בממוצע לכל תביעה. המזכר הסיק לבסוף שזול יותר לחברה להתמודד עם התביעות המשפטיות מאשר לתקן את הבעיה.{{הערה|שם = Sapienza}} עד 1978 הביקורת הציבורית היתה חזקה כל כך שפורד נאלצה לבצע ריקול של 1.5 מיליון מכוניות מדגם פינטו ומדגם דומה מסוג מרקורי בובקט, ולבצע את השינוי המבוקש למערכת הדלק. על פי הערכות שמרניות תאונות הפינטו גרמו למוות מכוויות לכ-500 בני אדם שלא היו נפגעים בצורה קשה אם המכונית לא הייתה מתפוצצת. הערכות פחות שמרניות מגיעות לכ-900 מקרי מוות מיותרים. {{הערה|שם=Jones}} החשיפה הפומבית גרמה לכך שהתברר שהמזכר הפנימי לא היה מדוייק כלל - פורד נאלצה לשלם מאות מיליוני דולרים בפיצויים לתביעות אזרחיות דבר שהשפיע לרעה על היציבות הפיננסית של החברה במהלך שנות ה-80. {{הערה|שם = Sapienza|1=James Derek Sapienza, [http://www.cheatsheet.com/automobiles/11-of-historys-most-infamous-automotive-scandals.html/?a=viewall  11 of History’s Most Infamous Automotive Scandals], The Cheat Sheet , April 20, 2017}}