47,332
עריכות
שינויים
הרחבה
ההסכם הרב צדדי על השקעות - The Multilateral Agreement on Investment (MAI), היה סבב דיונים בין נציגים ממדינות החברות בארגון הOECD, בין השנים 1995 ל-1998. מטרתו המוצהרת היתה לפתח כללים רב-צדדיים שיבטיחו כי השקעה בינלאומית תפוקח על ידי מערכת חוקים סיסטמתית ואחידה יותר. כאשר ההסכם דלף לציבור הוא נתקבל בביקורת רבה, היות והחוקים בהסכם נראו כאילו הם יכולים לחבל בכוחן הריבוני של מדינות, הן אלו שחברות בהסכם והן אלו שמחוצה לו. פקיד בכיד במשרד האוצר, שצוטט בדו"ח פרלמנטרי אוסטרלי טען כי "כל עבודה עתידית בנושא המוכר כMAI צריך להתייחס לדרישות של שרי הOECD להגן על הזכות הסוברנית של מדינות לפקח ולהבטיח כי אזרחים לא יפגעו מהנסיונות לתת חופש להשקעות זרות." עם זאת, מממשלות שונות מרחבי העולם התייחסו רק באיחור רב לנושאים אלה, ורק לאחר שארגונים שונים של החברה האזרחית השמיעו ביקורת עקבית על ההסכם בין 1997 ועד לנטישת הדיונים על ההסכם בנובמר 1998, כאשר האומה המארחת, צרפת, פרשה ממנו.
'''ההסכם הרב צדדי על השקעות''' - The Multilateral Agreement on Investment (MAI(), היה סבב דיונים בין נציגים ממדינות החברות בארגון הOECD, בין השנים 1995 ל-1998. מטרתו המוצהרת היתה לפתח כללים רב-צדדיים שיבטיחו כי השקעה בינלאומית תפוקח על ידי מערכת חוקים סיסטמתית ואחידה יותר. כאשר ההסכם דלף לציבור הוא נתקבל בביקורת רבה, היות והחוקים בהסכם נראו כאילו הם יכולים לחבל בכוחן הריבוני של מדינות, הן אלו שחברות בהסכם והן אלו שמחוצה לו. פקיד בכיד במשרד האוצר, שצוטט בדו"ח פרלמנטרי אוסטרלי טען כי "כל עבודה עתידית בנושא המוכר כMAI צריך להתייחס לדרישות של שרי הOECD להגן על הזכות הסוברנית של מדינות לפקח ולהבטיח כי אזרחים לא יפגעו מהנסיונות לתת חופש להשקעות זרות." עם זאת, מממשלות שונות מרחבי העולם התייחסו רק באיחור רב לנושאים אלה, ורק לאחר שארגונים שונים של החברה האזרחית השמיעו ביקורת עקבית על ההסכם בין 1997 ועד לנטישת הדיונים על ההסכם בנובמר 1998, כאשר האומה המארחת, צרפת, פרשה ממנו.
במאי [[1995]], החל ארגון ה-OECD, בדיונים באשר להסכם השקעות רב צדדי (MAI). לטענת תומכי ההסכם, מטרתו היתה לפתח כללים רב-צדדיים שיבטיחו כי השקעה בינלאומית תפוקח על ידי מערכת חוקים סיסטמתית ואחידה יותר. הדיונים אודות ההסכם נוהלו באופן חשאי, במשך שנתיים, על אף מאמצים מתמשכים מצד ארגונים כמו Public Citizen לוודא את דבר קיום הדיונים, ואת תוכנם.
בשנת 1997 הדליף מקור מתוך ה-OECD טיוטה של ההסכם לארגון אזרחים קנדי. הדבר גרם לסערה פוליטית, כאשר התברר שהממשל האמריקאי בראשות [[ביל קלינטון]] ניסה להעלים את הדיונים מחברי ה[[הקונגרס של ארצות הברית|קונגרס האמריקאי]]. תופעה דומה התגלתה גם במדינות אחרות כמו צרפת וקנדה.
לטענת הארגונים, הסכם ההשקעות הרב צדדי, ה-MAI, נועד לאפשר לתאגידים רב לאומיים גדולים לקבוע נהלים בתחומי ההשקעה ולהכתיב אותם - ראשית לגורמים בתוך המדינות העשירות החברות ב-OECD ולאחר מכן גם למדינות עניות יותר ולשחקנים קטנים יותר. נטען כי באקלים ההשקעה שיווצר לאחר ההסכם מדינות אחרות לא יוכלו להרשות לעצמן שלא לחתום עליו, היות ופרוש הדבר יהיה פגיעה אנושה בכלכלתן.
מלבד הבעיתיות בניהול הסכם עולמי מרכזי באופן סודי, נשמעו טענות בדבר ניסוח דרקוני שלו. לדוגמה, חוקים להגנה על הסביבה יכלו להחשב במסגרת ההסכם "[[הלאמה]] חלקית" של פירמה, דבר שעשוי לגרור תביעת פיצויים של תאגידים מול המדינות, במקרה של נסיון להעביר חוקים אלה. נוכח טענות אלו ואחרות, התעוררה מחאה נרחבת בערים של מדינות מערביות - בעיקר באירופה ובקנדה. ממשלות ענו באיחור רב על טענות כנגד ההסכם.
נוכח מצב זה, מדינות רבות פרשו מההסכם, ובשנת 1998, הכריז ה-OECD על ביטול הדיונים על ה-MAI. אלא שהסכם דומה בשם שונה, MIA, החל להתגבש במסגרת הדיונים בארגון הסחר העולמי בסיאטל [[1999]]. 600 הארגונים שחתמו על עצומה נגד ה-MAI, הצטרפו למאות ארגונים אחרים שהכינו הפגנות ו[[פעולה ישירה|פעולות ישירות]] בניסיון לשבש את הדיונים של ה-WTO.
[[קטגוריה:גלובליזציה]]
[[קטגוריה:גלובליזציה]]