47,332
עריכות
שינויים
אין תקציר עריכה
הוא מציג את נקודות המבט של כל המשתמשים - הולכי רגל, שוטרים (שהיו צריכים להפוך ל"שוטרי תנועה"), רכבות קלות, עסקים במרכז העיר, מהנדסי תנועה (שלעתים קרובות ראו את המכוניות כבעיה, לא כפתרון), ואת מקדמי השימוש במכוניות. לפי נורטון הולכי רגל והורים נלחמו במונחים מוסריים, נלחמו למען [[ערך חברתי]] של "[[צדק]]". ערים ועסקים במרכז העיר ניסו לבצע [[רגולציה|הסדרה]] על התנועה הממונעת בשם הערך של "[[יעילות]]". ואילו [[תעשיית הרכב|קבוצות אינטרסים של מכוניות]], נתנו לגיטימציה לתביעתם לרחובות באמצעות הערך של "[[חופש]]" - עמדה רטורית שיש לה משיכה רבה בארצות הברית.
הוא מציג את נקודות המבט של כל המשתמשים - הולכי רגל, שוטרים (שהיו צריכים להפוך ל"שוטרי תנועה"), רכבות קלות, עסקים במרכז העיר, מהנדסי תנועה (שלעתים קרובות ראו את המכוניות כבעיה, לא כפתרון), ואת מקדמי השימוש במכוניות. לפי נורטון הולכי רגל והורים נלחמו במונחים מוסריים, נלחמו למען [[ערך חברתי]] של "[[צדק]]". ערים ועסקים במרכז העיר ניסו לבצע [[רגולציה|הסדרה]] על התנועה הממונעת בשם הערך של "[[יעילות]]". ואילו [[תעשיית הרכב|קבוצות אינטרסים של מכוניות]], נתנו לגיטימציה לתביעתם לרחובות באמצעות הערך של "[[חופש]]" - עמדה רטורית שיש לה משיכה רבה בארצות הברית.
ה[[רחוב]] הוא המרחב הציבורי של העיר. הוגים שונים מבחינים בכך בינהם [[ג'יין ג'ייקובס]]. הספר מתאר כיצד השתנה מרכיב חשוב בדימוי של הרחוב. נורטון מתאר את "הרומן של אמריקה עם המכונית". כאשר מקישים בגוגל "america's love affair with" תוכנת השלמה של גוגל משלימה את המשפט ל"עם מכוניות" (או "עם רובים"). מוזכרת גם אמא בארצות הברית שהואשמה ברצח של הילד שלה בגלל שהוא נפגע ממכונית כאשר הם חצו את הרחוב שלא במעבר חצייה.
נורטון טוען שדברים אלה לא נוצר מעצמם אלא הוא תוצאה של שינויים בשנות ה-20. בשנת 1917 ניתן לראות הולכי רגל שחוצים את הכביש בערים כמו שיקאגו וערים אחרות בארצות הברית. באותה תקופה הקרוניות החשמליות היו במרכז הרחוב כך שהולכי רגל שרצו להגיע לקרונית או לרדת ממנה היו צריכים לחצות את הכביש. התמונות מתארות מבוגרים וילדים חוצים את הכביש בלי להביט לצדדים, באותה תקופה מצופה שהנהגים יתחשבו בשאר משתמשי הדרך. [https://youtu.be/IdYcx3n4Xq8?t=883] הרחוב נועד להיות מקום לילדים. הדבר הטבעי והנורמלי הוא שהם ישחקו ברחוב. [https://youtu.be/IdYcx3n4Xq8?t=990]
עם התרחבות השימוש במכוניות עלה מספר הרוגים ב[[תאונות דרכים]] בארצות הברית. מספר הרוגים בתאונות הכפיל את עצמו בכל כמה שנים - כ 500 הרוגים בשנת 1907, 1000 הרוגים בשנת 1909, 2000 הרוגים בשנת 1911, 4000 הרוגים בשנת 1914, 9000 הרוגים בשנת 1917, וכמעט 16 אלף הרוגים בשנת 1923.[https://youtu.be/IdYcx3n4Xq8?t=1082] כשלושה רבעים מתוך ההרוגים באותה תקופה היו הולכי רגל, שרבים מתוכם לא נהגו בכלל. [https://youtu.be/IdYcx3n4Xq8?t=1110] בנתונים של עיריית פילדפיה משנת 1928 ניתן לראות כי רבים מתוך ההרוגים היו ילדים בגיל 4-8. [https://youtu.be/IdYcx3n4Xq8?t=1121 ]
באותה תקופה מתחילה מחאה ציבורית. קריקרטורות משנות ה-1920 מתארות את התאונות מנקודת המבט של הולכי הרגל - כבעיה של מהירות של המכוניות. הקריקטורות מתארות את המכוניות כמלאכי מוות ש"קוצרים" ילדים. קריקטורה אחרת מתארת אדם שכורע על ברכיו אל מול "מזבח" ומגיש לפה של המכונית מגש אוכל שעליו מונחים ילדים. [https://youtu.be/IdYcx3n4Xq8?t=1148] מתוארות אנדרטאות שהוקמו בעיר בולטימור ב 1922 ובסנט לואיס ב 1923 לכבוד הילדים שנהרגו ברחוב. ילדים שנהרגו ברחוב נתפסו כבעיה פרטית אלא כ[[בעיה ציבורית]], בצורה דומה לדרך שבה אנחנו חושבים על משפחות שאיבדו חיילים במלחמה. [https://youtu.be/IdYcx3n4Xq8?t=1269] בתחילת שנות ה-20 ההורים שאיבדו את ילדיהם לא נחשבו פושעים אלא גיבורים. [https://youtu.be/IdYcx3n4Xq8?t=1335]
==ראו גם==
==ראו גם==