שינויים

==צריכת ראווה באופנה==

==צריכת ראווה באופנה==

אחד המושגים הראשונים שבהם השתמש ובלן לתיאור צריכת ראווה הוא אופנה. לפי ובלן מעמד הפנאי מייצר אופנה מסויימת כדי להתבלט מעל מעמדות אחרים, המעמדות האחרים מנסים לחקות את המעמד השליט וכאשר הם עושים זאת בהצלחה, המעמד השליט מייצר אופנה חדשה. דוגמה מוחשית של תהליך כזה הייתה באירופה מאז ימי הביניים, בה היו תקופות שבהן נאסר על אנשים ממעמדות נמוכים ללבוש בגדים של מעמדות עליונים. <ref name="shechter0614">[http://www.themarker.com/magazine/1.2337113# איזהו עשיר? שנולד כזה] אשר שכטר, דה מרקר, 12.06.2014 </ref>

אחד המושגים הראשונים שבהם השתמש ובלן לתיאור צריכת ראווה הוא אופנה. לפי ובלן מעמד הפנאי מייצר אופנה מסויימת כדי להתבלט מעל מעמדות אחרים, המעמדות האחרים מנסים לחקות את המעמד השליט וכאשר הם עושים זאת בהצלחה, המעמד השליט מייצר אופנה חדשה. דוגמה מוחשית של תהליך כזה הייתה באירופה מאז ימי הביניים, בה היו תקופות שבהן נאסר על אנשים ממעמדות נמוכים ללבוש בגדים של מעמדות עליונים. <ref name="shechter0614">[http://www.themarker.com/magazine/1.2337113# איזהו עשיר? שנולד כזה] אשר שכטר, דה מרקר, 12.06.2014 </ref>

בתקופות לפני [[המהפכה התעשייתית]] ובחלקה של התקופה גם לאחריה, מחירם שם בדים היה יקר מאד. כך שלרוב האנשים היו בגד אחד או שניים (במקרה הטוב - בגד אחד ליום-יום, והשני לשבת ולימי חג), כך שגם ללא איום חוקי או בטאבו חברתי, לבוש היה כלי אפקטיבי לאיתות על עושרו של אדם. אדם ממעמד נמוך לא היה יכול להרשות לעצמו לרכוש בגדים מורכבים ויקרים שהיו בידי האצולה. בהמשך, כדי לשמור על הבדלים בין מעמדות היה ניתן להשתמש בבדים יקרים יותר (לדוגמה משי) או בדוגמאות מורכבות. היבט זה של הבגדים כאות אמין למעמד חברתי הלך והתרופף במהלך המאה ה-20, בגלל שיחסית להכנסה הממוצעת, מחירם של הבדים והבגדים בכלל הלך וירד.  

בתקופות לפני [[המהפכה התעשייתית]] ובחלקה של התקופה גם לאחריה, מחירם של בדים היה יקר מאד. כך שלרוב האנשים היו בגד אחד או שניים (במקרה הטוב - בגד אחד ליום-יום, והשני לשבת ולימי חג), כך שגם ללא איום חוקי או בטאבו חברתי, לבוש היה כלי אפקטיבי לאיתות על עושרו של אדם. אדם ממעמד נמוך לא היה יכול להרשות לעצמו לרכוש בגדים מורכבים ויקרים שהיו בידי האצולה. בהמשך, כדי לשמור על הבדלים בין מעמדות היה ניתן להשתמש בבדים יקרים יותר (לדוגמה קטיפה, משי) או בדוגמאות מורכבות. היבט זה של הבגדים כאות אמין למעמד חברתי הלך והתרופף במהלך המאה ה-20, בגלל שיחסית להכנסה הממוצעת, מחירם של הבדים והבגדים בכלל הלך וירד.  

דוגמה בולטת לצריכת ראווה או צריכה מבדלת המעידה על מעמדות, היא "חליפת מנהלים" שהיא גם יקרה יותר, לעיתים בהירה וקשה לנקיון. בלבוש זה המנהל בקו ייצור תעשייתי אינו יכול לבצע בעצמו שום עבודה ללא סיכון של החליפה שלו, ולכן גם הוא וגם הפועלים שלו מבינים שהוא לא יכול לסייע להם לעבוד או לפתור בעיה במפעל אלא על ידי מתן עצות או הוראות לעובדים האחרים.  

דוגמה בולטת לצריכת ראווה או צריכה מבדלת המעידה על מעמדות, היא "חליפת מנהלים" שהיא גם יקרה יותר, לעיתים בהירה וקשה לנקיון. בלבוש זה המנהל בקו ייצור תעשייתי אינו יכול לבצע בעצמו שום עבודה ללא סיכון של החליפה שלו, ולכן גם הוא וגם הפועלים שלו מבינים שהוא לא יכול לסייע להם לעבוד או לפתור בעיה טכנית במפעל אלא על ידי מתן עצות או הוראות לעובדים האחרים.  

דוגמה מודרנית בולטת לצריכת ראווה היא מותגים בכלל ומותגים של מעצבים מפורסמים בפרט. בעוד שבמותגים יש לפעמים פערים באיכות, במותגי איכות, קשה מאד להבדיל בין המותג המקורי לבין המותג המזוייף ויש תעשייה פורחת של "זיוף" מוצרי מותגים. הכלכלן [[דן אריאלי]] דן בספר [[האמת על באמת]] בתופעה של זיוף מותגים ובהשפעה שיש לצרכנים שרכשו מותגים כאלה  (או מוצרים מזוייפים) ובהשפעה שיש לכך על הנכונות שלהם לרמות.  

דוגמה מודרנית בולטת לצריכת ראווה היא מותגים בכלל ומותגים של מעצבים מפורסמים בפרט. בעוד שבמותגים יש לפעמים פערים באיכות, במותגי איכות, קשה מאד להבדיל בין המותג המקורי לבין המותג המזוייף ויש תעשייה פורחת של "זיוף" מוצרי מותגים. הכלכלן [[דן אריאלי]] דן בספר [[האמת על באמת]] בתופעה של זיוף מותגים ובהשפעה שיש לצרכנים שרכשו מותגים כאלה  (או מוצרים מזוייפים) ובהשפעה שיש לכך על הנכונות שלהם לרמות.  

ביקורת על המודל של ובלן בתחום האופנה, מציינת כי המודל שלו אינו אוניברסלי. במהלך המאה ה-20 היו מקרים שבהם אופנות הוכתבו לאו דווקא מלמעלה למטה, אלא להפך - מלמטה למעלה. כך לדוגמה מכנסי ג'ינס וחולצות טי, שהם פריטי לבוש זולים לייצור, קלים וזולים לתחזוקה ובעלי עמידות גבוהה, נכנסו כאופנה פופולרית. דבר דומה התרחש עם לבוש בגדים במאה ה-18 - לבוש פשוט שהגיע מאנגליה הכפרית שכלל  חולצה, וסט, מקטורן קצר (ז'אקט), ומכנסיים דחופים לתוך מגפיים לא גבוהים והתפשט ברחבי אירופה [http://bezalel.secured.co.il/zope/home/he/1126095346/1126096534-merzel]

ביקורת על המודל של ובלן בתחום האופנה, מציינת כי המודל שלו אינו אוניברסלי. במהלך המאה ה-20 היו מקרים שבהם אופנות הוכתבו לאו דווקא מלמעלה למטה, אלא להפך - מלמטה למעלה. כך לדוגמה מכנסי ג'ינס וחולצות טי, שהם פריטי לבוש זולים לייצור, קלים וזולים לתחזוקה ובעלי עמידות גבוהה, נכנסו כאופנה פופולרית. דבר דומה התרחש עם לבוש בגדים במאה ה-18 - לבוש פשוט שהגיע מאנגליה הכפרית שכלל  חולצה, וסט, מקטורן קצר (ז'אקט), ומכנסיים דחופים לתוך מגפיים לא גבוהים והתפשט ברחבי אירופה [http://bezalel.secured.co.il/zope/home/he/1126095346/1126096534-merzel]

דבר זה נבע הן מכך שפריטי לבוש כלליים מהווים מאז הוזלת הביגוד סינגל פחות טוב לעושר כלכלי. ואולי גם מסיבות אחרות - בגלל שינויים ב[[מיתוס|מתוסים]] חברתיים שהשתנו בחברה במהלך אמצע המאה ה-20  -מחברה מעמדית עם אי שוויון גבוה שבה כולם מנסים להגיע לראש הפירמידה ולהיות מוכבדים, לחברה שמגדישה את השוויון, לפחות מן השפה לחוץ - ושבה גם אנשים מפורסמים מנסים למתג את עצמם כ"חלק מהחברה" - לדוגמה על ידי פרסומם בשמם הפרטי או על ידי לבוש פשוט. כדי להדגיש את זה שהם בעצם "חלק מהעם" ולא מעמד עליון נפרד. היבטים אלה מרמזים שהאינטרס של המעמד העליון לבדל את עצמו משאר החברה, אינו קבוע בהכרח. יש נסיבות שבהן בידול כזה נתפס כיותר לגיטימי, ונסיבות שבהן הוא נתפס כמזיק.  

דבר זה נבע ממספר סיבות, מאז הוזלת הביגוד פריטי לבוש כלליים מהווים סינגל פחות טוב לעושר כלכלי. ואולי גם מסיבות אחרות - בגלל שינויים ב[[מיתוס|מתוסים]] חברתיים שהשתנו בחברה במהלך אמצע המאה ה-20  -מחברה מעמדית עם [[אי שוויון כלכלי]] גבוה שבה כולם מנסים להגיע לראש הפירמידה ולהיות מוכבדים, לחברה שמגדישה את השוויון, לפחות מן השפה לחוץ - ושבה גם אנשים מפורסמים מנסים למתג את עצמם כ"חלק מהחברה" - לדוגמה על ידי פרסומם בשמם הפרטי או על ידי לבוש פשוט. כדי להדגיש את זה שהם בעצם "חלק מהעם" ולא מעמד עליון נפרד. היבטים אלה מרמזים שהאינטרס של המעמד העליון לבדל את עצמו משאר החברה, אינו קבוע בהכרח. יש נסיבות שבהן בידול כזה נתפס כיותר לגיטימי, ונסיבות שבהן הוא נתפס כמזיק.  

בניגוד לתפיסה של ובלן, תהליך אבולוציוני לא מונע תמיד רק על ידי החזקים ביותר, אלא גם על ידי כוחות אחרים, ואופנה לאו תמיד נועדה כדי להצהיר על מכובדות. גם האופנה לא תמיד מקודמת על ידי העשירים ביותר, אלא על ידי "מובילי אופנה" שיש להם אינטרס לבחור בפריטי אופנה שיבדלו אותם מאנשים אחרים. דוגמה לקבוצה כזו הן נשים צעירות ויפות. לאו יש אינטרס לבדל את עצמן מנשים מבוגרות יותר ופחות מושכות מבחינה מינית. כך אופנה שמוכתבת על ידי צעירות מקדמת לעיתים קרובות חשיפה של איברים שונים בגוף (ירכיים, מותניים, כתפיים, שדיים וכו') שנשים פחות מושכות מתקשות יותר לחשוף, ובכך הן מבדלות את עצמן משאר הנשים, עד שרוב הנשים מחכות לבוש זה, ומובילות האופנה פונות ללבוש אחר.  

בניגוד לתפיסה של ובלן, [[תהליך אבולוציוני]] לא מונע תמיד רק על ידי החזקים ביותר, אלא גם על ידי כוחות אחרים, ואופנה לאו תמיד נועדה כדי להצהיר על מכובדות. גם האופנה לא תמיד מקודמת על ידי העשירים ביותר, אלא על ידי "מובילי אופנה" שיש להם אינטרס לבחור בפריטי אופנה שיבדלו אותם מאנשים אחרים. דוגמה לקבוצה כזו הן נשים צעירות ויפות. לקבוצה זו יש אינטרס לבדל את עצמן מנשים מבוגרות יותר ופחות מושכות מבחינה מינית. כך אופנה שמוכתבת על ידי צעירות מקדמת לעיתים קרובות חשיפה של איברים שונים בגוף (ירכיים, מותניים, כתפיים, שדיים וכו') שנשים פחות מושכות מתקשות יותר לחשוף, ובכך הן מבדלות את עצמן משאר הנשים. בהמשך התהליך חברות מנסות לחכות את המגמה הזו ומשווקות אותה לציבור הרחב, דבר שגורם לאימוץ של חלק מהטרנדים, כך שנשים רבות מחכות לבוש זה. היות ואופנה זו כבר לא גורמת לבידול מובילות האופנה פונות ללבוש אחר.  

שינוי נוסף שהתרחש הוא שינוי בגודלן של חברות הביגוד ביחס לצרכנים. אם במאה ה-19 הצרכנים, הזמינו את הבגדים מחייטים שהיו עסקים קטנים ועניים, כיום יש בעסקי הביגוד עסקי ענק שמנסים בעצמם להשפיע על טעמי הצרכנים ומנסים לכן להכתיב אופנות. דבר זה מתואר לדוגמה בספר [[נו לוגו]] שבו נעמי קליין מנתחת את הדרך שבה חלק מחברות הביגוד בארצות הברית עובדות. הן מזהות שאנשים לבנים מחכים לבוש של שחורים, ולכן מחדירות מותגים שמיועדים לשחורים, ולאחר מכן מוכרות מותגים דומים ללבנים.  

שינוי נוסף שהתרחש הוא שינוי בגודלן של חברות הביגוד ביחס לצרכנים. אם במאה ה-19 הצרכנים, הזמינו את הבגדים מחייטים שהיו עסקים קטנים ועניים, כיום יש בעסקי הביגוד [[תאגיד רב לאומי|עסקי ענק]] שמנסים בעצמם להשפיע על טעמי הצרכנים ומנסים לכן להכתיב אופנות. דבר זה מתואר לדוגמה בספר [[נו לוגו]] שבו [[נעמי קליין]] מנתחת את הדרך שבה חלק מחברות הביגוד בארצות הברית עובדות. הן מזהות שאנשים לבנים מחכים לבוש של שחורים, ולכן מחדירות מותגים שמיועדים לשחורים, ולאחר מכן מוכרות מותגים דומים ללבנים.  

למרות שהמודל של ובלן אינו מתאר את כל התהליכים המכתיבים אופנה בבגדים, הוא עדיין מתאר חלק מתהליכים אלה, כך מעצבי עילית משפיעים על האופנה בקרב אנשים עשירים ומפורסמים ואלה משפיעים הלאה על מעצבים נוספים ועל צרכנים המנסים לחקות אותם.

למרות שהמודל של ובלן אינו מתאר את כל התהליכים המכתיבים אופנה בבגדים, הוא עדיין מתאר חלק מתהליכים אלה, כך מעצבי עילית משפיעים על האופנה בקרב אנשים עשירים ומפורסמים ואלה משפיעים הלאה על מעצבים נוספים ועל צרכנים המנסים לחקות אותם.