47,332
עריכות
שינויים
←קולוביה
התאגיד השתלט גם על הפוליטיקה המקומית. בשנת 1910 סרב נשיא הונדורס לתת לתאגיד הקלות במס. בתגובה התאגיד שכר קבוצת בריונים חמושים שהדיחו את הנשיא המכהן לטובת נשיא ממונה, אשר ויתר לתאגיד על תשלום מסים ל-25 שנה.
התאגיד השתלט גם על הפוליטיקה המקומית. בשנת 1910 סרב נשיא הונדורס לתת לתאגיד הקלות במס. בתגובה התאגיד שכר קבוצת בריונים חמושים שהדיחו את הנשיא המכהן לטובת נשיא ממונה, אשר ויתר לתאגיד על תשלום מסים ל-25 שנה.
===קולוביה===
===קולומביה===
ב-12 בנובמבר 1928 החלה שביתה של עובדי חברת הפירות המאוחדת בקולומביה, ליד העיר סנטה מרתה ליד חוף הים הקריבי. הערכות של היסטוריונים גורסות כי מספר השובתים היה בין 11,000 ל-30,000. ב-6 בדצמבר 1928, חיילים בפיקודו של הגנרל קרלוס קורטז וארגאס (Carlos Cortés Vargas) פתחו באש על השובתים שהתרכזו בכיכר העיר סינאגא (Ciénaga). הצבא הצדיק את הפתיחה בירי בטענה כי השביתה חותרת תחת השלטון וכי השובתים הינם מורדים קומוניסטים. אין מספר הרוגים רשמי, אם כי הגנרל קורטז עצמו דיווח על 47 הרוגים. עם זאת נשמעות טענות כי מספר ההרוגים היה גבוה בהרבה, עד ל-2000 שובתים הרוגים, וכי החיילים קיבלו הוראות ישירות מחברת הפירות המאוחדת, ולא ממפקדי הצבא. האירוע הוזכר בספרו המפורסם של הסופר הקולומביאני גבריאל גרסיה מרקס, מאה שנים של בדידות.
חברת הפירות המאוחדת, ניצלה את כוחה על מנת לקשור קשרים פסולים עם מנהיגי המדינות הטוטליטריות של אמריקה הלטינית, וזאת על מנת שיוכל לחכור שטחי חקלאות גדולים באותן מדינות. מנהיגי אותם משטרים מושחתים, שזכו לסיוע צבאי אמריקאי וכספי שוחד רבים, אפשרו לתאגיד הפירות להעסיק אצלם כוח עבודה זול בתנאי עבדות. כך התאפשר לתאגיד לקבל בננות בזול ולמכור אותן ביוקר בצפון אמריקה ואירופה.{{הערה|שם=:0}}
ב-12 בנובמבר 1928, החליטו מגדלי הבננות בקולומביה שעבדו עבור "חברת הפירות המאוחדת" לפתוח בשביתה במחאה על תנאי העבודה הירודים.
השביתה החלה ליד העיר סנטה מרתה ליד חוף הים הקריבי.הערכות של היסטוריונים גורסות כי מספר השובתים היה בין 11,000 ל-30,000.
בין הדרישות שהציבו הייתה חתימה על חוזה עבודה בסיסי, אשר תחייב את חברת הפירות בתשלום לעובדים. עד לאותו זמן, קיבלו העובדים שכר בדמות תלושים איתם ניתן היה לרכוש רק בחנויות של חברת הפירות המאוחדת. כן דרשו העובדים להגביל את העבודה לשישה ימים בשבוע ו-8 שעות מדי יום. על מנת להפעיל לחץ על החברה, קבעו מארגני המחאה כי היא תימשך ללא הגבלת זמן. השותפים לשביתה הפכו בהדרגה לתנועת העבודה הגדולה ביותר שקמה בקולומביה עד אותה תקופה.{{הערה|[http://www.historychannel.com.au/classroom/day-in-history/987/banana-massacre This Day In HISTORY: December 06, 1928 "Banana Massacre], The history channel}} בין השותפים לתנועה היה אפשר למצוא חברים מהמפלגה הליברלית, כמו גם חברי מפלגות הסוציאליסטים והקומוניסטים.{{הערה|[http://web.archive.org/web/20050307140322/http://www.unitedfruit.org/chronology.html Chronology, The United Fruit Historical Society] (on archive.org). Archived from the original on March 7, 2005.}}
בעקבות מברק שנשלח למשרד [[מזכיר המדינה של ארצות הברית|מזכיר המדינה האמריקאי]] על ידי גורמים בממשל האמריקאי ובכירים בחברת הפירות המאוחדת בו הגדירו את השביתה כבעלת אופי "קומוניסטי" ו"חתרני", איים הממשל האמריקאי בפלישה לקולומביה על ידי כוחות חיל הנחתים של ארצות הברית במידה והממשלה הקולומביאנית לא תפעל לשמירה על האינטרסים של חברת הפירות.
ב-6 בדצמבר 1928, התרחש "טבח הבננות בקולומביה". ביום זה הורו נציגי השלטון לשובתים להתכנס בכיכר העיר סיינגה, בטענה כי הם מעוניינים לפתוח עימם במשא ומתן לסיום השביתה. סביב הכיכר, בה בה התכנסו כ-3,000 איש, שכללו את השובתים יחד עם בני משפחתם, התמקמו חיילים קולומביאנים חמושים בתתי מקלע בפיקודו של הגנרל קרלוס קורטס ורגאס. (Carlos Cortés Vargas) החיילים כרזו לשובתים להתפנות בתוך מספר דקות מהכיכר אחרת ירו בהם. לאחר תום הזמן, פתחו החיילים באש חיה אל עבר השובתים. בתקשורת דווח כי בטבח נהרגו 47 בני אדם, אולם מהתכתבויות שנחשפו מאוחר יותר בין השגריר האמריקאי בקולומביה למזכירות המדינה האמריקאית, כתב השגריר: "אני גאה לדווח שמספר הפורעים שנהרגו על ידי הצבא הקולומביאני חצה את ה-1,000".{{הערה|שם=:0|ערן הילדסהיים, [http://www.amitit.co.il/%D7%98%D7%91%D7%97-%D7%94%D7%91%D7%A0%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%AA-%D7%94%D7%A4%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%97%D7%93%D7%AA/ הושמט מספרי ההיסטוריה – כך טבח תאגיד אמריקאי באלפי עובדיו,] באתר הכלכלה האמיתית, 30 במאי 2016}}{{הערה|[http://web.archive.org/web/20120717004708/http://www.icdc.com/~paulwolf/colombia/santamarta.htm The Santa Marta Massacre], web.archive.org}}
עד היום, אין זה ברור האם הסיבה לסיום השביתה ובהמשך לטבח נבעה מאיום של הממשל האמריקאי כי במידה והכוחות הקולומביאנים לא יטפלו ביד קשה בשובתים, ארצות הברית תפלוש למדינה או שמא בשל הוראות ישירות מבכירי חברת הפירות המאוחדת.
האירוע הוזכר בספרו המפורסם של הסופר הקולומביאני גבריאל גרסיה מרקס, מאה שנים של בדידות. תיאור אחר של הטבח כלול בספרו של הסופר אלווארו סמודיו (אנ') "La Casa Grande".
===גווטמלה===
===גווטמלה===