47,332
עריכות
שינויים
מקור - ויקיפדיה העברית
'''פרשת ילדי תימן''' היא פרשת היעלמותם של פעוטות בני [[עולה חדש|עולים חדשים]], בעיקר מ[[תימן]], בין השנים [[1948]]–[[1954]]. להוריהם נאמר כי הם נפטרו, אולם ביסודה של הפרשה עומדת טענתם של הורים רבים כי למעשה הילדים נלקחו מהם באופן זה.
נסיבות הפרשה הצטרפו לתחושה קשה ששררה בקרב העולים בנוגע ליחס מפלה וגזעני מצד הממסד. דיונים בנוגע לפרשה התקיימו מספר פעמים ב[[הכנסת|כנסת]]. צווי הגיוס שנשלחו לבתי ההורים כעבור 16–17 שנים, כאשר הגיעו הילדים לכאורה לגיל 18, העלו שוב את העניין לסדר היום הציבורי. בעקבות הלחץ הציבורי החליטה הממשלה ב-[[1967]] על הקמת [[ועדת חקירה פרלמנטרית]], [[ועדת בהלול-מינקובסקי]]. לאחר ביקורות קשות על תפקודה של ועדה זו, הוקמה בשנות ה-80 [[ועדת שלגי]], שגם היא ספגה ביקורת ציבורית קשה. ב-[[1995]] הוקמה [[ועדת חקירה ממלכתית]] שפרסמה את מסקנותיה ב-[[2001]]. כל הוועדות קבעו כי רובם המכריע של הילדים אכן נפטרו, ולגבי המיעוט הנותר לא נאספו די ממצאים כדי לברר את גורלם.
הוועדות שחקרו את הפרשה לא הוסמכו לקבוע את מספר המקרים בפרשה זו, ולכן ניתן להעריך את מספר הילדים רק על סמך מספר המקרים שהובאו בפני הוועדות. 342 תלונות הוצגו ב[[ועדת בהלול-מינקובסקי]], 301 מקרים חדשים (מתוך 505) הוצגו ב[[ועדת שלגי|וועדת שלגי]], ויותר מ-450 מקרים חדשים (מתוך למעלה מ-800) הוצגו בוועדת החקירה הממלכתית. לדברי עמותת "[[משכן אוהלים]]" שהקים [[עוזי משולם]], יש בידיה מידע על 1,700 ילדים שנעלמו עד [[1952]].
==ראשית הפרשה: עולי תימן בעלייה ההמונית==
[[קובץ:Rosh_Haayin_1950.jpg|שמאל|ממוזער|350px|הורים מעולי תימן מחכים לבקר את ילדיהם שהועברו לבית החולים במחנה ראש העין, בתקופת הקור והשלג של פברואר 1950]]
[[העלייה ההמונית]] בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל הקיפה מאות אלפי יהודים מרחבי העולם שהגיעו בפרק זמן קצר יחסית. מדינת ישראל הייתה עדיין בחיתוליה, בשלבי הקמה, ולא הייתה בארץ תשתית מוכנה לקליטת מספר כה גדול של עולים. מחסור מרכזי היה במקומות מגורים ובשירותי בריאות. לכן, נשלחו רוב העולים לגור ב[[מעברה|מעברות]] ובמגורים זמניים אחרים, במרכזי קליטה וביישובים רחוקים.
במסגרת העלייה ההמונית עלו כ-50,000 יהודים מ[[תימן]] במבצע "[[על כנפי נשרים]]". רוב המשפחות קיימו אורח חיים דתי ושוכנו בארבעה מחנות מרכזיים - [[ראש העין]], [[מעברת שבות עם|בית ליד]] ([[פרדסיה]]), [[עין שמר]] ו[[עתלית]]. בנוסף, שוכנו עולים גם ב[[מחנה עולים|מחנות העולים]] [[שער העלייה]] (ב[[חיפה]]) וב[[באר יעקב]]. בין העולים היו ילדים ותינוקות רבים, חלקם במצב גופני ובריאותי קשה. במחנות נהגו להפריד בין הילדים ובין הוריהם. המבוגרים התגוררו באוהלים, והילדים שוכנו בצריפים או במבנים יציבים יותר. חלק מהילדים והתינוקות החולים הופנו לבתי חולים ארעיים שהוקמו בתוך המחנות וחלק הועברו לבתי חולים מוכרים שנמצאו מחוץ למחנות. האמהות נהגו לבקר את הילדים והתינוקות מדי יום, לטפל בהם ול[[הנקה|הניקם]] בעת הצורך.
עדויות העולים מתארות אירועים בעלי מאפיינים דומים ופרטים מעורפלים ולא ברורים: ההורה הגיע לביקור ילדיו (בבית הילדים, בבית החולים במחנה או בבית החולים מחוץ למחנה) ונאמר לו כי הם מתו ונקברו. הוכח שחלק מהילדים נעלמו מבית הילדים כשהם בריאים לחלוטין. לחלק מההורים לא הראו את הקברים או את מיקומם, ולאף אחד מהם לא הראו גופה ופרטי [[נתיחה שלאחר המוות]], ולא ניתנה תעודת פטירה. ההורים ניסו למחות על מנת לקבל כהלכה את המידע ההכרחי והחשוב אודות גורל ילדיהם, אך בדרך כלל ללא הועיל. עם זאת, כ-30 ילדים הוחזרו להוריהם לאחר שנאמר להם שילדם נפטר, בעקבות מחאה נמרצת.{{מקור}}
בנוסף, המסתורין שאפף את ההיעלמות הוביל לטענה קשה יותר כי ילדים רבים שנרשמו כנפטרים, למעשה נחטפו ונמסרו לאימוץ והם עדיין בחיים, אך לא בחזקת הוריהם הביולוגיים, כך שרישומם אינו נכון. הפרשה שבה והסעירה את מדינת ישראל מעת לעת, והוקמו ארבע ועדות רשמיות לחקירתה. הוועדות דנו במאות רבות של מקרים, חלקם חופפים או קשורים זה לזה, וקבעו כי רובם המכריע של הילדים אכן נפטרו אך ללא הסבר ברור להשתלשלות האירועים עד מותם. בעניין מיעוט של המקרים לא נמצאו די ממצאים כדי לקבוע מה עלה בגורלם. הסערה הציבורית התעצמה בפרשת הרב [[עוזי משולם]].
==הטענות העיקריות==
עדויותיהם של אחדים מאנשי הממסד באותן שנים עולות בקנה אחד עם עדויות משפחות העולים בדבר הדפוס החוזר - הורים המגיעים לבקר את ילדיהם (חלקם לא היו חולים אלא בריאים), ונאמר להם כי הילדים נפטרו ונקברו, ללא הסבר למות הילד או היעלמותו.
הורי הילדים שנעלמו באופן מסתורי וללא כל קצה של חוט לידיעה מה עלה בגורלם, הגישו תלונות שברובן היו מאפיינים משותפים:
* כמעט כל הנעלמים היו בני פחות משלוש.
* רוב הנעלמים היו ילדיהם של [[עליות לאחר קום המדינה|עולים באותן שנים]] ששהו פחות משנה ב[[ישראל]].
* רוב הנעלמים היו [[מזרחים|בני עדות המזרח]], כאשר המספר הגדול ביותר של תלונות הוא בקרב [[יהדות תימן|עולי תימן]].
* רוב הנעלמים נעלמו במהלך שהותם בבתי חולים, או שהם נעלמו בעודם במקום אחר אבל עם הצגת טענה לפיה הם "נשלחו לבתי חולים", כאשר בפועל הדבר לא בהכרח נכון.
* כאשר ניסו לברר מה עלה בגורל ילדיהם קיבלו רוב ההורים הסבר בעל פה שעל פיו ילדיהם [[מוות|נפטרו]]. כששאלו בדבר ה[[הלוויה]] של הילד, נאמר להם שהיא כבר התקיימה שלא בנוכחותם. רישומי הפטירות לקו בחסר שהוסיף לערפול הנושא, ורבים מההורים לא קיבלו מעולם [[תעודת פטירה]] המעידה על מוות שאירע והוכח כיאות.
* צווי גיוס ל[[צה"ל]] הגיעו בדואר לבתי חלק מההורים שילדיהם נעלמו בהגיע הילדים לגיל המתאים.
בשנת [[1985]], העיד ב{{ו|ועדת הפנים}} של הכנסת [[אביגדור פאר]], שהיה בתקופת ההיעלמות סגן מנהל המחלקה לטיפול בעולה, ותפקידו היה לנהל את רישומי הילדים במחנות:
{{ציטוט|תוכן=היה ידוע כי במגדיאל היה מוסד של נשי אגודת ישראל ושל ארגון אמהות עובדות, ולשם שלחו את הילדים. [...] רוב הילדים הגיעו למוסד של ארגון אמהות עובדות, כי היה להם אז רוב בין חברי הכנסת[...] היו בעיות משפחתיות אצל חלק מהמשפחות כאשר נשים צעירות מאוד, ממש ילדות, היו נשואות לגברים מבוגרים מאוד והעובדת הסוציאלית לא ראתה זאת בעין יפה[...] גם העובדה שהעולים גרו באוהלים ובתנאים קשים כל כך [...] אנשים באו לחפש ילדים לאימוץ אבל לא באו באופן רשמי[...] אני זוכר שהיו אורחים רבים שבאו לבקר את משרד הסעד[...] דיברו רבות אז על אורחים מחו"ל, מאמריקה בעיקר, שבאו ואימצו את הילדים האלה. חוק אימוץ לא היה קיים אז, כי הוא נחקק מאוחר יותר, אז הם לא אימצו לפי החוק, אבל לקחו אותם. כך סיפרו אז.|מקור=פרוטוקול הישיבה, 31 בדצמבר 1985}}
[[דב שילנסקי]], שהשתתף בישיבה, אמר שפאר סיפר לו לפני הישיבה כי ה[[עובד סוציאלי|עובדות הסוציאליות]] עמדו נבוכות בפני העולים שביקשו לראות את ילדיהם, ושנאמר להם שהילדים נפטרו. שילנסקי אף סיפר בישיבה שהסתובב במחנות העולים באותה תקופה וכי במו עיניו ראה את הדברים עליהם מדברים בישיבה.
אחיות ופקידות סעד העידו בוועדת החקירה הממלכתית שהן העבירו ילדים בריאים ב[[אמבולנס]]ים מבתי הילדים שבמחנות העולים לבתי החולים. אחות שעבדה במחנה העולים "עין שמר" העידה שהיא עצמה לקחה בזה חלק, ושמעולם לא החזירה ילדים מבתי החולים למחנה{{הערה|עדויות שניתנו בתאריכים 19 באוקטובר 1995, 7 באוקטובר 1996, 2 באוגוסט 1997, 29 בנובמבר 1997}}. חלק מהאחיות קשרו את היעלמות הילדים עם ביקורם של אנשים מחו"ל במחנות. בעדות לגבי בית ילדים בעין שמר נאמר:
{{ציטוט|תוכן=קבוצה זרה, דוברת אנגלית או צרפתית, שהתה בעין שמר במשך כשבועיים ובמהלכם נעלמו ילדים רבים. כמעט מדי יום נעלם ילד או שניים. הילדים היו בדרך כלל בריאים ולא סבלו ממחלות או ממגפות[...] כשסיימתי את המשמרת הם היו בריאים, כשחזרתי למחרת, היו ילדים חסרים במיטות. נמסר לי כי חלו והועבדו לבית חולים ברמב"ם[...] הייתה שם אישה אמריקאית שבדקה את הילדים, לא חשדתי אז בכלום[...] שאלתי למחרת למה הילדים לא במיטות, אמרו שהילדים קיבלו חום והועבדו לבית החולים רמב"ם בחיפה. ומה שהלך לחיפה לא חזר. לקחו ילדים בלילה. כל יום נעלם ילד או שניים.|מקור=שושי זייד, '''הילד איננו: פרשת ילדי תימן''', ירושלים: [[הוצאת גפן]], 2001}}
גם נהגי אמבולנסים העידו שלקחו ילדים בריאים ממחנות העולים לבתי החולים ולא החזירו אותם, ועשו זאת בעיקר בלילה{{הערה|יגאל משיח, "הארץ" 12 בדצמבר 1995, 5 ביולי 1996}}.
בוועדת החקירה הממלכתית העידה חנה גיבורי, [[פקידת סעד]] ראשית בשנים 1948–1954, וממונה על [[אימוץ ילדים]] במחוז הצפון: {{ציטוטון|רופאים בבתי חולים העבירו ילדים לאימוץ ישירות מבית חולים בדרך שלא מקובלת ומבלי שגורמי האימוץ החוקיים יהיו מעורבים|עדות בתאריך 7 ביולי 1997}}.
בוועדת החקירה הממלכתית נשמעו גם עדויות של נשים מאמצות. מציאות זו של אימוצים באופן בלתי חוקי הייתה ידועה באותה תקופה גם לשופט בית המשפט העליון [[שניאור זלמן חשין]], שכתב: {{ציטוטון|אולם בהיעדר חוק מיוחד אשר יסדיר את ענייני האימוץ, יכוון אותם באפיקים רצויים ויקבע עונשים לעבריינים, הפכו עניינים אלה להיות שדה הפקר, וכל הרוצה לעסוק בהם בא ועוסק, בלי שייתבע למשפט ובלי שתהא עליו אימת דין ודיין|ספרו '''ילדי אימוצים''', 1955}}. בספר "[[בהיקלט עם]]" כתב ד"ר [[אברהם שטרנברג]], שהיה אחראי על השירות הרפואי לעולה, כי לא היה מנוס מלהעביר "עשרות ומאות" מילדי עולי תימן מבתי החולים לבתי התינוקות של [[ויצו]] ב[[ירושלים]], [[תל אביב]] ו[[צפת]]. קיימות עדויות נוספות של רופאים המעידים כי נשלחו ילדי עולים לויצו לצורך אימוץ{{הערה|יגאל משיח, "הארץ", 29 בדצמבר 1995, 5 בינואר 1996, 12 בינואר 1996, 16 בפברואר 1996}}. [[אהובה גולדפרב]], המפקחת הארצית על השירותים הסוציאליים של [[הסוכנות היהודית]], העידה בוועדת החקירה הממלכתית על הצורה השיטתית שבה הילדים נשלחו לאימוץ, ועל כך ש"לא אלפים נעלמו, אבל על מאות לא אתווכח"{{הערה|עדות ב-3 ביולי 1995}}.
==התייחסויות ראשונות לפרשה==
כבר בשנת [[1949]] היה הדרג הבכיר בממשלה מודע לפרשה{{הערה|שושי זייד, '''הילד איננו''', 2001}}. בשנת [[1950]] שלח ארגון "[[התאחדות התימנים בישראל|התאחדות התימנים]]" מכתבים בנושא אל [[שר המשטרה]] [[בכור-שלום שטרית]] (שכיהן כשר המשטרה עד שנת 1967). במכתב, שנשלח ב-[[8 במאי]] 1950, נאמר:
{{ציטוט|תוכן=מתוך בירורים שונים שהיו לנו בבתי העולים התימנים בראש העין, שוב אישרנו כי חולים נעלמים. אולי מתים ונקברים ואיש אינו יודע מתי והיכן. אנו עומדים נדהמים בפני מצב זה שאין אפילו מי שיסביר לנו מה העניינים כאן.}}
ד"ר ליכטיג כתב לבתי החולים הממשלתיים ב-[[21 באפריל]] 1950:
{{ציטוט|תוכן=קרו מקרים שילדים עזבו את בית החולים מבלי שהגיעו חזרה להוריהם. כנראה נמצאו אנשים זריזים שהיו מעוניינים לאמץ ילדים. ההורים ה'שכולים' חיפשו את ילדיהם ואינם[...] צריך לעשות את כל המאמצים למנוע הישנות המקרים.|מקור=גנזך המדינה 74/13/3637}}
מסמכים מאותה שנה מעידים ששר המשטרה ושר הבריאות היו מודעים לבעיה אך הסתירו מידע רב. סיווגם של רבים ממסמכים אלה היה "סודי" או "סודי ביותר".{{מקור}}
מקרי היעלמות קיבלו ביטוי גם בעיתונים, למשל בכתבות ב"[[על המשמר]]" ([[5 באוקטובר]] 1950), וב"[[דבר (עיתון)|דבר]]"{{הערה|{{דבר||היכן התינוק?|1950/09/25|00824}}; {{דבר|מ.ד.|היכן התינוק?|1950/09/29|00117}}}}. הדיון הראשון ב[[מליאת הכנסת]] בפרשה זו התקיים ב-[[20 בנובמבר]] 1950, במסגרת דיון על המצב במעברות. בדיון דיבר ח"כ [[מאיר וילנר]] מ[[מק"י]] על השתיקה סביב הפרשה ואמר כי "כל חבר כנסת בלתי משוחד יודע שהמצב הוא בכי רע".
ב-[[1952]] נכתב בדו"ח פנימי של אגף החקירות של המשטרה על היעדרותם של תינוקות מבתי חולים ובתי תינוקות במחנות העולים בית ליד, ראש העין ועין שמר{{הערה|דב לויטן, 1983}}. מכתבים בפרשה זו נשלחו משר המשטרה לשר הבריאות ולהיפך.
==ועדות בדיקה==
מאז [[שנות ה-60 של המאה ה-20]], שבה והייתה פרשת ילדי תימן נושא לדיון ציבורי אחת לכמה שנים. ארבע ועדות הוקמו לחקירת הנושא.
===[[ועדת בהלול-מינקובסקי]]===
ב-[[1967]], הוקמה על ידי שרי המשפטים והמשטרה, [[ועדת בהלול-מינקובסקי]]. הוועדה בדקה 342 מקרי היעלמות שהגיעו לידיה. לגבי 316 מהנעלמים, נקבע כי נפטרו, לגבי שני ילדים נקבע כי אומצו, ולגבי המיעוט הנותר לא נקבעו מסקנות חד-משמעיות. הוועדה המליצה על עריכת חקירה בחו"ל (לבדוק את האפשרות שחלק מהילדים נמסרו לאזרחים זרים) אולם היא עצמה התמקדה בחקירה בישראל בלבד. <ref name="mmm2001"> יוסי זולפן ועוגן גולדמן, [http://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m00334.pdf ועדת החקירה הממלכתית "לעניין היעלמם של ילדים מבין עולי תימן"] ,באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 20 ביוני 2001</ref>
===הועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים===
בשנת 1966 החלה לפעול עמותה בשם "[[ועדה ציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים]]". השתתפו בה [[פסיכולוג]]ים, [[רב]]נים וראשי רשויות.
הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים פרסמה ב-[[1986]] דו"ח משלה שקרא להקמת וועדת חקירה ממלכתית בנושא. הדו"ח הסתמך בין היתר על מחקרו של [[דב לויטן]] מ[[אוניברסיטת בר-אילן]], שהעלה טענות על ליקויים בפעולת ועדת בהלול-מינקובסקי.<ref name="mmm2001"/>
לויטן טען כי שיקול פוליטי מנע הקמת וועדת חקירה ממלכתית. הוועדה לא הוקמה בהתאם לחוק אלא על פי המלצת שר המשפטים. הוועדה לא חקרה את כל התלונות שהוגשו וייתכן שמספר הילדים שנעלמו היה גדול מ-342 ילדים. הוועדה הסבירה כי ליקויים מנהליים מנעו מסירת מידע מוסמך להורים והזמנה לטקס הקבורה, אבל הסבר כזה אינו מתקבל על הדעת היות ומדבר במאות מקרים. לא בוצע אימות של תעודות פטירה על ידי פתיחה מדגמית של מספר קברים, במטרה לוודא שתעודות הפטירה אמינות. <ref name="mmm2001"/>
===[[ועדת שלגי]]===
בעקבות העניין הציבורי שעוררו המסקנות, הקימה הממשלה בראשות [[יצחק שמיר]] ב-[[1988]] ועדת בירור על פי [[חוק ועדות חקירה]]. בניגוד לועדת בהלול-מינקובסקי, בראשות ועדה זו עמד שופט - השופט ד"ר [[משה שלגי]]. עם זאת ועדת שלגי נעדרה כל סמכות לברר תלונות על כוונות זדון או לחקור את ההתנהגות של גורמים שונים שטיפלו בנושא בינהם גורמי הממסד. את העבודה ליוו מר דב לויטן ו"הועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים." <ref name="mmm2001"/>
בסה"כ קיבלה הועדה 505 הודעות על נעדרים, מתוכן 204 הודעות על ילדים שגורלם כבר נבדק על ידי וועדת בהלול מינקובסקי ו-301 מקרים שטרם נחקרו. מרבית הילדים הנעדרים נעלמו מבתי חולים ובתי תינוקות. בין הילדים שנעדרו היו מלבד יוצאי תימן גם יוצאי בולגריה, איראן, צפון אפריקה, צרפת, ורומניה. <ref name="mmm2001"/>
ועדת שלגי פרסמה את תוצאותיה בסוף שנת 1994. מתוך 204 הודעות שנחקרו על ידי וועדת ועדת בהלול-מינקובסקי, נתגלו 34 מקרים שבהם התגלו טעויות בממצאי הועדה. מתוך 301 הודעות חדשות - ב 14 מקרים נעלמו הנעדרים בעיר עדן בתימן, 3 מהם התגלה מידע על פיטרתם שם. מתוך שאר 287 ההודעות ב-222 מקרים הוועדה הגיע למסקנה שהילדים נפטרו. ל-171 ילדים מצאו תיעוד על הבאתם לקבורה, ול- 51 אחרים לא נמצא תיעוד דומה. לא נמצא ממצאים כלשהם באשר לגורל 65 מהנעדרים. הוועדה גם בדקה 10,000 תיקי אימוץ בשנים 1949-60 בתיקים האלה לא התגלה מידע חדש. הוועדה נמנעה מפתיחת קברים - גם בגלל מורכבות הנושא וגם בגלל חוות דעת מהמכון לרפואה משפטית כי לאחר עשורים רבים לא ניתן לזהות את האדם הטמון בקבר. <ref name="mmm2001"/>
===ועדת החקירה הממלכתית===
בינואר [[1995]], חודש אחד בלבד לאחר פרסום מסקנות ועדת שלגי, ובעקבות סערה ציבורית שעוררה התבצרותם של הרב [[עוזי משולם]] וחסידיו, הוקמה [[ועדת חקירה ממלכתית]] ביוזמת [[דוד ליבאי]]. בראשותה עמדו [[שופט]] [[בית המשפט העליון]] [[יהודה כהן (שופט)|יהודה כהן]], שפרש ממנה, ובמקומו מונה שופט בית המשפט העליון [[יעקב קדמי (שופט)|יעקב קדמי]]. בניגוד לוועדת ועדת בהלול-מינקובסקי היא הוקמה מכוח "חוק ועדות חקירה" ובשונה מוועדת שלגי מדובר היה בוועדת חקירה ממלכתית. <ref name="mmm2001"/>
הוועדה בדקה למעלה מ-850 עדויות, 27 מהן נותרו חסויות.{{הערה|{{ynet|אלכסנדרה לוקש|שקד מעריכה: "הפרוטוקולים של ילדי תימן יפורסמו עד סוף השנה"|4819153|22 ביוני 2016|}} {{סרטונים}}}} מסקנות הועדה פורסמו ב-[[2001]], בדו"ח ארוך בן למעלה מאלף עמודים. לגבי 56 נעלמים לא היה ממצא ודאי, וקיימת אפשרות כי נמסרו לאימוץ. לגבי 733 מקרים נקבע באופן ודאי כי נפטרו. על תוכן הפרוטוקולים הוטל חיסיון בהוראת ממשלה עד שנת [[2071]]{{הערה|{{nrg|זאב קם ונטעאל בנדל|נתניהו: לא מבין את החיסיון על פרשת ילדי תימן החטופים|790/431|21 ביוני 2016||1|2||}} {{סרטונים}}}}.
כמו הוועדות הקודמות שעסקו בבדיקה, גם ועדה זו העלתה טענות קשות על היחס המפלה והגזעני שלו זכו העולים מעדות המזרח ובעיקר תימן, ועל הנהלים הפסולים שהביאו להסתרת אירועי פטירה או להתרשלות בטיפול בילדים.
==עדויות מאוחרות בנוגע לסיפורי היעלמותם של ילדי תימן==
* בשנת [[1997]], חשף העיתונאי [[אורן מאירי]] את סיפורה של צילה לוין החיה ב[[ארצות הברית]]. לוין נמסרה לאימוץ ב[[חיפה]] וחיפשה את הוריה הביולוגיים בישראל. לחיפושים נענתה מרגלית עומייסי, ילידת תימן אשר סיפרה שלפני 50 שנה בתה נעלמה. עומייסי, שראתה את תמונתה של לוין, חשבה כי ייתכן וזוהי בתה הביולוגית מאחר שראתה דמיון חיצוני בינה ובין לוין. לאכזבתן של השתיים, [[בדיקת אמהות|בדיקות דנ"א]] שונות שנערכו לשתיהן הניבו תוצאות מנוגדות, ועל אף הדמיון בין לוין לעומייסי, לא ניתן היה להוכיח בוודאות כי אכן מדובר באם ובתה, אם כי עדויות שפורסמו הותירו רושם כי לוין בכל זאת אומצה באופן מפוקפק. לוין עצמה טענה כי תוצאת הבדיקה הן "חלק מקנוניה" וכי היא יודעת שחרף התוצאות, עומייסי היא אמה האמיתית{{הערה|1=[http://www.amalnet.k12.il/sites/genetic/articles.asp?url=gar0007.htm&bid=5&tat=6#4 האם צילה לוין היא הבת של מרגלית עומייסי?], באתר עמלנט}}.
* ב-[[17 בפברואר]] [[2002]] פרסמה העיתונאית [[יהודית יחזקאלי]] בעיתון "[[ידיעות אחרונות]]" את סיפורה של ציונה היימן מ[[שדמות דבורה]], אשר אומצה על ידי הורים מקיבוץ [[גינוסר]]. לדברי היימן היא אחת מילדי תימן שנחטפו ושמה האמיתי הוא ציונה סאלם, דבר היוצר רושם לפיו גם אימוצה בכל זאת לא היה חוקי. היא טענה כי להוריה נמסרה הודעה שקרית לפיה היא נפטרה ואף נמצא על שמה קבר ב[[הר המנוחות]] ב[[ירושלים]].
* בשנת [[2007]], נחשף בעיתון "[[משפחה (שבועון)|משפחה]]" סיפורם של התאומים נחום. האם ילדה תאומים, וכאשר נלקחו לבדיקה בבית חולים חזר רק אחד. על השני נמסר שמת, אולם בית הרפואה מסר שנקבר בבית עלמין שבאותם ימים בכלל לא היה פעיל. הסיפור הגיע לידי העיתונאית [[ליאת רגב]] מ[[קול ישראל]] שפירסמה אותו.
* בפברואר [[2012]], פורסם ב"[[מבט שני]]" בערוץ הראשון מקרהו של אורי וכטל. וכטל נולד למשפחה שעלתה מתימן בשם פלטיאל רדא סעיד. בגיל חמישה חודשים, לאחר פטירת אביו, הוא נלקח עם אחיו למעון [[ויצ"ו]] בירושלים. אמו ביקרה אותם בקביעות, עד שנמסר לה שהילדים מתו. לדברי שמחה, אחותו של וכטל, שהייתה אז בת 12, אחד העובדים במקום אפשר לה לראות מסמכים שמהם עלה כי ההודעה על מותו הייתה שקר, ופלטיאל נמסר לאימוץ אצל משפחת וכטל ושם זכה לשם פרטי חדש, אורי. לאחר מספר שנים סיפרה שכנה של המשפחה כי סמוך למקום עבודתה ב[[קריית אונו]], ישנו ילד מאומץ הדומה לילדי המשפחה. אמו ואחותו של הילד עקבו אחריו והוצא נגד משפחתו המאמצת צו הרחקה. בפברואר [[1959]], הגישה האם הביולוגית תביעה לביטול צו האימוץ, שנדחתה בבית המשפט בלא שנכחה בדיון. הקשר של אורי עם משפחת סעיד, שייתכן שהם הוריו, חודש רק בשנת [[1979]]{{הערה|{{קישור כללי|הכותב = |כתובת = https://www.youtube.com/watch?v=8eG1_gz_aeE|כותרת = אורי וכטל / פרשת חטיפת ילדי תימן - תחקיר ערוץ 1 בתוכנית מבט שני}}}}.
==אשמת הממסד==
היו ששמו אות קין על מצחו של הממסד והעלו טענות כי מדובר בחטיפות ילדים מאורגנות ובמסירתם להורים מאמצים בארץ וחו"ל, תמורת תשלום או במטרה שיגדלו בסביבה חילונית (רוב המשפחות שילדיהן נעלמו היו משפחות שקיימו אורח חיים דתי ואדוק ואנשים מסורתיים){{הערה|לדוגמה, [[חבר כנסת|חבר הכנסת]] [[מנחם פרוש]] אמר בדיון במליאה בשנת [[1985]]: {{ציטוטון|הנושא הזה של חטיפת ילדי תימן הוא רק חוליה אחת מאותן חוליות עגומות של תכניות הפשע של העברה על הדת|[http://knesset.gov.il/tql/knesset_new/knesset11/HTML_27_03_2012_05-59-19-PM/19851127@19851127033@033.html הקמת ועדת חקירה על היעלמם של ילדי תימן], באתר [[הכנסת]]}}.}}. לטענתם, האמת כוסתה בעזרת הנפקת תעודות פטירה פיקטיביות לילדים הנעלמים ובאמצעות הצגת קברי הילדים, כאשר בפועל המשפחה אינה יודעת כי הקבר מדומה וכי אין גופה הקבורה תחתיו.
לא נמצא ביסוס עובדתי לחטיפה שיטתית ומאורגנת בחסות הממסד, ונמצאו רק מקרים בודדים שהוכח בהם כי הילדים נמסרו לאימוץ. רובם של השותפים לתהליך קליטת העולים דחו את ההאשמות וראו בהן טענות [[תאוריית קשר|קונספירציה]]. הקולטים טענו שמדובר ביחס כפוי טובה על עבודתם המסורה בתנאים קשים למען העולים.
הפרשה הותירה תחושות כבדות גם בקרב אישי ציבור. פרופ' [[אסא כשר]] כתב:
{{ציטוט|תוכן=פרשת ילדי תימן מצטיירת יותר ויותר כגידול פרא של הבחנה פסולה בין יוצאי אירופה ליוצאי תימן. גם היא מגלמת צורה מיוחדת של גזענות, אכזרית ומתועבת, ככל שיכולה להיות חטיפת ילדים מהוריהם על יסוד דעה קדומה. אינני יודע מי נושא באשמה לאפליה הגזענית של הילדים הללו ומשפחותיהם. אני יודע מי נושא באחריות לתיקון המעוות: אנחנו. אפילו מעט מדי ומאוחר מדי, המדינה חייבת לחפש כראוי, למצוא בהקדם, לאחד משפחות, לפצות ניזוקים, בפה מלא וביד רחבה. מה שנעשה, באופן מוסרי למופת, בדרך ל"חוק לפיצוי נפגעי גזזת, תשנ"ד-1994", על טיפול שניתן לפני עשרות שנים, ראוי להיעשות שבעתיים בדרך לחוק לפיצוי נפגעי הגזענות, על "טיפול" שניתן באותן שנים.{{הערה|אסא כשר, "[[מעריב]]", 29 באוגוסט 1997}}}}
לעומתו כתב פרופ' [[רפאל פלק]]:
{{ציטוט|תוכן=ברור מהכרת התנאים והנסיבות שפרשת חטיפת ילדי תימן גורמת עוול כבד לעובדי השירותים הרפואיים והסיעודיים, שעשו את מרב המאמצים להצלת התינוקות מזי הרעב. מן הראוי שסוף סוף יעזרו עתה לבני משפחות התינוקות הנעדרים, בין שמתו ובין שחזרו לחיק משפחות לא להם, להתמודד עם המצב. חשוב אף להביע הערכה לצוותים שעשו מעבר למיטב יכולתם, אף כי לא תמיד בהצלחה, מבלי שיעלו מחדש טענות אכזריות המשוות בין "חטיפת" ילדי תימן והבנאליות של הרוע ומאורעות השואה.{{הערה|{{הארץ|רפאל פלק|צדק עם הרופאים|1.2935114|15 במאי 2016}}}}}}
==סרטים שעוסקים בפרשה==
* [[ארנון צדוק]], '''[[צדק מוחלט]]''', [[1991]]
* [[האחים גרובייס]], '''[[נשמה של ילד]]'''
* [[בן כספית]], "[[הקשר הישראלי: פרשת ילדי תימן]]"
==לקריאה נוספת==
* שושי זייד, '''הילד איננו, פרשת ילדי תימן''', [[הוצאת גפן]], 2001
* רמי צוברי, '''בעקבות אחיי האובדים''', הוצאה עצמית, 2000
<div class="mw-content-ltr">
* Shoshana Madmoni-Gerber, '''Israeli Media and the Framing of Internal Conflict, The Yemenite''' '''Babies Affair''', New York: Palgrave Macmillan, July 2009</div>
==קישורים חיצוניים==
*אתר עמותת [https://www.facebook.com/AchimVekayamim/ ״אחים וקיימים״]
*אתר [http://www.edut-amram.org עמותת עמר״ם], ארכיון עדויות
*אתר [https://childrenofyemen.com חטיפת ילדי תימן בלקן ומזרח]
* {{מממ|יוסי זולפן ועוגן גולדמן|ועדת החקירה הממלכתית "לעניין היעלמם של ילדים מבין עולי תימן"|m00334|20 ביוני 2001}}
* {{מעריב|שאול בן-חיים|ששה תינוקות נעלמו בלי להשאיר עקבות|1954/02/26|00405}}
* דב לויטן, [http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/niv/levitan-1.htm ועדת חקירה ממלכתית ראשונה - החינוך במחנות העולים], באתר "דעת", 1987
* רותי שילוני, [http://www.the7eye.org.il/articles/Pages/article0212.aspx מתחת למרבד הקסמים], [[העין השביעית]], 1 במרץ 1996
* {{הארץ|משה ריינפלד, דליה שחורי וים יהושע|ועדת החקירה הממלכתית: ילדי תימן לא נחטפו|1.1537275|4 בנובמבר 2001}}
* [[בועז סנג'רו]], [http://theory-and-criticism.vanleer.org.il//NetisUtils/srvrutil_getPDF.aspx/3qbB2J/%2F%2F21-6.pdf באין חשד אין חקירה אמיתית: "דוח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן"], [[תיאוריה וביקורת]], גיליון מס' 21, סתיו 2002
* צבי בן דור, [http://www.haokets.org/2009/11/13/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99-%D7%AA%D7%99%D7%9E%D7%9F-%D7%95%D7%94%D7%AA%D7%A7%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%AA-%D7%94%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%AA/ פרשת ילדי תימן והתקשורת הישראלית], [[העוקץ (בלוג)|העוקץ]], 13 בנובמבר 2009
* {{תמונה}} {{תולדוט||היעלמותו של תינוק מהמעברה על רקע המצב הבריאותי הקשה|1930afb1-ab07-486c-99a6-00d2e4f1ed7f}} - מכתב של מפכ"ל המשטרה [[יחזקאל סהר]] לשר הבריאות בעניין היעלמו של תינוק מ[[מחנה עולים בית ליד]]
* שלומי חתוכה, [http://www.haokets.org/2013/10/04/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99-%D7%AA%D7%99%D7%9E%D7%9F-%D7%9E%D7%A1%D7%A2-%D7%91%D7%A2%D7%A7%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%98%D7%A8%D7%92%D7%93%D7%99%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%9E/ פרשת ילדי תימן: מסע בעקבות הטרגדיה של המאומצים], 4 באוקטובר 2013, [[העוקץ (בלוג)|העוקץ]]
* יעל צדוק, [http://www.haokets.org/2015/01/15/%D7%94%D7%A1%D7%95%D7%93-%D7%A9%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%94-%D7%9E%D7%A1%D7%AA%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99-%D7%AA%D7%99%D7%9E%D7%9F/ פרשת ילדי תימן: מאחורי 322 עמודי מסקנות ועדת החקירה], 15 בינואר 2015, [[העוקץ (בלוג)|העוקץ]]
* {{קישור כללי|כותרת=חדשות השבת ערוץ 1 - כתבה על ילדי תימן הנעלמים בעקבות הספר תעלומת העיניים השחורות-כחולות|כתובת=https://www.youtube.com/watch?v=jh6j1QPvICY|תאריך=24 ינואר 2015}}
* {{הארץ|אינס אליאס|ממדי החטיפה של ילדי תימן נחשפים בארכיון חדש|1.2905585|8 באפריל 2016}}
* [http://www.haaretz.co.il/yemenite-children פרויקט מיוחד - פרשת ילדי תימן], [[הארץ]], אפריל 2016
* {{mako|חדשות 2|חטופי תימן: מה המדינה מסתירה?|4d0bb8545eb8451004|news-israel/local|7 במאי 2016}} {{סרטונים}}
*{{mako|[[רינה מצליח]], חדשות 2|פרשת ילדי תימן החטופים|d78f8d562a13551004|news-israel/local|8 במאי 2016}}. {{סרטונים}}
*אריק בנדר, [http://www.maariv.co.il/news/politics/Article-543088 דיון ותמיכה מקיר לקיר בכנסת: "להתיר פתיחת ארכיון המדינה בעניין ילדי תימן"], באתר [[מעריב אונליין|מעריב]], 25 במאי 2016.
*מעריב, [http://www.maariv.co.il/news/israel/Article-544489 עמותת "אחים וקיימים": "פרשת 'ילדי תימן החטופים' כוללת אלפי מקרים"], באתר [[מעריב אונליין|מעריב]], 5 ביוני 2016.
*חדשות 2, [http://www.mako.co.il/news-israel/local-q2_2016/Article-9bb1a0701003551004.htm דרישה: לחשוף את חומרי ועדת החקירה], באתר [[mako]], ב8 ביוני 2016. {{סרטונים}}
*מיכל שמעון, [[ערוץ 20]], [http://www.20il.co.il/כתבה-13023-2/ נתניהו: "פרשת ילדי תימן היא פצע בתולדות המדינה"], 21 ביוני 2016. {{סרטונים}}
==הערות שוליים==
{{הערות שוליים|טורים=כן}}
[[קטגוריה:קונספירציות]]
[[קטגוריה:ישראל: היסטוריה]]
[[קטגוריה:ישראל: חברה]]
נסיבות הפרשה הצטרפו לתחושה קשה ששררה בקרב העולים בנוגע ליחס מפלה וגזעני מצד הממסד. דיונים בנוגע לפרשה התקיימו מספר פעמים ב[[הכנסת|כנסת]]. צווי הגיוס שנשלחו לבתי ההורים כעבור 16–17 שנים, כאשר הגיעו הילדים לכאורה לגיל 18, העלו שוב את העניין לסדר היום הציבורי. בעקבות הלחץ הציבורי החליטה הממשלה ב-[[1967]] על הקמת [[ועדת חקירה פרלמנטרית]], [[ועדת בהלול-מינקובסקי]]. לאחר ביקורות קשות על תפקודה של ועדה זו, הוקמה בשנות ה-80 [[ועדת שלגי]], שגם היא ספגה ביקורת ציבורית קשה. ב-[[1995]] הוקמה [[ועדת חקירה ממלכתית]] שפרסמה את מסקנותיה ב-[[2001]]. כל הוועדות קבעו כי רובם המכריע של הילדים אכן נפטרו, ולגבי המיעוט הנותר לא נאספו די ממצאים כדי לברר את גורלם.
הוועדות שחקרו את הפרשה לא הוסמכו לקבוע את מספר המקרים בפרשה זו, ולכן ניתן להעריך את מספר הילדים רק על סמך מספר המקרים שהובאו בפני הוועדות. 342 תלונות הוצגו ב[[ועדת בהלול-מינקובסקי]], 301 מקרים חדשים (מתוך 505) הוצגו ב[[ועדת שלגי|וועדת שלגי]], ויותר מ-450 מקרים חדשים (מתוך למעלה מ-800) הוצגו בוועדת החקירה הממלכתית. לדברי עמותת "[[משכן אוהלים]]" שהקים [[עוזי משולם]], יש בידיה מידע על 1,700 ילדים שנעלמו עד [[1952]].
==ראשית הפרשה: עולי תימן בעלייה ההמונית==
[[קובץ:Rosh_Haayin_1950.jpg|שמאל|ממוזער|350px|הורים מעולי תימן מחכים לבקר את ילדיהם שהועברו לבית החולים במחנה ראש העין, בתקופת הקור והשלג של פברואר 1950]]
[[העלייה ההמונית]] בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל הקיפה מאות אלפי יהודים מרחבי העולם שהגיעו בפרק זמן קצר יחסית. מדינת ישראל הייתה עדיין בחיתוליה, בשלבי הקמה, ולא הייתה בארץ תשתית מוכנה לקליטת מספר כה גדול של עולים. מחסור מרכזי היה במקומות מגורים ובשירותי בריאות. לכן, נשלחו רוב העולים לגור ב[[מעברה|מעברות]] ובמגורים זמניים אחרים, במרכזי קליטה וביישובים רחוקים.
במסגרת העלייה ההמונית עלו כ-50,000 יהודים מ[[תימן]] במבצע "[[על כנפי נשרים]]". רוב המשפחות קיימו אורח חיים דתי ושוכנו בארבעה מחנות מרכזיים - [[ראש העין]], [[מעברת שבות עם|בית ליד]] ([[פרדסיה]]), [[עין שמר]] ו[[עתלית]]. בנוסף, שוכנו עולים גם ב[[מחנה עולים|מחנות העולים]] [[שער העלייה]] (ב[[חיפה]]) וב[[באר יעקב]]. בין העולים היו ילדים ותינוקות רבים, חלקם במצב גופני ובריאותי קשה. במחנות נהגו להפריד בין הילדים ובין הוריהם. המבוגרים התגוררו באוהלים, והילדים שוכנו בצריפים או במבנים יציבים יותר. חלק מהילדים והתינוקות החולים הופנו לבתי חולים ארעיים שהוקמו בתוך המחנות וחלק הועברו לבתי חולים מוכרים שנמצאו מחוץ למחנות. האמהות נהגו לבקר את הילדים והתינוקות מדי יום, לטפל בהם ול[[הנקה|הניקם]] בעת הצורך.
עדויות העולים מתארות אירועים בעלי מאפיינים דומים ופרטים מעורפלים ולא ברורים: ההורה הגיע לביקור ילדיו (בבית הילדים, בבית החולים במחנה או בבית החולים מחוץ למחנה) ונאמר לו כי הם מתו ונקברו. הוכח שחלק מהילדים נעלמו מבית הילדים כשהם בריאים לחלוטין. לחלק מההורים לא הראו את הקברים או את מיקומם, ולאף אחד מהם לא הראו גופה ופרטי [[נתיחה שלאחר המוות]], ולא ניתנה תעודת פטירה. ההורים ניסו למחות על מנת לקבל כהלכה את המידע ההכרחי והחשוב אודות גורל ילדיהם, אך בדרך כלל ללא הועיל. עם זאת, כ-30 ילדים הוחזרו להוריהם לאחר שנאמר להם שילדם נפטר, בעקבות מחאה נמרצת.{{מקור}}
בנוסף, המסתורין שאפף את ההיעלמות הוביל לטענה קשה יותר כי ילדים רבים שנרשמו כנפטרים, למעשה נחטפו ונמסרו לאימוץ והם עדיין בחיים, אך לא בחזקת הוריהם הביולוגיים, כך שרישומם אינו נכון. הפרשה שבה והסעירה את מדינת ישראל מעת לעת, והוקמו ארבע ועדות רשמיות לחקירתה. הוועדות דנו במאות רבות של מקרים, חלקם חופפים או קשורים זה לזה, וקבעו כי רובם המכריע של הילדים אכן נפטרו אך ללא הסבר ברור להשתלשלות האירועים עד מותם. בעניין מיעוט של המקרים לא נמצאו די ממצאים כדי לקבוע מה עלה בגורלם. הסערה הציבורית התעצמה בפרשת הרב [[עוזי משולם]].
==הטענות העיקריות==
עדויותיהם של אחדים מאנשי הממסד באותן שנים עולות בקנה אחד עם עדויות משפחות העולים בדבר הדפוס החוזר - הורים המגיעים לבקר את ילדיהם (חלקם לא היו חולים אלא בריאים), ונאמר להם כי הילדים נפטרו ונקברו, ללא הסבר למות הילד או היעלמותו.
הורי הילדים שנעלמו באופן מסתורי וללא כל קצה של חוט לידיעה מה עלה בגורלם, הגישו תלונות שברובן היו מאפיינים משותפים:
* כמעט כל הנעלמים היו בני פחות משלוש.
* רוב הנעלמים היו ילדיהם של [[עליות לאחר קום המדינה|עולים באותן שנים]] ששהו פחות משנה ב[[ישראל]].
* רוב הנעלמים היו [[מזרחים|בני עדות המזרח]], כאשר המספר הגדול ביותר של תלונות הוא בקרב [[יהדות תימן|עולי תימן]].
* רוב הנעלמים נעלמו במהלך שהותם בבתי חולים, או שהם נעלמו בעודם במקום אחר אבל עם הצגת טענה לפיה הם "נשלחו לבתי חולים", כאשר בפועל הדבר לא בהכרח נכון.
* כאשר ניסו לברר מה עלה בגורל ילדיהם קיבלו רוב ההורים הסבר בעל פה שעל פיו ילדיהם [[מוות|נפטרו]]. כששאלו בדבר ה[[הלוויה]] של הילד, נאמר להם שהיא כבר התקיימה שלא בנוכחותם. רישומי הפטירות לקו בחסר שהוסיף לערפול הנושא, ורבים מההורים לא קיבלו מעולם [[תעודת פטירה]] המעידה על מוות שאירע והוכח כיאות.
* צווי גיוס ל[[צה"ל]] הגיעו בדואר לבתי חלק מההורים שילדיהם נעלמו בהגיע הילדים לגיל המתאים.
בשנת [[1985]], העיד ב{{ו|ועדת הפנים}} של הכנסת [[אביגדור פאר]], שהיה בתקופת ההיעלמות סגן מנהל המחלקה לטיפול בעולה, ותפקידו היה לנהל את רישומי הילדים במחנות:
{{ציטוט|תוכן=היה ידוע כי במגדיאל היה מוסד של נשי אגודת ישראל ושל ארגון אמהות עובדות, ולשם שלחו את הילדים. [...] רוב הילדים הגיעו למוסד של ארגון אמהות עובדות, כי היה להם אז רוב בין חברי הכנסת[...] היו בעיות משפחתיות אצל חלק מהמשפחות כאשר נשים צעירות מאוד, ממש ילדות, היו נשואות לגברים מבוגרים מאוד והעובדת הסוציאלית לא ראתה זאת בעין יפה[...] גם העובדה שהעולים גרו באוהלים ובתנאים קשים כל כך [...] אנשים באו לחפש ילדים לאימוץ אבל לא באו באופן רשמי[...] אני זוכר שהיו אורחים רבים שבאו לבקר את משרד הסעד[...] דיברו רבות אז על אורחים מחו"ל, מאמריקה בעיקר, שבאו ואימצו את הילדים האלה. חוק אימוץ לא היה קיים אז, כי הוא נחקק מאוחר יותר, אז הם לא אימצו לפי החוק, אבל לקחו אותם. כך סיפרו אז.|מקור=פרוטוקול הישיבה, 31 בדצמבר 1985}}
[[דב שילנסקי]], שהשתתף בישיבה, אמר שפאר סיפר לו לפני הישיבה כי ה[[עובד סוציאלי|עובדות הסוציאליות]] עמדו נבוכות בפני העולים שביקשו לראות את ילדיהם, ושנאמר להם שהילדים נפטרו. שילנסקי אף סיפר בישיבה שהסתובב במחנות העולים באותה תקופה וכי במו עיניו ראה את הדברים עליהם מדברים בישיבה.
אחיות ופקידות סעד העידו בוועדת החקירה הממלכתית שהן העבירו ילדים בריאים ב[[אמבולנס]]ים מבתי הילדים שבמחנות העולים לבתי החולים. אחות שעבדה במחנה העולים "עין שמר" העידה שהיא עצמה לקחה בזה חלק, ושמעולם לא החזירה ילדים מבתי החולים למחנה{{הערה|עדויות שניתנו בתאריכים 19 באוקטובר 1995, 7 באוקטובר 1996, 2 באוגוסט 1997, 29 בנובמבר 1997}}. חלק מהאחיות קשרו את היעלמות הילדים עם ביקורם של אנשים מחו"ל במחנות. בעדות לגבי בית ילדים בעין שמר נאמר:
{{ציטוט|תוכן=קבוצה זרה, דוברת אנגלית או צרפתית, שהתה בעין שמר במשך כשבועיים ובמהלכם נעלמו ילדים רבים. כמעט מדי יום נעלם ילד או שניים. הילדים היו בדרך כלל בריאים ולא סבלו ממחלות או ממגפות[...] כשסיימתי את המשמרת הם היו בריאים, כשחזרתי למחרת, היו ילדים חסרים במיטות. נמסר לי כי חלו והועבדו לבית חולים ברמב"ם[...] הייתה שם אישה אמריקאית שבדקה את הילדים, לא חשדתי אז בכלום[...] שאלתי למחרת למה הילדים לא במיטות, אמרו שהילדים קיבלו חום והועבדו לבית החולים רמב"ם בחיפה. ומה שהלך לחיפה לא חזר. לקחו ילדים בלילה. כל יום נעלם ילד או שניים.|מקור=שושי זייד, '''הילד איננו: פרשת ילדי תימן''', ירושלים: [[הוצאת גפן]], 2001}}
גם נהגי אמבולנסים העידו שלקחו ילדים בריאים ממחנות העולים לבתי החולים ולא החזירו אותם, ועשו זאת בעיקר בלילה{{הערה|יגאל משיח, "הארץ" 12 בדצמבר 1995, 5 ביולי 1996}}.
בוועדת החקירה הממלכתית העידה חנה גיבורי, [[פקידת סעד]] ראשית בשנים 1948–1954, וממונה על [[אימוץ ילדים]] במחוז הצפון: {{ציטוטון|רופאים בבתי חולים העבירו ילדים לאימוץ ישירות מבית חולים בדרך שלא מקובלת ומבלי שגורמי האימוץ החוקיים יהיו מעורבים|עדות בתאריך 7 ביולי 1997}}.
בוועדת החקירה הממלכתית נשמעו גם עדויות של נשים מאמצות. מציאות זו של אימוצים באופן בלתי חוקי הייתה ידועה באותה תקופה גם לשופט בית המשפט העליון [[שניאור זלמן חשין]], שכתב: {{ציטוטון|אולם בהיעדר חוק מיוחד אשר יסדיר את ענייני האימוץ, יכוון אותם באפיקים רצויים ויקבע עונשים לעבריינים, הפכו עניינים אלה להיות שדה הפקר, וכל הרוצה לעסוק בהם בא ועוסק, בלי שייתבע למשפט ובלי שתהא עליו אימת דין ודיין|ספרו '''ילדי אימוצים''', 1955}}. בספר "[[בהיקלט עם]]" כתב ד"ר [[אברהם שטרנברג]], שהיה אחראי על השירות הרפואי לעולה, כי לא היה מנוס מלהעביר "עשרות ומאות" מילדי עולי תימן מבתי החולים לבתי התינוקות של [[ויצו]] ב[[ירושלים]], [[תל אביב]] ו[[צפת]]. קיימות עדויות נוספות של רופאים המעידים כי נשלחו ילדי עולים לויצו לצורך אימוץ{{הערה|יגאל משיח, "הארץ", 29 בדצמבר 1995, 5 בינואר 1996, 12 בינואר 1996, 16 בפברואר 1996}}. [[אהובה גולדפרב]], המפקחת הארצית על השירותים הסוציאליים של [[הסוכנות היהודית]], העידה בוועדת החקירה הממלכתית על הצורה השיטתית שבה הילדים נשלחו לאימוץ, ועל כך ש"לא אלפים נעלמו, אבל על מאות לא אתווכח"{{הערה|עדות ב-3 ביולי 1995}}.
==התייחסויות ראשונות לפרשה==
כבר בשנת [[1949]] היה הדרג הבכיר בממשלה מודע לפרשה{{הערה|שושי זייד, '''הילד איננו''', 2001}}. בשנת [[1950]] שלח ארגון "[[התאחדות התימנים בישראל|התאחדות התימנים]]" מכתבים בנושא אל [[שר המשטרה]] [[בכור-שלום שטרית]] (שכיהן כשר המשטרה עד שנת 1967). במכתב, שנשלח ב-[[8 במאי]] 1950, נאמר:
{{ציטוט|תוכן=מתוך בירורים שונים שהיו לנו בבתי העולים התימנים בראש העין, שוב אישרנו כי חולים נעלמים. אולי מתים ונקברים ואיש אינו יודע מתי והיכן. אנו עומדים נדהמים בפני מצב זה שאין אפילו מי שיסביר לנו מה העניינים כאן.}}
ד"ר ליכטיג כתב לבתי החולים הממשלתיים ב-[[21 באפריל]] 1950:
{{ציטוט|תוכן=קרו מקרים שילדים עזבו את בית החולים מבלי שהגיעו חזרה להוריהם. כנראה נמצאו אנשים זריזים שהיו מעוניינים לאמץ ילדים. ההורים ה'שכולים' חיפשו את ילדיהם ואינם[...] צריך לעשות את כל המאמצים למנוע הישנות המקרים.|מקור=גנזך המדינה 74/13/3637}}
מסמכים מאותה שנה מעידים ששר המשטרה ושר הבריאות היו מודעים לבעיה אך הסתירו מידע רב. סיווגם של רבים ממסמכים אלה היה "סודי" או "סודי ביותר".{{מקור}}
מקרי היעלמות קיבלו ביטוי גם בעיתונים, למשל בכתבות ב"[[על המשמר]]" ([[5 באוקטובר]] 1950), וב"[[דבר (עיתון)|דבר]]"{{הערה|{{דבר||היכן התינוק?|1950/09/25|00824}}; {{דבר|מ.ד.|היכן התינוק?|1950/09/29|00117}}}}. הדיון הראשון ב[[מליאת הכנסת]] בפרשה זו התקיים ב-[[20 בנובמבר]] 1950, במסגרת דיון על המצב במעברות. בדיון דיבר ח"כ [[מאיר וילנר]] מ[[מק"י]] על השתיקה סביב הפרשה ואמר כי "כל חבר כנסת בלתי משוחד יודע שהמצב הוא בכי רע".
ב-[[1952]] נכתב בדו"ח פנימי של אגף החקירות של המשטרה על היעדרותם של תינוקות מבתי חולים ובתי תינוקות במחנות העולים בית ליד, ראש העין ועין שמר{{הערה|דב לויטן, 1983}}. מכתבים בפרשה זו נשלחו משר המשטרה לשר הבריאות ולהיפך.
==ועדות בדיקה==
מאז [[שנות ה-60 של המאה ה-20]], שבה והייתה פרשת ילדי תימן נושא לדיון ציבורי אחת לכמה שנים. ארבע ועדות הוקמו לחקירת הנושא.
===[[ועדת בהלול-מינקובסקי]]===
ב-[[1967]], הוקמה על ידי שרי המשפטים והמשטרה, [[ועדת בהלול-מינקובסקי]]. הוועדה בדקה 342 מקרי היעלמות שהגיעו לידיה. לגבי 316 מהנעלמים, נקבע כי נפטרו, לגבי שני ילדים נקבע כי אומצו, ולגבי המיעוט הנותר לא נקבעו מסקנות חד-משמעיות. הוועדה המליצה על עריכת חקירה בחו"ל (לבדוק את האפשרות שחלק מהילדים נמסרו לאזרחים זרים) אולם היא עצמה התמקדה בחקירה בישראל בלבד. <ref name="mmm2001"> יוסי זולפן ועוגן גולדמן, [http://www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m00334.pdf ועדת החקירה הממלכתית "לעניין היעלמם של ילדים מבין עולי תימן"] ,באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 20 ביוני 2001</ref>
===הועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים===
בשנת 1966 החלה לפעול עמותה בשם "[[ועדה ציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים]]". השתתפו בה [[פסיכולוג]]ים, [[רב]]נים וראשי רשויות.
הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים פרסמה ב-[[1986]] דו"ח משלה שקרא להקמת וועדת חקירה ממלכתית בנושא. הדו"ח הסתמך בין היתר על מחקרו של [[דב לויטן]] מ[[אוניברסיטת בר-אילן]], שהעלה טענות על ליקויים בפעולת ועדת בהלול-מינקובסקי.<ref name="mmm2001"/>
לויטן טען כי שיקול פוליטי מנע הקמת וועדת חקירה ממלכתית. הוועדה לא הוקמה בהתאם לחוק אלא על פי המלצת שר המשפטים. הוועדה לא חקרה את כל התלונות שהוגשו וייתכן שמספר הילדים שנעלמו היה גדול מ-342 ילדים. הוועדה הסבירה כי ליקויים מנהליים מנעו מסירת מידע מוסמך להורים והזמנה לטקס הקבורה, אבל הסבר כזה אינו מתקבל על הדעת היות ומדבר במאות מקרים. לא בוצע אימות של תעודות פטירה על ידי פתיחה מדגמית של מספר קברים, במטרה לוודא שתעודות הפטירה אמינות. <ref name="mmm2001"/>
===[[ועדת שלגי]]===
בעקבות העניין הציבורי שעוררו המסקנות, הקימה הממשלה בראשות [[יצחק שמיר]] ב-[[1988]] ועדת בירור על פי [[חוק ועדות חקירה]]. בניגוד לועדת בהלול-מינקובסקי, בראשות ועדה זו עמד שופט - השופט ד"ר [[משה שלגי]]. עם זאת ועדת שלגי נעדרה כל סמכות לברר תלונות על כוונות זדון או לחקור את ההתנהגות של גורמים שונים שטיפלו בנושא בינהם גורמי הממסד. את העבודה ליוו מר דב לויטן ו"הועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים." <ref name="mmm2001"/>
בסה"כ קיבלה הועדה 505 הודעות על נעדרים, מתוכן 204 הודעות על ילדים שגורלם כבר נבדק על ידי וועדת בהלול מינקובסקי ו-301 מקרים שטרם נחקרו. מרבית הילדים הנעדרים נעלמו מבתי חולים ובתי תינוקות. בין הילדים שנעדרו היו מלבד יוצאי תימן גם יוצאי בולגריה, איראן, צפון אפריקה, צרפת, ורומניה. <ref name="mmm2001"/>
ועדת שלגי פרסמה את תוצאותיה בסוף שנת 1994. מתוך 204 הודעות שנחקרו על ידי וועדת ועדת בהלול-מינקובסקי, נתגלו 34 מקרים שבהם התגלו טעויות בממצאי הועדה. מתוך 301 הודעות חדשות - ב 14 מקרים נעלמו הנעדרים בעיר עדן בתימן, 3 מהם התגלה מידע על פיטרתם שם. מתוך שאר 287 ההודעות ב-222 מקרים הוועדה הגיע למסקנה שהילדים נפטרו. ל-171 ילדים מצאו תיעוד על הבאתם לקבורה, ול- 51 אחרים לא נמצא תיעוד דומה. לא נמצא ממצאים כלשהם באשר לגורל 65 מהנעדרים. הוועדה גם בדקה 10,000 תיקי אימוץ בשנים 1949-60 בתיקים האלה לא התגלה מידע חדש. הוועדה נמנעה מפתיחת קברים - גם בגלל מורכבות הנושא וגם בגלל חוות דעת מהמכון לרפואה משפטית כי לאחר עשורים רבים לא ניתן לזהות את האדם הטמון בקבר. <ref name="mmm2001"/>
===ועדת החקירה הממלכתית===
בינואר [[1995]], חודש אחד בלבד לאחר פרסום מסקנות ועדת שלגי, ובעקבות סערה ציבורית שעוררה התבצרותם של הרב [[עוזי משולם]] וחסידיו, הוקמה [[ועדת חקירה ממלכתית]] ביוזמת [[דוד ליבאי]]. בראשותה עמדו [[שופט]] [[בית המשפט העליון]] [[יהודה כהן (שופט)|יהודה כהן]], שפרש ממנה, ובמקומו מונה שופט בית המשפט העליון [[יעקב קדמי (שופט)|יעקב קדמי]]. בניגוד לוועדת ועדת בהלול-מינקובסקי היא הוקמה מכוח "חוק ועדות חקירה" ובשונה מוועדת שלגי מדובר היה בוועדת חקירה ממלכתית. <ref name="mmm2001"/>
הוועדה בדקה למעלה מ-850 עדויות, 27 מהן נותרו חסויות.{{הערה|{{ynet|אלכסנדרה לוקש|שקד מעריכה: "הפרוטוקולים של ילדי תימן יפורסמו עד סוף השנה"|4819153|22 ביוני 2016|}} {{סרטונים}}}} מסקנות הועדה פורסמו ב-[[2001]], בדו"ח ארוך בן למעלה מאלף עמודים. לגבי 56 נעלמים לא היה ממצא ודאי, וקיימת אפשרות כי נמסרו לאימוץ. לגבי 733 מקרים נקבע באופן ודאי כי נפטרו. על תוכן הפרוטוקולים הוטל חיסיון בהוראת ממשלה עד שנת [[2071]]{{הערה|{{nrg|זאב קם ונטעאל בנדל|נתניהו: לא מבין את החיסיון על פרשת ילדי תימן החטופים|790/431|21 ביוני 2016||1|2||}} {{סרטונים}}}}.
כמו הוועדות הקודמות שעסקו בבדיקה, גם ועדה זו העלתה טענות קשות על היחס המפלה והגזעני שלו זכו העולים מעדות המזרח ובעיקר תימן, ועל הנהלים הפסולים שהביאו להסתרת אירועי פטירה או להתרשלות בטיפול בילדים.
==עדויות מאוחרות בנוגע לסיפורי היעלמותם של ילדי תימן==
* בשנת [[1997]], חשף העיתונאי [[אורן מאירי]] את סיפורה של צילה לוין החיה ב[[ארצות הברית]]. לוין נמסרה לאימוץ ב[[חיפה]] וחיפשה את הוריה הביולוגיים בישראל. לחיפושים נענתה מרגלית עומייסי, ילידת תימן אשר סיפרה שלפני 50 שנה בתה נעלמה. עומייסי, שראתה את תמונתה של לוין, חשבה כי ייתכן וזוהי בתה הביולוגית מאחר שראתה דמיון חיצוני בינה ובין לוין. לאכזבתן של השתיים, [[בדיקת אמהות|בדיקות דנ"א]] שונות שנערכו לשתיהן הניבו תוצאות מנוגדות, ועל אף הדמיון בין לוין לעומייסי, לא ניתן היה להוכיח בוודאות כי אכן מדובר באם ובתה, אם כי עדויות שפורסמו הותירו רושם כי לוין בכל זאת אומצה באופן מפוקפק. לוין עצמה טענה כי תוצאת הבדיקה הן "חלק מקנוניה" וכי היא יודעת שחרף התוצאות, עומייסי היא אמה האמיתית{{הערה|1=[http://www.amalnet.k12.il/sites/genetic/articles.asp?url=gar0007.htm&bid=5&tat=6#4 האם צילה לוין היא הבת של מרגלית עומייסי?], באתר עמלנט}}.
* ב-[[17 בפברואר]] [[2002]] פרסמה העיתונאית [[יהודית יחזקאלי]] בעיתון "[[ידיעות אחרונות]]" את סיפורה של ציונה היימן מ[[שדמות דבורה]], אשר אומצה על ידי הורים מקיבוץ [[גינוסר]]. לדברי היימן היא אחת מילדי תימן שנחטפו ושמה האמיתי הוא ציונה סאלם, דבר היוצר רושם לפיו גם אימוצה בכל זאת לא היה חוקי. היא טענה כי להוריה נמסרה הודעה שקרית לפיה היא נפטרה ואף נמצא על שמה קבר ב[[הר המנוחות]] ב[[ירושלים]].
* בשנת [[2007]], נחשף בעיתון "[[משפחה (שבועון)|משפחה]]" סיפורם של התאומים נחום. האם ילדה תאומים, וכאשר נלקחו לבדיקה בבית חולים חזר רק אחד. על השני נמסר שמת, אולם בית הרפואה מסר שנקבר בבית עלמין שבאותם ימים בכלל לא היה פעיל. הסיפור הגיע לידי העיתונאית [[ליאת רגב]] מ[[קול ישראל]] שפירסמה אותו.
* בפברואר [[2012]], פורסם ב"[[מבט שני]]" בערוץ הראשון מקרהו של אורי וכטל. וכטל נולד למשפחה שעלתה מתימן בשם פלטיאל רדא סעיד. בגיל חמישה חודשים, לאחר פטירת אביו, הוא נלקח עם אחיו למעון [[ויצ"ו]] בירושלים. אמו ביקרה אותם בקביעות, עד שנמסר לה שהילדים מתו. לדברי שמחה, אחותו של וכטל, שהייתה אז בת 12, אחד העובדים במקום אפשר לה לראות מסמכים שמהם עלה כי ההודעה על מותו הייתה שקר, ופלטיאל נמסר לאימוץ אצל משפחת וכטל ושם זכה לשם פרטי חדש, אורי. לאחר מספר שנים סיפרה שכנה של המשפחה כי סמוך למקום עבודתה ב[[קריית אונו]], ישנו ילד מאומץ הדומה לילדי המשפחה. אמו ואחותו של הילד עקבו אחריו והוצא נגד משפחתו המאמצת צו הרחקה. בפברואר [[1959]], הגישה האם הביולוגית תביעה לביטול צו האימוץ, שנדחתה בבית המשפט בלא שנכחה בדיון. הקשר של אורי עם משפחת סעיד, שייתכן שהם הוריו, חודש רק בשנת [[1979]]{{הערה|{{קישור כללי|הכותב = |כתובת = https://www.youtube.com/watch?v=8eG1_gz_aeE|כותרת = אורי וכטל / פרשת חטיפת ילדי תימן - תחקיר ערוץ 1 בתוכנית מבט שני}}}}.
==אשמת הממסד==
היו ששמו אות קין על מצחו של הממסד והעלו טענות כי מדובר בחטיפות ילדים מאורגנות ובמסירתם להורים מאמצים בארץ וחו"ל, תמורת תשלום או במטרה שיגדלו בסביבה חילונית (רוב המשפחות שילדיהן נעלמו היו משפחות שקיימו אורח חיים דתי ואדוק ואנשים מסורתיים){{הערה|לדוגמה, [[חבר כנסת|חבר הכנסת]] [[מנחם פרוש]] אמר בדיון במליאה בשנת [[1985]]: {{ציטוטון|הנושא הזה של חטיפת ילדי תימן הוא רק חוליה אחת מאותן חוליות עגומות של תכניות הפשע של העברה על הדת|[http://knesset.gov.il/tql/knesset_new/knesset11/HTML_27_03_2012_05-59-19-PM/19851127@19851127033@033.html הקמת ועדת חקירה על היעלמם של ילדי תימן], באתר [[הכנסת]]}}.}}. לטענתם, האמת כוסתה בעזרת הנפקת תעודות פטירה פיקטיביות לילדים הנעלמים ובאמצעות הצגת קברי הילדים, כאשר בפועל המשפחה אינה יודעת כי הקבר מדומה וכי אין גופה הקבורה תחתיו.
לא נמצא ביסוס עובדתי לחטיפה שיטתית ומאורגנת בחסות הממסד, ונמצאו רק מקרים בודדים שהוכח בהם כי הילדים נמסרו לאימוץ. רובם של השותפים לתהליך קליטת העולים דחו את ההאשמות וראו בהן טענות [[תאוריית קשר|קונספירציה]]. הקולטים טענו שמדובר ביחס כפוי טובה על עבודתם המסורה בתנאים קשים למען העולים.
הפרשה הותירה תחושות כבדות גם בקרב אישי ציבור. פרופ' [[אסא כשר]] כתב:
{{ציטוט|תוכן=פרשת ילדי תימן מצטיירת יותר ויותר כגידול פרא של הבחנה פסולה בין יוצאי אירופה ליוצאי תימן. גם היא מגלמת צורה מיוחדת של גזענות, אכזרית ומתועבת, ככל שיכולה להיות חטיפת ילדים מהוריהם על יסוד דעה קדומה. אינני יודע מי נושא באשמה לאפליה הגזענית של הילדים הללו ומשפחותיהם. אני יודע מי נושא באחריות לתיקון המעוות: אנחנו. אפילו מעט מדי ומאוחר מדי, המדינה חייבת לחפש כראוי, למצוא בהקדם, לאחד משפחות, לפצות ניזוקים, בפה מלא וביד רחבה. מה שנעשה, באופן מוסרי למופת, בדרך ל"חוק לפיצוי נפגעי גזזת, תשנ"ד-1994", על טיפול שניתן לפני עשרות שנים, ראוי להיעשות שבעתיים בדרך לחוק לפיצוי נפגעי הגזענות, על "טיפול" שניתן באותן שנים.{{הערה|אסא כשר, "[[מעריב]]", 29 באוגוסט 1997}}}}
לעומתו כתב פרופ' [[רפאל פלק]]:
{{ציטוט|תוכן=ברור מהכרת התנאים והנסיבות שפרשת חטיפת ילדי תימן גורמת עוול כבד לעובדי השירותים הרפואיים והסיעודיים, שעשו את מרב המאמצים להצלת התינוקות מזי הרעב. מן הראוי שסוף סוף יעזרו עתה לבני משפחות התינוקות הנעדרים, בין שמתו ובין שחזרו לחיק משפחות לא להם, להתמודד עם המצב. חשוב אף להביע הערכה לצוותים שעשו מעבר למיטב יכולתם, אף כי לא תמיד בהצלחה, מבלי שיעלו מחדש טענות אכזריות המשוות בין "חטיפת" ילדי תימן והבנאליות של הרוע ומאורעות השואה.{{הערה|{{הארץ|רפאל פלק|צדק עם הרופאים|1.2935114|15 במאי 2016}}}}}}
==סרטים שעוסקים בפרשה==
* [[ארנון צדוק]], '''[[צדק מוחלט]]''', [[1991]]
* [[האחים גרובייס]], '''[[נשמה של ילד]]'''
* [[בן כספית]], "[[הקשר הישראלי: פרשת ילדי תימן]]"
==לקריאה נוספת==
* שושי זייד, '''הילד איננו, פרשת ילדי תימן''', [[הוצאת גפן]], 2001
* רמי צוברי, '''בעקבות אחיי האובדים''', הוצאה עצמית, 2000
<div class="mw-content-ltr">
* Shoshana Madmoni-Gerber, '''Israeli Media and the Framing of Internal Conflict, The Yemenite''' '''Babies Affair''', New York: Palgrave Macmillan, July 2009</div>
==קישורים חיצוניים==
*אתר עמותת [https://www.facebook.com/AchimVekayamim/ ״אחים וקיימים״]
*אתר [http://www.edut-amram.org עמותת עמר״ם], ארכיון עדויות
*אתר [https://childrenofyemen.com חטיפת ילדי תימן בלקן ומזרח]
* {{מממ|יוסי זולפן ועוגן גולדמן|ועדת החקירה הממלכתית "לעניין היעלמם של ילדים מבין עולי תימן"|m00334|20 ביוני 2001}}
* {{מעריב|שאול בן-חיים|ששה תינוקות נעלמו בלי להשאיר עקבות|1954/02/26|00405}}
* דב לויטן, [http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/niv/levitan-1.htm ועדת חקירה ממלכתית ראשונה - החינוך במחנות העולים], באתר "דעת", 1987
* רותי שילוני, [http://www.the7eye.org.il/articles/Pages/article0212.aspx מתחת למרבד הקסמים], [[העין השביעית]], 1 במרץ 1996
* {{הארץ|משה ריינפלד, דליה שחורי וים יהושע|ועדת החקירה הממלכתית: ילדי תימן לא נחטפו|1.1537275|4 בנובמבר 2001}}
* [[בועז סנג'רו]], [http://theory-and-criticism.vanleer.org.il//NetisUtils/srvrutil_getPDF.aspx/3qbB2J/%2F%2F21-6.pdf באין חשד אין חקירה אמיתית: "דוח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן"], [[תיאוריה וביקורת]], גיליון מס' 21, סתיו 2002
* צבי בן דור, [http://www.haokets.org/2009/11/13/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99-%D7%AA%D7%99%D7%9E%D7%9F-%D7%95%D7%94%D7%AA%D7%A7%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%AA-%D7%94%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%AA/ פרשת ילדי תימן והתקשורת הישראלית], [[העוקץ (בלוג)|העוקץ]], 13 בנובמבר 2009
* {{תמונה}} {{תולדוט||היעלמותו של תינוק מהמעברה על רקע המצב הבריאותי הקשה|1930afb1-ab07-486c-99a6-00d2e4f1ed7f}} - מכתב של מפכ"ל המשטרה [[יחזקאל סהר]] לשר הבריאות בעניין היעלמו של תינוק מ[[מחנה עולים בית ליד]]
* שלומי חתוכה, [http://www.haokets.org/2013/10/04/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99-%D7%AA%D7%99%D7%9E%D7%9F-%D7%9E%D7%A1%D7%A2-%D7%91%D7%A2%D7%A7%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%98%D7%A8%D7%92%D7%93%D7%99%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%9E/ פרשת ילדי תימן: מסע בעקבות הטרגדיה של המאומצים], 4 באוקטובר 2013, [[העוקץ (בלוג)|העוקץ]]
* יעל צדוק, [http://www.haokets.org/2015/01/15/%D7%94%D7%A1%D7%95%D7%93-%D7%A9%D7%94%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%94-%D7%9E%D7%A1%D7%AA%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99-%D7%AA%D7%99%D7%9E%D7%9F/ פרשת ילדי תימן: מאחורי 322 עמודי מסקנות ועדת החקירה], 15 בינואר 2015, [[העוקץ (בלוג)|העוקץ]]
* {{קישור כללי|כותרת=חדשות השבת ערוץ 1 - כתבה על ילדי תימן הנעלמים בעקבות הספר תעלומת העיניים השחורות-כחולות|כתובת=https://www.youtube.com/watch?v=jh6j1QPvICY|תאריך=24 ינואר 2015}}
* {{הארץ|אינס אליאס|ממדי החטיפה של ילדי תימן נחשפים בארכיון חדש|1.2905585|8 באפריל 2016}}
* [http://www.haaretz.co.il/yemenite-children פרויקט מיוחד - פרשת ילדי תימן], [[הארץ]], אפריל 2016
* {{mako|חדשות 2|חטופי תימן: מה המדינה מסתירה?|4d0bb8545eb8451004|news-israel/local|7 במאי 2016}} {{סרטונים}}
*{{mako|[[רינה מצליח]], חדשות 2|פרשת ילדי תימן החטופים|d78f8d562a13551004|news-israel/local|8 במאי 2016}}. {{סרטונים}}
*אריק בנדר, [http://www.maariv.co.il/news/politics/Article-543088 דיון ותמיכה מקיר לקיר בכנסת: "להתיר פתיחת ארכיון המדינה בעניין ילדי תימן"], באתר [[מעריב אונליין|מעריב]], 25 במאי 2016.
*מעריב, [http://www.maariv.co.il/news/israel/Article-544489 עמותת "אחים וקיימים": "פרשת 'ילדי תימן החטופים' כוללת אלפי מקרים"], באתר [[מעריב אונליין|מעריב]], 5 ביוני 2016.
*חדשות 2, [http://www.mako.co.il/news-israel/local-q2_2016/Article-9bb1a0701003551004.htm דרישה: לחשוף את חומרי ועדת החקירה], באתר [[mako]], ב8 ביוני 2016. {{סרטונים}}
*מיכל שמעון, [[ערוץ 20]], [http://www.20il.co.il/כתבה-13023-2/ נתניהו: "פרשת ילדי תימן היא פצע בתולדות המדינה"], 21 ביוני 2016. {{סרטונים}}
==הערות שוליים==
{{הערות שוליים|טורים=כן}}
[[קטגוריה:קונספירציות]]
[[קטגוריה:ישראל: היסטוריה]]
[[קטגוריה:ישראל: חברה]]