שינויים

אלא שכעבור פחות מעשור, החל הקונצנזוס היפה הזה להיסדק. הנסיגה המתמשכת בקצב הצמיחה הכלכלית בשנים 1974-1975; הופעתן הבו-זמנית של אבטלה המונית ושל אינפלציה (ה'סטגפלציה'); וחוסר האונים הגלוי של המדיניות הכלכלית והמונטארית אל מול התפתחויות מזיקות אלו - נטעו ספק בתקפותה של השיטה הכלכלית המקובלת. נדמה היה שהפוליטיקה הכלכלית מאבדת שליטה על המצב, מה גם שהמדינות התחילו לגלות את השפעתם של האילוצים החיצוניים: כלכלות לאומיות פתוחות ותלויות באופן הדדי אינן יכולות עוד להתנהל רק על-פי סדר העדיפויות הריבוני של הממשלות.

אלא שכעבור פחות מעשור, החל הקונצנזוס היפה הזה להיסדק. הנסיגה המתמשכת בקצב הצמיחה הכלכלית בשנים 1974-1975; הופעתן הבו-זמנית של אבטלה המונית ושל אינפלציה (ה'סטגפלציה'); וחוסר האונים הגלוי של המדיניות הכלכלית והמונטארית אל מול התפתחויות מזיקות אלו - נטעו ספק בתקפותה של השיטה הכלכלית המקובלת. נדמה היה שהפוליטיקה הכלכלית מאבדת שליטה על המצב, מה גם שהמדינות התחילו לגלות את השפעתם של האילוצים החיצוניים: כלכלות לאומיות פתוחות ותלויות באופן הדדי אינן יכולות עוד להתנהל רק על-פי סדר העדיפויות הריבוני של הממשלות.

בתוך אווירה כללית של חשיבה מחודשת אודות מקומה של ההתערבות הממשלתית, ניצח הימין הליבראלי בבחירות בבריטניה, בארה"ב ובגרמניה (ב-1977 עלה הימין גם בישראל ואימץ מדיניות כלכלית ליברלית). גם המשטרים הסוציאל-דמוקרטים שנותרו ברוב מדינות אירופה, התייצבו מאחורי עמדה הדוגלת בחיוניות נסיגתה של המדינה מן הכלכלה. זה היה, אם כן, אקלים אוהד לשובה בסערה לזירה המחקרית והפוליטית של האסכולה הכלכלית הליברלית. ואכן אסכולה זו חזרה בדמות המונטאריזם, שפיתחו מילטון פרידמן ו'אסכולת שיקגו' מאז שנות ה-50, בשולי הקונצנזוס הקיינסיאני.

בתוך אווירה כללית של חשיבה מחודשת אודות מקומה של ההתערבות הממשלתית, ניצח הימין הליבראלי בבחירות בבריטניה, בארצות הברית ובגרמניה (ב-1977 עלה הימין גם בישראל ואימץ מדיניות כלכלית ליברלית). גם המשטרים הסוציאל-דמוקרטים שנותרו ברוב מדינות אירופה, התייצבו מאחורי עמדה הדוגלת בחיוניות נסיגתה של המדינה מן הכלכלה. זה היה, אם כן, אקלים אוהד לשובה בסערה לזירה המחקרית והפוליטית של האסכולה הכלכלית הליברלית. ואכן אסכולה זו חזרה בדמות המונטאריזם, שפיתחו מילטון פרידמן ו'אסכולת שיקגו' מאז שנות ה-50, בשולי הקונצנזוס הקיינסיאני.

פרידמן טוען כי בטווח הארוך, בהתאם למודל הנאו-קלאסי, כלכלה של שווקים פתוחים מגיעה לשיווי משקל באופן ספונטני, והיא מבטיחה תעסוקה מלאה במובן ייחודי למדי: האבטלה הקיימת היא אבטלה "טבעית" המשקפת את הכשלים המבניים של שוק העבודה. אם כל גורמי הייצור הפנויים והניתנים להעסקה מועסקים כבר באופן ספונטני ומיטבי, אזי מדיניות פוליטית להנעת הפעילות הכלכלית שמטרתה צמצום האבטלה יכולה להוביל רק לאינפלציה, וזאת מבלי לשנות את האבטלה ה"טבעית".

פרידמן טוען כי בטווח הארוך, בהתאם למודל הנאו-קלאסי, כלכלה של שווקים פתוחים מגיעה לשיווי משקל באופן ספונטני, והיא מבטיחה תעסוקה מלאה במובן ייחודי למדי: האבטלה הקיימת היא אבטלה "טבעית" המשקפת את הכשלים המבניים של שוק העבודה. אם כל גורמי הייצור הפנויים והניתנים להעסקה מועסקים כבר באופן ספונטני ומיטבי, אזי מדיניות פוליטית להנעת הפעילות הכלכלית שמטרתה צמצום האבטלה יכולה להוביל רק לאינפלציה, וזאת מבלי לשנות את האבטלה ה"טבעית".

בעולם האמיתי, ובמקרים שבהם נדרשת התערבות פוליטית כדי לתמוך בפעילות הכלכלית (במצב של מיתון ואבטלה) או כדי להתמודד עם מצבים של חוסר יציבות (כגון הגברת האינפלציה), המדיניות הקיינסיאנית הישנה והטובה יעילה באופן מרשים, ואין שום הבדל אם הציפיות הן רציונליות או לא. אם הכלכלה כבר פועלת באופן מושלם, כל פוליטיקה כלכלית תהיה מיותרת ומזיקה, בין אם הפרטים צופים זאת ובין אם לא, אבל האם משהו מאיתנו מכיר מצב כזה? מנגד, אם ישנן יכולות ייצור יעילות שאינן מנוצלות בשל היעדר ביקוש, הרי שמדיניות של עידוד הביקוש משפרת את הייצור ואת התעסוקה, תהיינה הציפיות אשר תהיינה. ואם הציפיות הן רציונליות, הן מחזקות את יעילותה של ההנעה הכלכלית, שכן הן מובילות לאמון מחודש מצד כל השחקנים המצפים להשפעותיה הברוכות.

בעולם האמיתי, ובמקרים שבהם נדרשת התערבות פוליטית כדי לתמוך בפעילות הכלכלית (במצב של מיתון ואבטלה) או כדי להתמודד עם מצבים של חוסר יציבות (כגון הגברת האינפלציה), המדיניות הקיינסיאנית הישנה והטובה יעילה באופן מרשים, ואין שום הבדל אם הציפיות הן רציונליות או לא. אם הכלכלה כבר פועלת באופן מושלם, כל פוליטיקה כלכלית תהיה מיותרת ומזיקה, בין אם הפרטים צופים זאת ובין אם לא, אבל האם משהו מאיתנו מכיר מצב כזה? מנגד, אם ישנן יכולות ייצור יעילות שאינן מנוצלות בשל היעדר ביקוש, הרי שמדיניות של עידוד הביקוש משפרת את הייצור ואת התעסוקה, תהיינה הציפיות אשר תהיינה. ואם הציפיות הן רציונליות, הן מחזקות את יעילותה של ההנעה הכלכלית, שכן הן מובילות לאמון מחודש מצד כל השחקנים המצפים להשפעותיה הברוכות.

בריטניה וארה"ב שהיו, בשנות ה-80, הראשונות שאימצו באופן רשמי את הדת המונטאריסטית החדשה היו, למזלן, האחרונות שיישמו אותה במישור הפוליטיקה הממשית. למעשה, הן מעולם לא הפסיקו להשתמש במדיניות הריבית והגרעון באופן פרגמטי, בהתאמה כמעט מושלמת למודל הקיינסיאני, ובהצלחה כמעט תמידית במישור הצמיחה והתעסוקה. מצד שני, מדינות אירופאיות אחרות, ובהן צרפת, הוכיחו את ההשלכות החברתיות ההרסניות שהיו למדיניות מונטריסטית קשוחה שהופעלה בתקופה של דפלציה (שנים 1990-1995) ושהביאה לאבטלה עצומה ולתסיסה חברתית. בקיצור, למרות "צמצום מרחב התמרון" הידוע שגורמת הגלובליזציה הידועה לא-פחות, כל המדינות המשיכו לתמרן במרץ גם במישור הכלכלי. הן הצליחו כאשר אימצו פוליטיקה מתערבת שהונחתה על-ידי המציאות, ונכשלו כאשר פעלו על-סמך דוֹגמות קשוחות.

בריטניה וארצות הברית שהיו, בשנות ה-80, הראשונות שאימצו באופן רשמי את הדת המונטאריסטית החדשה היו, למזלן, האחרונות שיישמו אותה במישור הפוליטיקה הממשית. למעשה, הן מעולם לא הפסיקו להשתמש במדיניות הריבית והגרעון באופן פרגמטי, בהתאמה כמעט מושלמת למודל הקיינסיאני, ובהצלחה כמעט תמידית במישור הצמיחה והתעסוקה. מצד שני, מדינות אירופאיות אחרות, ובהן צרפת, הוכיחו את ההשלכות החברתיות ההרסניות שהיו למדיניות מונטריסטית קשוחה שהופעלה בתקופה של דפלציה (שנים 1990-1995) ושהביאה לאבטלה עצומה ולתסיסה חברתית. בקיצור, למרות "צמצום מרחב התמרון" הידוע שגורמת הגלובליזציה הידועה לא-פחות, כל המדינות המשיכו לתמרן במרץ גם במישור הכלכלי. הן הצליחו כאשר אימצו פוליטיקה מתערבת שהונחתה על-ידי המציאות, ונכשלו כאשר פעלו על-סמך דוֹגמות קשוחות.

הישנותם של המשברים הפיננסיים הבינלאומיים וההודאה בכישלון הפוליטיקה הליבראלית שמובילים הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית בעולם השלישי מצביעות היום על כך שהקונצנזוס הנאו-ליבראלי עומד להתהפך. היום איש כמעט לא יעז לטעון שפוליטיקה כלכלית היא מיותרת לחלוטין. ככל הנראה איננו רחוקים מן הרגע שבו שוב תשרור בינינו תמימות דעים לפיה הכלכלה אינה יכולה למצוא את הקצב שלה מעצמה, שיראה לנו טבעי לגמרי שהממשלה תתערב כדי לשמור רמות גבוהות של התעסוקה ושל צמיחה כלכלית, כפי שטען הלר במשפט שצוטט כאן.

הישנותם של המשברים הפיננסיים הבינלאומיים וההודאה בכישלון הפוליטיקה הליבראלית שמובילים הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית בעולם השלישי מצביעות היום על כך שהקונצנזוס הנאו-ליבראלי עומד להתהפך. היום איש כמעט לא יעז לטעון שפוליטיקה כלכלית היא מיותרת לחלוטין. ככל הנראה איננו רחוקים מן הרגע שבו שוב תשרור בינינו תמימות דעים לפיה הכלכלה אינה יכולה למצוא את הקצב שלה מעצמה, שיראה לנו טבעי לגמרי שהממשלה תתערב כדי לשמור רמות גבוהות של התעסוקה ושל צמיחה כלכלית, כפי שטען הלר במשפט שצוטט כאן.