שינויים

במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20, חוקרים שונים הוכיחו באופן פורמלי את מה שמקובל לכנות כ'שתי התיאורמות (המשפטים) של כלכלת הרווחה'. האחת - שיווי משקל כללי של שווקים בעלי תחרות מושלמת מבטיח חלוקה 'אופטימאליות פארטו' של משאבים; השנייה - לכל מצב 'אופטימאלי פארטו' ניתן להתאים שווי משקל של השווקים התחרותיים. בעוד משמעות המשפט הראשון ברורה למדי, מן הראוי להבהיר את משמעות המשפט השני. משפט זה נועד להבטיח ניתוק של שאלות היעילות משאלות הצדק החברתי, או במילים אחרות – הוא נועד לשמר חלוקת משימות שגרתית בין הכלכלה (היעילות) לבין הפוליטיקה (הצדק). ההחלטות הפוליטיות יכולות לקבוע רמות שונות של שוויון או אי-שוויון בחברה מבלי שהדבר נוגע לקיומה של כלכלת שוק; זו מצידה מייצרת רק דבר שהוא אוניברסלי ונייטרלי מבחינה פוליטית: יעילות. מערכת של שווקים חופשיים יכולה, אם כן, להיתפס כטוב בפני עצמו, לאור העובדה שעליונותה בניהול משאבים נתמכת במשפטים מתמטיים. אבל, יותר דיו ויותר זמן בוזבזו על ערעור המשפטים הללו מאשר על הוכחתם ובניגוד לאחת האמונות הנפוצות ביותר ביחס ל"מדע" הכלכלה, האורתודוקסיה הכלכלית הוכיחה בבירור שהמכניזם של התחרות החופשית אינו מסוגל להבטיח שימוש יעיל במשאבים.

במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20, חוקרים שונים הוכיחו באופן פורמלי את מה שמקובל לכנות כ'שתי התיאורמות (המשפטים) של כלכלת הרווחה'. האחת - שיווי משקל כללי של שווקים בעלי תחרות מושלמת מבטיח חלוקה 'אופטימאליות פארטו' של משאבים; השנייה - לכל מצב 'אופטימאלי פארטו' ניתן להתאים שווי משקל של השווקים התחרותיים. בעוד משמעות המשפט הראשון ברורה למדי, מן הראוי להבהיר את משמעות המשפט השני. משפט זה נועד להבטיח ניתוק של שאלות היעילות משאלות הצדק החברתי, או במילים אחרות – הוא נועד לשמר חלוקת משימות שגרתית בין הכלכלה (היעילות) לבין הפוליטיקה (הצדק). ההחלטות הפוליטיות יכולות לקבוע רמות שונות של שוויון או אי-שוויון בחברה מבלי שהדבר נוגע לקיומה של כלכלת שוק; זו מצידה מייצרת רק דבר שהוא אוניברסלי ונייטרלי מבחינה פוליטית: יעילות. מערכת של שווקים חופשיים יכולה, אם כן, להיתפס כטוב בפני עצמו, לאור העובדה שעליונותה בניהול משאבים נתמכת במשפטים מתמטיים. אבל, יותר דיו ויותר זמן בוזבזו על ערעור המשפטים הללו מאשר על הוכחתם ובניגוד לאחת האמונות הנפוצות ביותר ביחס ל"מדע" הכלכלה, האורתודוקסיה הכלכלית הוכיחה בבירור שהמכניזם של התחרות החופשית אינו מסוגל להבטיח שימוש יעיל במשאבים.

ראשית כל - התחרות החופשית אינה מייצרת שוק תחרותי, היא מייצרת מלחמה. התיאוריה המיקרו-כלכלית שופעת במיוחד בכל הקשור למכשולים העומדים בפני התחרות שנולדו כתוצאה מן התחרות החופשית עצמה (מונופולים טבעיים, חסמי כניסה, עמדת שוק דומיננטית, וכו'). למעשה – שווקים בעלי תחרות מושלמת פשוט לא קיימים. כדי רק להתקרב אפילו לתנאים שמעודדים את הצדדים החיוביים בתחרות יש צורך במכלול כללים נוקשים ובגופי פיקוח. על-כן, רק תחרות מוסדרת מייצרת שוק תחרותי שהינו, איפוא, מוסד חברתי התלוי באופן הדוק ביעילות המשפט, הצדק, או במילה אחת – המדינה.

ראשית כל - התחרות החופשית אינה מייצרת שוק תחרותי, היא מייצרת מלחמה. התאוריה המיקרו-כלכלית שופעת במיוחד בכל הקשור למכשולים העומדים בפני התחרות שנולדו כתוצאה מן התחרות החופשית עצמה (מונופולים טבעיים, חסמי כניסה, עמדת שוק דומיננטית, וכו'). למעשה – שווקים בעלי תחרות מושלמת פשוט לא קיימים. כדי רק להתקרב אפילו לתנאים שמעודדים את הצדדים החיוביים בתחרות יש צורך במכלול כללים נוקשים ובגופי פיקוח. על-כן, רק תחרות מוסדרת מייצרת שוק תחרותי שהינו, איפוא, מוסד חברתי התלוי באופן הדוק ביעילות המשפט, הצדק, או במילה אחת – המדינה.

השוק נתפש כיעיל יותר מהמדינה ביצירת טובין סחירים בדיוק משום שהיעילות היא המדד המוחלט להערכת ביצועים במצב של תחרות, ומכאן נטיית הכלכלנים לתת עדיפות למדדים אלו על-פני שאר הערכים האנושיים (שלום, צדק, בריאות, שימור הסביבה ועוד). ערכים אנושיים אלו נותרים למעשה תמיד בגדר תחום ההתערבות הלגיטימי של ההחלטות הציבוריות.

השוק נתפש כיעיל יותר מהמדינה ביצירת טובין סחירים בדיוק משום שהיעילות היא המדד המוחלט להערכת ביצועים במצב של תחרות, ומכאן נטיית הכלכלנים לתת עדיפות למדדים אלו על-פני שאר הערכים האנושיים (שלום, צדק, בריאות, שימור הסביבה ועוד). ערכים אנושיים אלו נותרים למעשה תמיד בגדר תחום ההתערבות הלגיטימי של ההחלטות הציבוריות.

זאת עוד - כבר במסתו של אדם סמית 'על עושר העמים', בשנת 1776, מופיעה האינטואיציה לפיה טובין מסויימים מהווים חלק מ'חובות הנסיך', (קרי – הממשל/השלטון) כיוון שהצריכה שלהם היא קולקטיבית וקיים קושי להבטיח את מימונם באופן פרטי. עם זאת, רק בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20 נוצרה תיאוריה של 'הטובין הציבוריים' (סמואלסון). מאז, נהוג להגדיר 'טובין ציבורי טהור' כ'נטול תחרות' (נצרך באופן קולקטיבי, וצריכתו של אדם אחד אינה משפיעה על צריכתו של אדם אחר) וכ'נטול בלעדיות' (בלתי-אפשרי או בלתי רציונלי לשוללו ממי שאינו מוכן לשלם על השימוש בו). לכן, האוויר, הביטחון, המשפט, ואף התאורה הציבורית, למשל, מהווים טובין ציבוריים טהורים; למרות התועלת האינדיבידואלית והחברתית הגבוהה שלהם, גופים פרטיים לא יוכלו לגבות תשלום בגינם ממי שיבקש להנות, ללא תשלום, מן השרותים הקולקטיביים נטולי הבלעדיות ('בעיית הטרמפיסטים'). כדי להתגבר על בעייה זו, חיוני להקים רשות ציבורית בעלת סמכות גביית מסים.

זאת עוד - כבר במסתו של אדם סמית 'על עושר העמים', בשנת 1776, מופיעה האינטואיציה לפיה טובין מסויימים מהווים חלק מ'חובות הנסיך', (קרי – הממשל/השלטון) כיוון שהצריכה שלהם היא קולקטיבית וקיים קושי להבטיח את מימונם באופן פרטי. עם זאת, רק בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20 נוצרה תאוריה של 'הטובין הציבוריים' (סמואלסון). מאז, נהוג להגדיר 'טובין ציבורי טהור' כ'נטול תחרות' (נצרך באופן קולקטיבי, וצריכתו של אדם אחד אינה משפיעה על צריכתו של אדם אחר) וכ'נטול בלעדיות' (בלתי-אפשרי או בלתי רציונלי לשוללו ממי שאינו מוכן לשלם על השימוש בו). לכן, האוויר, הביטחון, המשפט, ואף התאורה הציבורית, למשל, מהווים טובין ציבוריים טהורים; למרות התועלת האינדיבידואלית והחברתית הגבוהה שלהם, גופים פרטיים לא יוכלו לגבות תשלום בגינם ממי שיבקש להנות, ללא תשלום, מן השרותים הקולקטיביים נטולי הבלעדיות ('בעיית הטרמפיסטים'). כדי להתגבר על בעייה זו, חיוני להקים רשות ציבורית בעלת סמכות גביית מסים.

==יעילות פרטית ויעילות ציבורית==

==יעילות פרטית ויעילות ציבורית==

==יעילות וצדק==

==יעילות וצדק==

ישנה סיבה עמוקה יותר לערער על 'דוקטרינת המתחם הפרטי' - גם אם מסכימים שהשוק יעיל יותר, במובן פארטו, בניהולם של טובין פרטיים ("מתחרים" ו"בלעדיים"), ניתן להכפיפם לחוקי השוק בלבד, רק אם המשפט השני של כלכלת הרווחה ממומש באופן מלא, קרי - רק אם שאלת הצדק ושאלת היעילות אינן תלויות זו בזו. ופה קבור הכלב: התיאוריה הנאו-קלאסית הצליחה להוכיח את המשפט הזה רק משום שהשחקנים שבהם היא מתחשבת אינם בני-אדם אמיתיים, אלא ישויות מופשטות המקבלות החלטות ומחליפות ביניהן כספים ונכסים. כל טיעון שיתחשב במציאות האנושית, ולו הבנאלית ביותר, לא יוכל להפריד בין שאלת הצדק לבין שאלת היעילות, שהרי כל החלטה שנתקבלה לכאורה רק מתוך שיקולי יעילות מעוררת, מיניה וביה, שאלות של צדק: מן הרגע שבו היא משנה את רווחתו של אדם אחד בלבד, תמיד ניתן יהיה לסבור שדווקא שיפור רווחתם של אנשים אחרים אמור להתבצע קודם.

ישנה סיבה עמוקה יותר לערער על 'דוקטרינת המתחם הפרטי' - גם אם מסכימים שהשוק יעיל יותר, במובן פארטו, בניהולם של טובין פרטיים ("מתחרים" ו"בלעדיים"), ניתן להכפיפם לחוקי השוק בלבד, רק אם המשפט השני של כלכלת הרווחה ממומש באופן מלא, קרי - רק אם שאלת הצדק ושאלת היעילות אינן תלויות זו בזו. ופה קבור הכלב: התאוריה הנאו-קלאסית הצליחה להוכיח את המשפט הזה רק משום שהשחקנים שבהם היא מתחשבת אינם בני-אדם אמיתיים, אלא ישויות מופשטות המקבלות החלטות ומחליפות ביניהן כספים ונכסים. כל טיעון שיתחשב במציאות האנושית, ולו הבנאלית ביותר, לא יוכל להפריד בין שאלת הצדק לבין שאלת היעילות, שהרי כל החלטה שנתקבלה לכאורה רק מתוך שיקולי יעילות מעוררת, מיניה וביה, שאלות של צדק: מן הרגע שבו היא משנה את רווחתו של אדם אחד בלבד, תמיד ניתן יהיה לסבור שדווקא שיפור רווחתם של אנשים אחרים אמור להתבצע קודם.

כאן ניתן לראות את מגבלותיו של מדד היעילות במסגרת השוק שמציעים הכלכלנים: ראשית, הואיל וכל פעולה עשויה לחולל תחושת רווח או הפסד בקרב בני האדם, כל המצבים הם אופטימליים במובן פארטו כל עוד לא ישתנו; אף פעם לא ניתן לבצע שינוי שלא יפגע ברווחתו של לפחות אדם אחד. שנית, דומה שהניסיון ההיסטורי מצביע על כך שככל שהשוק מתמסר לעצמו, כך הוא יוצר ומגדיל פערים בכך מפר את אופטימום פארטו. שלישית – כיוון שהמדד היחיד של השוק הוא יעילות, כל המדדים האנושיים נותרים בידי הרשות הציבורית. כך, בנסיונה להגדיר את קווי המתאר של התחום המיועד להחלטות הפוליטיות, מוחקת הכלכלה למעשה את הגבולות שבין הטובין הפרטיים לבין הטובין הציבוריים.

כאן ניתן לראות את מגבלותיו של מדד היעילות במסגרת השוק שמציעים הכלכלנים: ראשית, הואיל וכל פעולה עשויה לחולל תחושת רווח או הפסד בקרב בני האדם, כל המצבים הם אופטימליים במובן פארטו כל עוד לא ישתנו; אף פעם לא ניתן לבצע שינוי שלא יפגע ברווחתו של לפחות אדם אחד. שנית, דומה שהניסיון ההיסטורי מצביע על כך שככל שהשוק מתמסר לעצמו, כך הוא יוצר ומגדיל פערים בכך מפר את אופטימום פארטו. שלישית – כיוון שהמדד היחיד של השוק הוא יעילות, כל המדדים האנושיים נותרים בידי הרשות הציבורית. כך, בנסיונה להגדיר את קווי המתאר של התחום המיועד להחלטות הפוליטיות, מוחקת הכלכלה למעשה את הגבולות שבין הטובין הפרטיים לבין הטובין הציבוריים.