13,124
עריכות
שינויים
כתוב בעיתון (קורס):פסקה 2 - המתודה החומסקיאנית (הצגת מקור)
גרסה מ־14:16, 17 באוקטובר 2015
, 14:16, 17 באוקטובר 2015החלפת טקסט – "(קונסנסוס|קונסנזוס)" ב־"קונצנזוס"
תשובה: "לא, מה פתאום. זו היתה טעות... אבל טוב שהיתה מלחמה. אני אומר זאת למרות שהמלחמה נוראה בעיני... ואני סבור שאין מלחמות צודקות, אבל זו היתה מלחמה הכרחית."
תשובה: "לא, מה פתאום. זו היתה טעות... אבל טוב שהיתה מלחמה. אני אומר זאת למרות שהמלחמה נוראה בעיני... ואני סבור שאין מלחמות צודקות, אבל זו היתה מלחמה הכרחית."
הקורא הנבוך שואל את עצמו: מיהו, אם כן, ברנר- אנרי לוי האמיתי? זה של "החשיבה הסבוכה" או זה של הפתרונות החד-משמעיים? ואיפה צריך לעמוד האינטלקטואל בין שני הקטבים האלה? לאור הניתוח של (6), קל לנו יותר "להציל" את הקוהרנטיות של הקטע הנ"ל אם רק נבין את התשובה הראשונה של לוי כהתחמקות מנקיטת עמדה הנוגדת את האידיאולוגיה הדומיננטית: בזמן קיום הראיון, קיום דיאלוג מדיני עם אש"ף היה עדיין בגדר "ייהרג ובל יעבור" בפוליטיקה הישראלית. כאשר נדרש האינטלקטואל המרדן לשאלת פתרון הסכסוך הישראלי- פלשתיני, גלויה בפניו הסתירה בין צו הצדק לצו המדינה: כ"מומחה" לענייני "מוסר מדיני", המעונין לשמור על מעמדו כחביב הממסד, אין לו ברירה אלא לדחות את האופציה שאינה מתיישבת עם האידיאולוגיה הדומיננטית; ואולם איך יעשה זאת מבלי להסגיר את עמדתו הלא מחמיאה? הוא ירמוז, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שאופציה זו מסתכנת ב"פשטנות" יתירה: ואילו אנו, האינטלקטואלים, מחויבים למורכבות המעורפלת, הרב-משמעית - במקרים "לא נוחים" כאלה. מובן מאליו שהמורכבות הנפלאה הזאת של לוי מתפוגגת כעשן בשאלות שבהן הוא אינו נקלע לדילמה הזאת: אין כמוהו לחד-משמעיות כשהוא משמיע דעות שבתוך הקונסנזוס. על מלחמת המפרץ יש לו דעה נחרצת - "טוב שהיתה מלחמה" - שהיא עמדת האידיאולוגיה דומיננטית בעולם המערבי כולו. אך מה שנראה לכאורה כביקורת נוקבת על ממשלת ישראל, יושב בעצם היטב בתוך הקונסנזוס: בתקופה האמורה, ההבלגה הישראלית היתה מאד לא פופולרית; מי שתקף אותה, גם אינטלקטואלים, לא הסתכן ב"חשיבה לא מורכבת", והובטחה לו מן הסתם גם אהדה ממסדית שופעת.
הקורא הנבוך שואל את עצמו: מיהו, אם כן, ברנר- אנרי לוי האמיתי? זה של "החשיבה הסבוכה" או זה של הפתרונות החד-משמעיים? ואיפה צריך לעמוד האינטלקטואל בין שני הקטבים האלה? לאור הניתוח של (6), קל לנו יותר "להציל" את הקוהרנטיות של הקטע הנ"ל אם רק נבין את התשובה הראשונה של לוי כהתחמקות מנקיטת עמדה הנוגדת את האידיאולוגיה הדומיננטית: בזמן קיום הראיון, קיום דיאלוג מדיני עם אש"ף היה עדיין בגדר "ייהרג ובל יעבור" בפוליטיקה הישראלית. כאשר נדרש האינטלקטואל המרדן לשאלת פתרון הסכסוך הישראלי- פלשתיני, גלויה בפניו הסתירה בין צו הצדק לצו המדינה: כ"מומחה" לענייני "מוסר מדיני", המעונין לשמור על מעמדו כחביב הממסד, אין לו ברירה אלא לדחות את האופציה שאינה מתיישבת עם האידיאולוגיה הדומיננטית; ואולם איך יעשה זאת מבלי להסגיר את עמדתו הלא מחמיאה? הוא ירמוז, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שאופציה זו מסתכנת ב"פשטנות" יתירה: ואילו אנו, האינטלקטואלים, מחויבים למורכבות המעורפלת, הרב-משמעית - במקרים "לא נוחים" כאלה. מובן מאליו שהמורכבות הנפלאה הזאת של לוי מתפוגגת כעשן בשאלות שבהן הוא אינו נקלע לדילמה הזאת: אין כמוהו לחד-משמעיות כשהוא משמיע דעות שבתוך הקונצנזוס. על מלחמת המפרץ יש לו דעה נחרצת - "טוב שהיתה מלחמה" - שהיא עמדת האידיאולוגיה דומיננטית בעולם המערבי כולו. אך מה שנראה לכאורה כביקורת נוקבת על ממשלת ישראל, יושב בעצם היטב בתוך הקונצנזוס: בתקופה האמורה, ההבלגה הישראלית היתה מאד לא פופולרית; מי שתקף אותה, גם אינטלקטואלים, לא הסתכן ב"חשיבה לא מורכבת", והובטחה לו מן הסתם גם אהדה ממסדית שופעת.
==מתודת הניתוח הרציונלי==
==מתודת הניתוח הרציונלי==