שינויים

הפתרון שאליו מגיע הרוב המכריע של אמצעי התקשורת, הוא פשוט להדפיס את המידע שמספקת המערכת השלטונית. מדי יום מזרים השלטון כמויות אדירות של מידע למערכות העיתונים: קומוניקטים, תגובות של דוברי משרדי ממשלה, גילויי דעת של יועצים פרלמנטריים, הצעות לסדר של חברי כנסת, הזמנות לסיורים עם אנשי ציבור ועוד ועוד. הדבר הכי נוח, מבחינת עורכי העיתון, הוא לקחת את המידע הזה ולהדפיס אותו ככתבו וכלשונו. חשוב להדגיש, שאין כל הבדל עקרוני בין ידיעה שהונחה על שולחן המערכת בבוקר וידיעה שכתב מייחס ברוב "חשאיות" ל"מקור בכיר": בשני המקרים מדובר במידע שמספק השלטון. מהם היתרונות של מידע שמקורו בשלטון? ובכן, מדובר ביתרונות רבים. קודם כל אין סכנה, ולו זמנית, שזרם המידע ייפסק; השלטון תמיד דואג למלא את שולחן המערכת בכמויות מידע מספיקות. שנית, המידע הזה הוא חסין צנזורה, שכן הוא כבר עבר את הסינון של מערכת האינטרסים השלטונית. אין סכנה שהצהרה של דובר ממשלתי תעורר את קצפה של הממשלה על העיתון. מבחינה זו מוגן העיתון לחלוטין. יותר מכך: המידע שמספק השלטון הוא בעל מקדם אמינות גבוה: הוא נתפס כמידע מדויק, אובייקטיבי, שאינו מצריך בדיקה חוזרת והצלבה. עיתונאים וקוראים כאחד נוטים לומר לעצמם: "הממשלה יודעת על מה היא מדברת, המידע שהיא מספקת הוא אמין לחלוטין". כל השיקולים האלה פועלים לטובת העדפת מידע שלטוני על פני מידע אלטרנטיבי, המצריך בדיקה והשקעת מאמץ לא מבוטל של הכתב, לצד הסכנה התמידית של התנגשות עם השלטון. כמובן שהשיקול הכלכלי כאן - החיסכון בזמן ובכסף שמאפשרת ההסתמכות על השלטון - הוא מכריע. גם את דרישת הבלעדיות מסוגל השלטון לספק לעיתונים שונים. מפעם לפעם ישחרר "מקור בכיר" פיסת מידע מסוימת לאחד העיתונים בלבד, ויעניק לו "סקופ" על חשבון יריביו. חשוב להדגיש, שבמשחק הזה אין מקופחים: כל עיתון יזכה מתישהו להיות "חביב השלטון" וליהנות מידיעות בלעדיות. כך קונה השלטון את נאמנות אמצעי התקשורת ומבטיח שגם בעתיד יעדיפו לפנות אליו ולא לשום גורם מתנגד.

הפתרון שאליו מגיע הרוב המכריע של אמצעי התקשורת, הוא פשוט להדפיס את המידע שמספקת המערכת השלטונית. מדי יום מזרים השלטון כמויות אדירות של מידע למערכות העיתונים: קומוניקטים, תגובות של דוברי משרדי ממשלה, גילויי דעת של יועצים פרלמנטריים, הצעות לסדר של חברי כנסת, הזמנות לסיורים עם אנשי ציבור ועוד ועוד. הדבר הכי נוח, מבחינת עורכי העיתון, הוא לקחת את המידע הזה ולהדפיס אותו ככתבו וכלשונו. חשוב להדגיש, שאין כל הבדל עקרוני בין ידיעה שהונחה על שולחן המערכת בבוקר וידיעה שכתב מייחס ברוב "חשאיות" ל"מקור בכיר": בשני המקרים מדובר במידע שמספק השלטון. מהם היתרונות של מידע שמקורו בשלטון? ובכן, מדובר ביתרונות רבים. קודם כל אין סכנה, ולו זמנית, שזרם המידע ייפסק; השלטון תמיד דואג למלא את שולחן המערכת בכמויות מידע מספיקות. שנית, המידע הזה הוא חסין צנזורה, שכן הוא כבר עבר את הסינון של מערכת האינטרסים השלטונית. אין סכנה שהצהרה של דובר ממשלתי תעורר את קצפה של הממשלה על העיתון. מבחינה זו מוגן העיתון לחלוטין. יותר מכך: המידע שמספק השלטון הוא בעל מקדם אמינות גבוה: הוא נתפס כמידע מדויק, אובייקטיבי, שאינו מצריך בדיקה חוזרת והצלבה. עיתונאים וקוראים כאחד נוטים לומר לעצמם: "הממשלה יודעת על מה היא מדברת, המידע שהיא מספקת הוא אמין לחלוטין". כל השיקולים האלה פועלים לטובת העדפת מידע שלטוני על פני מידע אלטרנטיבי, המצריך בדיקה והשקעת מאמץ לא מבוטל של הכתב, לצד הסכנה התמידית של התנגשות עם השלטון. כמובן שהשיקול הכלכלי כאן - החיסכון בזמן ובכסף שמאפשרת ההסתמכות על השלטון - הוא מכריע. גם את דרישת הבלעדיות מסוגל השלטון לספק לעיתונים שונים. מפעם לפעם ישחרר "מקור בכיר" פיסת מידע מסוימת לאחד העיתונים בלבד, ויעניק לו "סקופ" על חשבון יריביו. חשוב להדגיש, שבמשחק הזה אין מקופחים: כל עיתון יזכה מתישהו להיות "חביב השלטון" וליהנות מידיעות בלעדיות. כך קונה השלטון את נאמנות אמצעי התקשורת ומבטיח שגם בעתיד יעדיפו לפנות אליו ולא לשום גורם מתנגד.

סטודנט ב': אם התקשורת באמת ניזונה כל הזמן ממקור אחד, איך את מסבירה את העובדה שהיא מלאה בוויכוחים פוליטיים, לפעמים מאד סוערים, כמו הויכוח בימים אלה בין הממשלה למתנחלים על עתיד השטחים. לי נראה שיש כאן ויכוח אמיתי ונוקב בין שתי תפיסות מנוגדות.

סטודנט ב': אם התקשורת באמת ניזונה כל הזמן ממקור אחד, איך את מסבירה את העובדה שהיא מלאה בוויכוחים פוליטיים, לפעמים מאד סוערים, כמו הוויכוח בימים אלה בין הממשלה למתנחלים על עתיד השטחים. לי נראה שיש כאן ויכוח אמיתי ונוקב בין שתי תפיסות מנוגדות.

את שאלה מצוינת. היא מדגימה היטב אסטרטגיה מקובלת של עיתונות כבולה שצריכה לשמור על דימוי חופשי ולוחם. העובדה שהעיתונות מלאה בוויכוחים פוליטיים סוערים לא אומר שהיא פתוחה לכל דעה; השאלה החשובה שאתה צריך לשאול את עצמך, כאשר אתה נתקל בוויכוחים כאלה, היא: האם נשקפת לאידיאולוגיה דומיננטית סכנה מקיומו של ויכוח זה? נדמה לי שבכל המקרים הבולטים התשובה תהיה שלילית. גם בעניין המתנחלים, למרות פערי הגישות לכאורה, רב המשותף בינם לבין הממשלה. לדוגמה, שני הצדדים מאמינים - או ליתר דיוק, גורמים לנו לחשוב שהם מאמינים, שתהליך השלום אמיתי, ושבסופו תמסור ישראל את השטחים לידי הפלשתינאים או שבסופו של התהליך תקום מדינה פלשתינית. עצם ההסכמה הסמויה על הנחה זו היא שמאפשרת את הויכוח, האם ראוי לעשות כן או לא. זהו ויכוח שכל כולו מתנהל במגרשה של האידיאולוגיה הדומיננטית. שים לב, ששני הצדדים לא מפקפקים לרגע בהנחה שישראל עושה באמת הכל על מנת להגיע לשלום אמת; שני הצדדים לא מעזים להעלות על דל שפתיהם את המחשבה, שתכליתו הממשית של התהליך היא מעבר מצורת כיבוש יקרה ולא נוחה לצורת כיבוש זולה ויעילה. דווקא ההתנגדות הלוהטת של המתנחלים למדיניות הממשלה מחזקת בקרב הציבור את ההרגשה, שאכן הממשלה מתכוונת להוריד התנחלויות ולהחזיר שטחים; אחרת, לא היה הימין יוצא מגדרו כל כך. (חומסקי אמר בזמנו, שהוויכוח שהתנהל בארה"ב סביב מלחמת וייטנאם לא הותיר מקום לדעה כמו שלו. מה שעמד על סדר היום האמריקני היתה ההתלבטות האם ניתן או לא ניתן לנצח במלחמה ההיא; עמדה כמו של חומסקי, לפיה עצם היציאה למלחמה היתה לא מוצדקת, נתפסה לא רלבנטית, כיוון שהיתה מחוץ לאידיאולוגיה הדומיננטית).

את שאלה מצוינת. היא מדגימה היטב אסטרטגיה מקובלת של עיתונות כבולה שצריכה לשמור על דימוי חופשי ולוחם. העובדה שהעיתונות מלאה בוויכוחים פוליטיים סוערים לא אומר שהיא פתוחה לכל דעה; השאלה החשובה שאתה צריך לשאול את עצמך, כאשר אתה נתקל בוויכוחים כאלה, היא: האם נשקפת לאידיאולוגיה דומיננטית סכנה מקיומו של ויכוח זה? נדמה לי שבכל המקרים הבולטים התשובה תהיה שלילית. גם בעניין המתנחלים, למרות פערי הגישות לכאורה, רב המשותף בינם לבין הממשלה. לדוגמה, שני הצדדים מאמינים - או ליתר דיוק, גורמים לנו לחשוב שהם מאמינים, שתהליך השלום אמיתי, ושבסופו תמסור ישראל את השטחים לידי הפלשתינאים או שבסופו של התהליך תקום מדינה פלשתינית. עצם ההסכמה הסמויה על הנחה זו היא שמאפשרת את הוויכוח, האם ראוי לעשות כן או לא. זהו ויכוח שכל כולו מתנהל במגרשה של האידיאולוגיה הדומיננטית. שים לב, ששני הצדדים לא מפקפקים לרגע בהנחה שישראל עושה באמת הכל על מנת להגיע לשלום אמת; שני הצדדים לא מעזים להעלות על דל שפתיהם את המחשבה, שתכליתו הממשית של התהליך היא מעבר מצורת כיבוש יקרה ולא נוחה לצורת כיבוש זולה ויעילה. דווקא ההתנגדות הלוהטת של המתנחלים למדיניות הממשלה מחזקת בקרב הציבור את ההרגשה, שאכן הממשלה מתכוונת להוריד התנחלויות ולהחזיר שטחים; אחרת, לא היה הימין יוצא מגדרו כל כך. (חומסקי אמר בזמנו, שהוויכוח שהתנהל בארה"ב סביב מלחמת וייטנאם לא הותיר מקום לדעה כמו שלו. מה שעמד על סדר היום האמריקני היתה ההתלבטות האם ניתן או לא ניתן לנצח במלחמה ההיא; עמדה כמו של חומסקי, לפיה עצם היציאה למלחמה היתה לא מוצדקת, נתפסה לא רלבנטית, כיוון שהיתה מחוץ לאידיאולוגיה הדומיננטית).

עוד דוגמה לוויכוח מדומה אצלנו, היא ההתדיינות האינסופית סביב שאלת "הלחץ האמריקני" על ישראל לסיים את הסכסוך באזור. יש המצדדים בלחץ הזה (בלעדיו, כך הם אומרים, ישראל לעולם לא היתה מגיעה לשולחן המו"מ עם שכנותיה), ויש המתנגדים לו (תחת גירסה זו או אחרת של זקיפות-קומה לאומית), ואולם אף אחד לא טורח בכלל לברר האם באמת מופעל לחץ אמריקני על ישראל. בחינה קצרה של מצב העניינים מעלה ספקות בנידון: כיצד זה ייתכן, שארה"ב, עם כל עוצמתה וכוחה, אינה מסוגלת להזיז את ממשלות ישראל, זה 26 שנה, מסירובן להכיר בעם הפלשתינאי? כיצד זה ייתכן, שמעצמה המעונינת בשלום אמת באזור ממשיכה לחמש בכמויות אדירות את כל הצדדים המעורבים בסכסוך? ההיפותזה האלטרנטיבית, שלארה"ב ולישראל יש אינטרס משותף בשימור הסכסוך כמות שהוא, אינה עולה על סדר היום הציבורי, שמניח כמובן מאליו את קיום הלחץ האמריקני.

עוד דוגמה לוויכוח מדומה אצלנו, היא ההתדיינות האינסופית סביב שאלת "הלחץ האמריקני" על ישראל לסיים את הסכסוך באזור. יש המצדדים בלחץ הזה (בלעדיו, כך הם אומרים, ישראל לעולם לא היתה מגיעה לשולחן המו"מ עם שכנותיה), ויש המתנגדים לו (תחת גירסה זו או אחרת של זקיפות-קומה לאומית), ואולם אף אחד לא טורח בכלל לברר האם באמת מופעל לחץ אמריקני על ישראל. בחינה קצרה של מצב העניינים מעלה ספקות בנידון: כיצד זה ייתכן, שארה"ב, עם כל עוצמתה וכוחה, אינה מסוגלת להזיז את ממשלות ישראל, זה 26 שנה, מסירובן להכיר בעם הפלשתינאי? כיצד זה ייתכן, שמעצמה המעונינת בשלום אמת באזור ממשיכה לחמש בכמויות אדירות את כל הצדדים המעורבים בסכסוך? ההיפותזה האלטרנטיבית, שלארה"ב ולישראל יש אינטרס משותף בשימור הסכסוך כמות שהוא, אינה עולה על סדר היום הציבורי, שמניח כמובן מאליו את קיום הלחץ האמריקני.

מהי אפוא המטרה האמיתית של ויכוחים מדומים כגון אלו? לאור מה שאמרנו על התלות הקיצונית של אמצעי התקשורת בשלטון, התשובה המתבקשת היא: לחזק את האמינות של התקשורת בעיני הציבור, בפרט בעיני הקהל הליברלי, שוחר חופש הביטוי. עיתון שקשור בקשרים כה הדוקים עם השלטון, החל במקורות המידע שלו וכלה באישור הידיעות שלו, חייב "לאזן" את תדמיתו על ידי ליבוי נמרץ של ויכוחים ציבוריים - בכל נושא אפשרי. הויכוחים הסוערים יוצרים תחושה כפולה אצל הקורא:  

מהי אפוא המטרה האמיתית של ויכוחים מדומים כגון אלו? לאור מה שאמרנו על התלות הקיצונית של אמצעי התקשורת בשלטון, התשובה המתבקשת היא: לחזק את האמינות של התקשורת בעיני הציבור, בפרט בעיני הקהל הליברלי, שוחר חופש הביטוי. עיתון שקשור בקשרים כה הדוקים עם השלטון, החל במקורות המידע שלו וכלה באישור הידיעות שלו, חייב "לאזן" את תדמיתו על ידי ליבוי נמרץ של ויכוחים ציבוריים - בכל נושא אפשרי. הוויכוחים הסוערים יוצרים תחושה כפולה אצל הקורא:  

א. העניינים שעליהם מתווכחים הם אומנם העניינים החשובים והמהותיים. ב. העיתון עצמו אמין ואובייקטיבי, שכן הוא נותן במה לכל קשת הדעות האפשרית. חשוב לציין, שבדרך כלל מה שמשכנע את הקורא בנכונות (א) או- (ב) הוא לאו דווקא תוכן הוויכוח אלא יותר הטונים שלו. ניתן לומר אפילו זאת: ככל שהוויכוח חריף, אמוציונלי ולוהט יותר, כך יוזנח יותר הרובד התוכני שלו. ויכוחים מדומים הם אמצעי בדוק ל"קבירת" סוגיות רגישות תחת מעטה צעקני של מלל מתלהם.  

א. העניינים שעליהם מתווכחים הם אומנם העניינים החשובים והמהותיים. ב. העיתון עצמו אמין ואובייקטיבי, שכן הוא נותן במה לכל קשת הדעות האפשרית. חשוב לציין, שבדרך כלל מה שמשכנע את הקורא בנכונות (א) או- (ב) הוא לאו דווקא תוכן הוויכוח אלא יותר הטונים שלו. ניתן לומר אפילו זאת: ככל שהוויכוח חריף, אמוציונלי ולוהט יותר, כך יוזנח יותר הרובד התוכני שלו. ויכוחים מדומים הם אמצעי בדוק ל"קבירת" סוגיות רגישות תחת מעטה צעקני של מלל מתלהם.  

אולם עיתונים בחברה דמוקרטית מעונינים לשמור לא רק על תדמית "מאוזנת", אלא גם על תדמית של עצמאות ואי- תלות בשלטון. שוב, לאור המציאות של שיתוף הפעולה ההדוק עם הממסד, דרושים אמצעים "פומביים" שיסתירו את העובדות מהציבור. מפרספקטיבה זו קל להבין את התופעה הרווחת של ההתקפות על התקשורת: מפעם לפעם יוצא איש ציבור/ פוליטיקאי/ גוף ציבורי בהתקפה חריפה על התקשורת, כשההאשמות חוזרות על עצמן; למשל- התקשורת הישראלית "שמאלנית", עוינת, אש"פיסטית ולא פטריוטית (באורח פלא, התקשורת אף פעם אינה מואשמת שהיא "מגויסת", ממסדית, מטייחת וכדומה).

אולם עיתונים בחברה דמוקרטית מעונינים לשמור לא רק על תדמית "מאוזנת", אלא גם על תדמית של עצמאות ואי- תלות בשלטון. שוב, לאור המציאות של שיתוף הפעולה ההדוק עם הממסד, דרושים אמצעים "פומביים" שיסתירו את העובדות מהציבור. מפרספקטיבה זו קל להבין את התופעה הרווחת של ההתקפות על התקשורת: מפעם לפעם יוצא איש ציבור/ פוליטיקאי/ גוף ציבורי בהתקפה חריפה על התקשורת, כשההאשמות חוזרות על עצמן; למשל- התקשורת הישראלית "שמאלנית", עוינת, אש"פיסטית ולא פטריוטית (באורח פלא, התקשורת אף פעם אינה מואשמת שהיא "מגויסת", ממסדית, מטייחת וכדומה).