שינויים

:עיבוד: יפתח גולדמן ועופר סיטבון

:עיבוד: יפתח גולדמן ועופר סיטבון

הכל יודעים שעלייה באבטלה היא עניין מצער ושחידוש הצמיחה מהווה בשורה טובה, האם אין זה ברור באותה מידה שיש לברך על עודף במאזן המסחרי ולחשוש מפני התרחבות הגרעון התקציבי? העודף במאזן המסחרי (ההפרש בין היצוא ליבוא) נתפס כסימן לתחרותיות של המשק ברמה הבינלאומית, בעוד הגרעון התקציבי (הפער בין הכנסות המדינה והוצאותיה) נתפס כעדות לניהול גרוע. ו/אולם, לתפיסות אלו - שהפכו אט-אט לדוגמה של השיח הכביכול "תקין כלכלית" - אין שום ביסוס תיאורטי או אמפירי.

הכל יודעים שעלייה באבטלה היא עניין מצער ושחידוש הצמיחה מהווה בשורה טובה, האם אין זה ברור באותה מידה שיש לברך על עודף במאזן המסחרי ולחשוש מפני התרחבות הגרעון התקציבי? העודף במאזן המסחרי (ההפרש בין היצוא ליבוא) נתפס כסימן לתחרותיות של המשק ברמה הבינלאומית, בעוד הגרעון התקציבי (הפער בין הכנסות המדינה והוצאותיה) נתפס כעדות לניהול גרוע. ואולם, לתפיסות אלו - שהפכו אט-אט לדוגמה של השיח הכביכול "תקין כלכלית" - אין שום ביסוס תיאורטי או אמפירי.

מדוע טעויות השיפוט הללו בכל זאת פולשות לשיח הציבורי ולחדשות הכלכליות מבלי להתקל בהתנגדות? משום שהן נתפסות כבעלות הגיון עממי; האין זה ברור שבמסגרת של חליפין עדיף להיות בצד הנהנה, להרוויח מכך יותר מאשר פחות? יחי העודף המסחרי, אם כן! באותו אופן, כולם יודעים שאדם אינו יכול לחיות "מעבר לאמצעיו", מבלי להגיע, בסופו של דבר, לפשיטת רגל. בוז לגרעון התקציבי שממשכן את עתידנו! אלא שהגיגים העולים בשיחת חולין אינם יוצרים טיעון טוב, וההגיון האמיתי אינו תמיד זה האינטואיטיבי.

מדוע טעויות השיפוט הללו בכל זאת פולשות לשיח הציבורי ולחדשות הכלכליות מבלי להתקל בהתנגדות? משום שהן נתפסות כבעלות הגיון עממי; האין זה ברור שבמסגרת של חליפין עדיף להיות בצד הנהנה, להרוויח מכך יותר מאשר פחות? יחי העודף המסחרי, אם כן! באותו אופן, כולם יודעים שאדם אינו יכול לחיות "מעבר לאמצעיו", מבלי להגיע, בסופו של דבר, לפשיטת רגל. בוז לגרעון התקציבי שממשכן את עתידנו! אלא שהגיגים העולים בשיחת חולין אינם יוצרים טיעון טוב, וההגיון האמיתי אינו תמיד זה האינטואיטיבי.

הבה נניח שספרד, פורטוגל ואנגליה היו מבינות עקרונות אלו, והחל מן המאה ה-15 הן היו משתמשות בשטרות שהונפקו בבנקים. התפתחות האשראי הפנימי והורדת גובה הריבית היו אז אפשריים ללא צורך בביזת הזהב של 'העולם החדש' ובהשמדת העמים האמריקאיים. הבה נניח גם שעמי אמריקה היו מסכימים לקבל פזטות או לירות כאמצעי תשלום; האירופאים היו משתלטים אז, מבלי לירות ירייה אחת, על התבלינים, על היהלומים, על הכותנה ועל שאר המשאבים שבהם חשקו.

הבה נניח שספרד, פורטוגל ואנגליה היו מבינות עקרונות אלו, והחל מן המאה ה-15 הן היו משתמשות בשטרות שהונפקו בבנקים. התפתחות האשראי הפנימי והורדת גובה הריבית היו אז אפשריים ללא צורך בביזת הזהב של 'העולם החדש' ובהשמדת העמים האמריקאיים. הבה נניח גם שעמי אמריקה היו מסכימים לקבל פזטות או לירות כאמצעי תשלום; האירופאים היו משתלטים אז, מבלי לירות ירייה אחת, על התבלינים, על היהלומים, על הכותנה ועל שאר המשאבים שבהם חשקו.

ו/אולם אגדה דמיונית שכזו כלל לא עלתה על דעתן של האליטות האירופיות. ראשית, הן לא הכירו בהשפעות המועילות של האשראי, אליו הם התייחסו כאל גניבה או מעשה רמייה. שנית, הן תפסו את העולם ואת המשאבים שבו כחלל סגור ונטול יכולת צמיחה. על פי תפיסה זו, עושרה של מדינה אחת, כמו שטחה, יכול לבוא רק על חשבונה של מדינה אחרת. בעולם קפוא כזה של מחסור אבסולוטי, בני האדם והאומות מצויים בתחרות על אותו משאב, ולא בסינרגיה המגדילה למעשה את סך המוצרים; הם מתחרים זה בזה ולא משלימים זה את זה. מכאן נובעת תפיסה מלחמתית של הכלכלה: לכבוש יותר שווקים (שטחים) כדי להפיק מהם משאבים, על חשבונם של אחרים.

ואולם אגדה דמיונית שכזו כלל לא עלתה על דעתן של האליטות האירופיות. ראשית, הן לא הכירו בהשפעות המועילות של האשראי, אליו הם התייחסו כאל גניבה או מעשה רמייה. שנית, הן תפסו את העולם ואת המשאבים שבו כחלל סגור ונטול יכולת צמיחה. על פי תפיסה זו, עושרה של מדינה אחת, כמו שטחה, יכול לבוא רק על חשבונה של מדינה אחרת. בעולם קפוא כזה של מחסור אבסולוטי, בני האדם והאומות מצויים בתחרות על אותו משאב, ולא בסינרגיה המגדילה למעשה את סך המוצרים; הם מתחרים זה בזה ולא משלימים זה את זה. מכאן נובעת תפיסה מלחמתית של הכלכלה: לכבוש יותר שווקים (שטחים) כדי להפיק מהם משאבים, על חשבונם של אחרים.

כשהמסחר פגש את התעשייה – עד שהפולחן פגש את החרדה

כשהמסחר פגש את התעשייה – עד שהפולחן פגש את החרדה

על אותו בסיס של קוצר ראות, יצרו כלכלני סוף המאה ה-19 את תופעת החרדה מפני הגרעונות הציבוריים.

על אותו בסיס של קוצר ראות, יצרו כלכלני סוף המאה ה-19 את תופעת החרדה מפני הגרעונות הציבוריים.

עד ל'שפל הגדול' שהתרחש בשנות ה-30 של המאה ה-20, לא נערך דיון אמיתי בשאלה הזו. החשיבה האורתודוקסית גזרה גזירה שווה בין ניהול הכספים הציבוריים לבין ניהול תקציב משפחתי זהיר. הרעיון היה פשוט: אדם, ארגון או עם הגון, משתדל שלא לחיות מעבר לאמצעיו, ואף לחסוך למען העתיד וכדי להתחסן מפני הפתעות רעות. השלכותיה של תפיסה בעייתית זו הן חמורות במיוחד בזמן מיתון: המיתון גורר לירידה בהכנסות ממיסים, ולכן יוצר גירעון תקציבי; הממשלה מנסה להחזיר את האיזון התקציבי באמצעות קיצוץ בהוצאותיה ו/או העלאת מיסים, אך בכך היא רק מעמיקה את המיתון. פולחן האיזון התקציבי מתגבר והחרדות גדלות.

עד ל'שפל הגדול' שהתרחש בשנות ה-30 של המאה ה-20, לא נערך דיון אמיתי בשאלה הזו. החשיבה האורתודוקסית גזרה גזירה שווה בין ניהול הכספים הציבוריים לבין ניהול תקציב משפחתי זהיר. הרעיון היה פשוט: אדם, ארגון או עם הגון, משתדל שלא לחיות מעבר לאמצעיו, ואף לחסוך למען העתיד וכדי להתחסן מפני הפתעות רעות. השלכותיה של תפיסה בעייתית זו הן חמורות במיוחד בזמן מיתון: המיתון גורר לירידה בהכנסות ממיסים, ולכן יוצר גירעון תקציבי; הממשלה מנסה להחזיר את האיזון התקציבי באמצעות קיצוץ בהוצאותיה ואו העלאת מיסים, אך בכך היא רק מעמיקה את המיתון. פולחן האיזון התקציבי מתגבר והחרדות גדלות.

==מדינאות ומהפכות מדעיות==

==מדינאות ומהפכות מדעיות==

מאז שנות ה-60 החלו לפתח 'המוניטאריסטים' מתקפת-נגד עזה. ההיפותזה הניאו-קלאסית היתה שההוצאה הציבורית יוצרת 'אפקט מקפיא' על ההוצאה הפרטית. קו הטיעון היה כזה: כאשר המדינה לווה בשוק הפיננסי, היא מצמצמת את האשראי הזמין ומעלה את גובה הריבית, דבר שפוגע בהשקעות. יתכן שבטווח הקצר יהיו לגרעון השפעות חיוביות על הפעילות, אולם בסוף התהליך, התוספת בייצור תתקזז בצניחת ההשקעות הפרטיות. דבר זה יוביל לכך שהכלכלה תימצא עם תוצר פנימי ללא שינוי, הלחצים על הביקוש ייצרו אינפלציה והמדינה תיאלץ להעלות מיסים כדי לממן את חובותיה.

מאז שנות ה-60 החלו לפתח 'המוניטאריסטים' מתקפת-נגד עזה. ההיפותזה הניאו-קלאסית היתה שההוצאה הציבורית יוצרת 'אפקט מקפיא' על ההוצאה הפרטית. קו הטיעון היה כזה: כאשר המדינה לווה בשוק הפיננסי, היא מצמצמת את האשראי הזמין ומעלה את גובה הריבית, דבר שפוגע בהשקעות. יתכן שבטווח הקצר יהיו לגרעון השפעות חיוביות על הפעילות, אולם בסוף התהליך, התוספת בייצור תתקזז בצניחת ההשקעות הפרטיות. דבר זה יוביל לכך שהכלכלה תימצא עם תוצר פנימי ללא שינוי, הלחצים על הביקוש ייצרו אינפלציה והמדינה תיאלץ להעלות מיסים כדי לממן את חובותיה.

בשנות ה-70 וה-80, שללו הניאו-קלאסיים אפילו את הטענה שלגרעון התקציבי יש השפעה חיובית בטווח הקצר, וזאת בשל הפעולות הרציונליות של הגורמים הפרטיים. הללו יודעים שלגרעון לא תהיה השפעה מובהקת על העושר הלאומי ושהנדיבות הנוכחית של המדינה תתורגם, בסופו של דבר, למיסים נוספים. ולכן, מרגע שיוכרז על הרחבת הגרעון, יצמצמו הגורמים הפרטיים את הוצאותיהם כדי להתכונן למיסים שיבו/או. מכאן, שצמצום ההוצאה הפרטית על-ידי הגרעון התקציבי הוא מיידי.

בשנות ה-70 וה-80, שללו הניאו-קלאסיים אפילו את הטענה שלגרעון התקציבי יש השפעה חיובית בטווח הקצר, וזאת בשל הפעולות הרציונליות של הגורמים הפרטיים. הללו יודעים שלגרעון לא תהיה השפעה מובהקת על העושר הלאומי ושהנדיבות הנוכחית של המדינה תתורגם, בסופו של דבר, למיסים נוספים. ולכן, מרגע שיוכרז על הרחבת הגרעון, יצמצמו הגורמים הפרטיים את הוצאותיהם כדי להתכונן למיסים שיבואו. מכאן, שצמצום ההוצאה הפרטית על-ידי הגרעון התקציבי הוא מיידי.

מסקנתה של התיאוריה על הפעולות הרציונליות היא טאוטולוגיה טהורה. מודל זה יוצא מתוך הנחות בדבר מצב של שיווי משקל ותעסוקה מלאה, שבהן אין שום מיתון בפעילות ולכן אין שום צורך לעודדה. לאחר מכן, הוא מצליח להוכיח באמצעות משוו/אות מתמטיות, שהרחבת הגרעון אינה יעילה במקרה כזה. זהו אכן גילוי!! אפשר באותה מידה לומר שקיבה שהתמלאה עלולה להיפגע אם יוחדר לתוכה קילוגרם של נקניק. וביתר רצינות: אין אישוש אמפירי להיפותזה בדבר צמצום של ההוצאה הפרטית על-ידי ההוצאה הציבורית, וקל גם להסביר זאת. הרחבת גרעון מתרחשת בדרך-כלל במצב שבו משקי הבית והעסקים מצמצמים את הוצאותיהם: במצב כזה אין מחסור באשראי כי אם מחסור בהשקעות. כאשר המדינה לווה את הכספים שהגורמים הפרטיים אינם מעזים להשקיע, היא אינה שוללת מהם דבר: היא פשוט ממשיכה את מה שהם לא עשו. ההוצאות הציבוריות אינן תחליף להוצאות הפרטיות, אלא הן השלמות חיוניות שלהן, וזאת משני היבטים: ראשית, הן מבטיחות את ייצורם של נכסים ציבוריים (חינוך, משפט, תחבורה, בטחון) ושל תשתיות שבלעדיהן שום פעילות פרטית לא תשגשג; שנית, הן מזריקות דם חדש לסחר החליפין היגע.

מסקנתה של התיאוריה על הפעולות הרציונליות היא טאוטולוגיה טהורה. מודל זה יוצא מתוך הנחות בדבר מצב של שיווי משקל ותעסוקה מלאה, שבהן אין שום מיתון בפעילות ולכן אין שום צורך לעודדה. לאחר מכן, הוא מצליח להוכיח באמצעות משוואות מתמטיות, שהרחבת הגרעון אינה יעילה במקרה כזה. זהו אכן גילוי!! אפשר באותה מידה לומר שקיבה שהתמלאה עלולה להיפגע אם יוחדר לתוכה קילוגרם של נקניק. וביתר רצינות: אין אישוש אמפירי להיפותזה בדבר צמצום של ההוצאה הפרטית על-ידי ההוצאה הציבורית, וקל גם להסביר זאת. הרחבת גרעון מתרחשת בדרך-כלל במצב שבו משקי הבית והעסקים מצמצמים את הוצאותיהם: במצב כזה אין מחסור באשראי כי אם מחסור בהשקעות. כאשר המדינה לווה את הכספים שהגורמים הפרטיים אינם מעזים להשקיע, היא אינה שוללת מהם דבר: היא פשוט ממשיכה את מה שהם לא עשו. ההוצאות הציבוריות אינן תחליף להוצאות הפרטיות, אלא הן השלמות חיוניות שלהן, וזאת משני היבטים: ראשית, הן מבטיחות את ייצורם של נכסים ציבוריים (חינוך, משפט, תחבורה, בטחון) ושל תשתיות שבלעדיהן שום פעילות פרטית לא תשגשג; שנית, הן מזריקות דם חדש לסחר החליפין היגע.

==ומה עם האינטואיציה של 'עקרת הבית'?==

==ומה עם האינטואיציה של 'עקרת הבית'?==