94
עריכות
שינויים
אין תקציר עריכה
[[קישור]]הארגון נוסד ב-1986 בסבב השיחות של GATT באורוגואי. עד אז היווה GATT מנגנון לפיקוח על סחר בינלאומי. עיקר תפקידו היה להוריד ולבטל מכסים, בהסכמת המדינות החברות. אולם, ב-1986, החליטו המדינות החברות בGATT להפוך אותו לארגון הסחר העולמי. סמכויותיו כוללות, מלבד אלו של GATT, פיקוח על הסכמי סחר בינלאומיים ובוררות בסכסוכי סחר בינלאומיים. כמו כן, הסכמי סחר בינלאומיים נחתמים תחת חסותו. סמכויות אלו נועדו להקל על הסחר הבינלאומי ובכך לתרום לרווחתן של כל המדינות החברות בארגון.
גוף קבלת ההחלטות העיקרי של ה-WTO הוא ועידת השרים. גוף זה נועד לפחות פעם בשנתיים. מתחתיו נמצאת המועצה הכללית שמקיימת כמה פגישות במהלך השנה בז'נבה ומורכבת בנציגים של המדינות החברות. הגוף המנהלי העיקרי של ה-WTO הוא מזכירות ארגון הסחר הבינלאומי, המונה כחמש מאות עובדים. כיום חברות בארגון 135 מדינות, בהן ישראל.
בשנים האחרונות, עם מהפכת התקשורת ונצחונו המוחץ של הקפיטליזם במלחמה הקרה, חלה גם התפתחות מהירה בסחר הבינלאומי. עם התגברות היקף הסחר הבינלאומי גדל בהתאם גם כוחו של ארגון הסחר הבינלאומי, עד כדי כך שראש הארגון הקודם, רנטו רוגריו, הכריז: "אנו בונים את הבסיס לממשלה עולמית".
אולם, הגידול בכוחו של ה-WTO לא בא ללא מחיר. הוא בא על חשבון כוחן של הממשלות, שכן תקנות וחוקים בכל מדינה מהווים לעתים מכשול לסחר הבינלאומי: מכסים, סובסידיות, חוקי הגנה על הצרכן וחוקים המגנים על איכות הסביבה, כולם עשויים לפגוע ברווחיות ובחופש הפעולה של חברות בינלאומיות, המבקשות להיכנס לשוק מקומי. לפי הפילוסופיה של כלכלת השוק החופשי אין לייצר עזרים או מכשולים מלאכותיים שעלולים להקל או להקשות על חברות ממדינה זו או אחרת. לכן, סובסידיות ומכסים הם פסולים. אמצעים אלו, שממשלות מפעילות, על פי רוב בכדי לעודד חברות מקומיות, באים על חשבון חברות בינלאומיות המבקשות לפרוץ לשוק המקומי. על כן, כל חסיד של כלכלת שוק חופשי יראה בהם מכשול להתפתחות טבעית של הכלכלה ומחסה לחוסר יעילות. לכאורה, צודקים אנשי הסחר החופשי: מדוע יש לסבסד מוצרים מקומיים אם ניתן לייבא מוצרים זולים יותר? אלא שהמצב לא תמיד כל כך פשוט: לעתים קרובות יש למדינות אינטרס להגן על יצרנים מקומיים מפני תחרות. למשל, כל מדינה מעונינת שתהיה לה חקלאות מקומית בכדי שלא תצטרך להסתמך באופן בלעדי על יבוא מוצרי מזון, ממשלה עשויה לעודד תעשיה מסורתית בגלל ערכה התרבותי, ועוד.
ומה בדבר החוקים המגנים על הצרכן ועל איכות הסביבה? אין ספק שאלו פוגעים ברווחיותן של חברות מסחריות. הם מצרים את צעדיהן ומכריחים אותן לשמור על סטנדרטים מסוימים. חוקים כאלו נחקקו על מנת שחברות מסחריות לא יוכלו לעשות ככל העולה על רוחן במאמציהן להגדיל את רווחיהן. הם מגנים עלינו מפני שיווקם של מוצרים פגומים ומפני נהגים עסקיים לא הוגנים. הם גם מגנים על איכות הסביבה. מובן שחברות מסחריות יעדיפו שלא להתחשב בגורמים כמו איכות הסביבה וזכויות הצרכן. האינטרס היחיד שלהן הוא הגדלת רווחיהן ומנהליהן חייבים דין וחשבון אך ורק לבעלי המניות. בדיוק מסיבה זו קיימים חוקים כאלו המאלצים אותן להתחשב גם בגורמים החשובים לכלל האוכלוסיה.
כדוגמא לסוג התקנות אותן היו מעדיפות החברות המסחריות לראות אפשר להביא את הסכם MAI (הסכם רב צדדי על השקעות - Multilateral Agreement on Investment). הסכם זה נוסח, ועמד לפני חתימה, באמצע העשור. הדיונים עליו התנהלו בסודיות בין פקידי סחר ממדינות שונות, כולן מהעשירות ביותר בעולם. ההסכם אמור היה להסדיר את עניין הסחר וההשקעות הבינלאומיות. בהתחשב ברקע של מנסחיו אין זה מפתיע במיוחד שההסכם מביא לידי ביטוי את הגרסה הקיצונית ביותר של אידיאולוגית הסחר החופשי. ההסכם מגדיל את כוחן של חברות בינלאומיות בצורה חסרת תקדים, בעודו מצמצם את סמכויותיהן הריבוניות של המדינות. סעיף אחד בהסכם דורש הפסקה מיידית של חקיקת חוקים העשויים לפגוע ברווחיותן של חברות ואף מרחיק לכת עד כדי דרישה לביטול חוקים כאלו שכבר קיימים. משמעות הדבר היא ביטולם של כל חוקי הגנת הצרכן ואיכות הסביבה: חברות יורשו לזהם את האוויר והמים, לכרות עצים באין מפריע ותקני איכות יאבדו את תקפם.
סעיף אחר מאפשר לחברות לתבוע ממשלות (!), במידה ולדעתן הן עוברות על אחד מסעיפי ההסכם.
למרות סודיות הדיונים הצליח ארגון בשם Citizen Watch להשיג את טיוטת הסכם MAI ולפרסמה באינטרנט. הפרסום הביא לתגובה חריפה. ברחבי העולם הפגינו אזרחים נגד ההסכם ומחוקקים במדינות שניסחו אותו דרשו הסברים מפקידי הסחר שלהם. ההסכם ירד מעל הפרק.
אולם, בזאת לא תם העניין. בעלי האינטרס העיקרי ביישום הסכם כזה הם משקיעים גדולים ובעלי חברות, והם טרם אמרו נואש. מכיוון שאין הם מסוגלים להעביר את חזונם לניהול המשק הבינלאומי בהסכם אחד הם מתכוונים ליישם את עיקרי ההסכם בעזרת ה-WTO.
כבר כיום החלטות ה-WTO אינן נראות אובייקטיביות במיוחד. בשלושה מקרים נדרש הWTO- לבחור בין פסיקה לטובת איכות הסביבה וזכויות האזרח לבין פסיקה לטובת הסחר החופשי. המקרה הראשון, והמפורסם ביותר, הוא סכסוך על ייבוא בקר, שהוזרקו לו הורמונים, מארה"ב למדינות האיחוד האירופי. במדינות האיחוד האירופי טוענים שאכילת בשר כזה עלולה להגדיל את הסיכוי ללקות בסרטן ולכן אוסרים על ייבוא בשר כזה. לעומת זאת טוענת ארה"ב שאין לטענות האיחוד האירופי הוכחות חותכות ולכן האיסור מהווה מכשול בלתי הוגן לסחר. ה-WTO פסק לטובת ארה"ב.
המקרה השני הוא תביעה של ונצואלה נגד ארה"ב. העילה הייתה איסור של ארה"ב על ייבוא דלק של חברה מונצואלה, דלק שהכיל רעלנים האסורים על פי חוק בארה"ב. ה-WTO פסק לטובת ונצואלה ועתה נאלצת ארה"ב לקנות את הדלק, שהשימוש בו מזהם את האוויר בכימיקלים מסרטנים.
המקרה השלישי הוא תביעה של ארבע מדינות מאסיה נגד ארה"ב. ארה"ב אסרה על ייבוא חסילונים שנתפסו ברשתותיהם של דייגים מארצות אלו מפני שאלה משתמשים ברשתות שלוכדות גם צבי ים הנמצאים בסכנת הכחדה, וכך הורגים אותם ללא צורך. ה-WTO פסק לטובת ארבע המדינות ועתה נאלצת ארה"ב לשנות את חוקיה בהתאם לפסיקת ארגון הסחר העולמי.
שלושה מקרים שבהם הוכיח ארגון הסחר העולמי את עקרונות הפסיקה שלו. עובדה זו אינה צריכה להפתיע שכן המנגנון ליישוב סכסוכים של ה-WTO מורכב משלושה פקידי סחר. ישיבותיהם מתנהלות בסודיות, אין ערעור על החלטותיהם ואין גישה לפרוטוקולים של ישיבותיהם. ה-WTO הינו ארגון לא דמוקרטי, שעל החלטותיו אין לאזרחים שום אפשרות להשפיע. מי שכן יש לו אפשרות להשפיע הן החברות הגדולות.
את סבב השיחות בסיאטל מממנות החברות הגדולות, שתמורת "תרומות" מקבלות זכויות שונות. אחת מהן היא גישה לנציגים ממדינות החברות ה-WTO. יש להניח שהן משתמשות בגישה זו לא רק על מנת לקיים שיחות חולין עם הנושאים ונותנים אלא גם בכדי להשפיע על מהלך הדיונים.
לסבב השיחות הנוכחי של ארגון הסחר הבינלאומי הגיעו מפגינים מכל העולם בכדי למחות על מדיניות הארגון ועל התעלמותו מזכויות האזרחים בארצותיהם. המחאה נראתה ונשמעה ברחבי העולם וסבב השיחות הסתיים בלא תוצאות. בשנה הבאה שוב יתכנסו נציגי כל המדינות, הפעם בז'נבה, כדי לנסות ולגשר על הפערים ביניהם.
אין ספק שיש צורך במנגנון כלשהו שיפקח על הסחר העולמי. מטרתו של ארגון הסחר העולמי היא לפעול לרווחת תושבי כל המדינות החברות בו על ידי הגדלת הקף הסחר הבינלאומי. אולם נראה שה-WTO , במתכונתו הנוכחית, אמנם פועל להגדלת הקף הסחר הבינלאומי אך מרע את מצב זכויות האדם ואיכות הסביבה ברחבי העולם. לא זאת הייתה המטרה כאשר ייסדו אותו. ה-WTO הוא בלתי דמוקרטי ועל החלטותיו, המשפיעות על כולנו, אין לנו השפעה. יתרה מזאת, נראה שלאנשי ה-WTO יש יותר מדי שיג ושיח עם אנשי החברות הגדולות שהאינטרס של האזרח הקטן אינו בהכרח בראש מעיניהן.
אם רנטו רוגריו צודק, והבסיס לממשלה עולמית הוא ה-WTO, הרי שעל כולנו מוטלת החובה להשפיע על ממשלותינו שידאגו לכך שה-WTO יהפוך להיות דמוקרטי יותר וידאג יותר לאינטרסים של כלל האוכלוסיה ולא רק של מיעוט המנצל את הונו בכדי לבנות לעצמו עולם נוח יותר על חשבוננו. אם לא נעשה כן אנו עלולים להתעורר בוקר אחד ולמצוא שהדמוקרטיה הוחלפה בפלוטוקרטיה.
http://www.wto.org