שינויים

'''דיכוטומיה מעמדית''' היא חלוקת החברה לשתי קבוצות מוגדרות. בדרך כלל חלוקה כזו נועדה לצרכי [[הפליה]] כלכלית של אחת הקבוצות או עקב סכסוך לאומי, דתי, אידאולוגי או תרבותי. דיכוטומיה מעמדית יכולה להיות דבר אמיתי - כמו במקרים של עבדות של שחורים או מעמד של לא-מוסלמים במדינות מוסלמיות, והיא יכולה להיות חלק מ"ברירה כוזבת" - כשל לוגי שנועד לצבור אהדה פוליטית למפלגה או לקבוצה. יש שימוש תכוף בדיכוטומיה מעמדית לצרכים פוליטיים. דוגמאות לכך היא שימוש ברטוריקה של שחורים מול לבנים לשם [[צידוקים לעבדות]] ובהמשך לשם המשך הפליית השחורים (תוך התעלמות מהבדלי מעמדות בתוך החברה הלבנה), רעיונות כמו ישראל הראשונה והשנייה (תוך התעלמות מקבוצות נוספות כמו עולים מברית המועצות ערבים ישראלים, פלסטינים). דיכוטומיה מעמדית התקיימה בעבר בין בעלי אדמות, בעלי הון ואנשי כנסיה ושלטון לבין מעמד הפועלים והאיכרים - ייתכן כי דיכוטומיה כזו מתקיימת גם היום.  

'''דיכוטומיה מעמדית''' היא חלוקת החברה לשתי קבוצות מוגדרות. בדרך כלל חלוקה כזו נועדה לצרכי [[הפליה]] כלכלית של אחת הקבוצות או עקב סכסוך לאומי, דתי, אידאולוגי או תרבותי. דיכוטומיה מעמדית יכולה להיות דבר אמיתי ומעוגן בחוקים ובנורמות חברתיות - כמו במקרים של עבדות של שחורים או מעמד של לא-מוסלמים במדינות מוסלמיות, והיא יכולה להיות חלק מ"ברירה כוזבת" - כשל לוגי שנועד לצבור אהדה פוליטית למפלגה או לקבוצה או דבר שנועד להחזיק במקומו חלוקה מעמדית בינארית שהיתה בעבר אבל הולכת ונחלשת - אם כדי לשמור על חלוקה כזו או כדי להצביע על חוסר צדק. יש שימוש תכוף בדיכוטומיה מעמדית לצרכים פוליטיים. דוגמאות לכך היא שימוש ברטוריקה של שחורים מול לבנים לשם [[צידוקים לעבדות]] ובהמשך לשם המשך הפליית השחורים (תוך התעלמות מהבדלי מעמדות בתוך החברה הלבנה או מזוגות מעורבים של שחורים ולבנים) וכן מן הצד הליברלי שרוצה לשנות את המציאות הזו. רעיונות כמו ישראל הראשונה והשנייה (תוך התעלמות מקבוצות נוספות כמו עולים מברית המועצות ערבים ישראלים, פלסטינים). דיכוטומיה מעמדית התקיימה בעבר בין בעלי אדמות, בעלי הון ואנשי כנסיה ושלטון לבין מעמד הפועלים והאיכרים - ייתכן כי דיכוטומיה כזו מתקיימת גם היום.  

 

==דוגמאות לדיכוטומיה מעמדית כוזבת==

==דוגמאות לדיכוטומיה מעמדית כוזבת==

[[התנועה לביטול העבדות]] החלה לפעול באנגליה ולאחר מכן בארצות הברית בתחילת המאה ה-19. עם התגברות כוחה של התנועה, היה צורך לבעלי העבדים [[צידוקים לעבדות|להצדיק את המשך קיום העבדות]] ולהציגה כדבר חיוני הכרחי ומוסרי. אחת השיטות לכך היתה שימוש בדיכוטומיה מעמדית ביחס לגזע ולבעלות על עבדים. לפי רעיון זה החברה מתחלקת לשתי מעמדות ברורים - לבנים ושחורים, לצורך הטיעון מתעלמים הן מילדים שנולדו לגברים לבנים ונשים שחורות. לכאורה לכל הלבנים יש אינטרס אחד - להמשיך את העבדות. ללבנים העניים יש אינטרס לשמור על קיום העבדות של השחורים לפי ההגיון הבא - עבדו קשה וחסכו, יהיה לכם מספיק כסף כדי לקנות עבד, ובהמשך העבד יעבוד עבורכם. בפועל החברה בארצות הברית התחלקה לכמה מעמדות ולא שני מעמדות. ניתן לדבר על [[כלכלת ארבע מעמדות]] שבה היו - שחורים עבדים חסרי זכויות וחסרי רכוש, עובדים לבנים עניים, עובדים לבנים במעמדות הביניים (בעיקר מצפון ארצות הברית, במדינות המתועשות יותר), ובעלי אחוזות לבנים עשירים. האינטרס לשמר את העבדות היה קודם כל של בעלי האחוזות בדרום ארה"ב. בעלי הון בצפון ארצות הברית לא היו בעלי אינטרס דומה שכן קיום של מיליוני עבדים צמצם את שוק הקונים שלהם. אנשי מעמד הביניים היו בעלי אינטרס כלכלי דומה. פועלים עניים בצפון ארצות הברית יכלו להתמקח מול מעסיקים שלהם על גובה השכר בזכות איום קרדיבלי - הקרקעות באותה תקופה היו זולות ובשפע ואם השכר יהיה נמוך מידי הם יוכלו להפוך לאיכרים. עליית שכר הפועלים בצפון ארה"ב גרמה לעלייה לביקושים למוצרים שונים כולל מוצרי תעשייה דבר שאפשר לתעשייה שם להתפתח ולמכור עוד מוצרים. לעומת זאת כלכלת דרום ארצות הברית הייתה שונה - היא התבססה הרבה יותר על חקלאות ובמיוחד על חקלאות תלויית עבדים בגידולים כמו טבק וכותנה (שהיה קשה לגדל בצפון ארה"ב בגלל אקלים שונה). הפועלים הלבנים העניים בדרום ארצות הברית התחרו מול עבדים חסרי זכויות ולכן שכרם היה נמוך מאד. בדרום לא התפתח כמעט מעמד ביניים (מלבד רופאים, עורכי דין וכו') ולא תעשייה שדורשת עובדים מיומנים או משכילים. בנוסף לדיכוטומיה מעמדית, בעלי האחוזות יכלו להסית את הפועלים העניים נגד השחורים (המעמד שנמצא מתחתם וסיכן את העבודות שלהם) וכן מול אנשי המעמד הביניים (הינאקים הצפוניים שהיו משכילים יותר והרוויחו יותר - ולכן צוירו כמתנשאים) וליצור זהות אינטרסים כביכול בין בעלי אחוזות ענק שהעסיקו מאות פועלים לבין עובדים לבנים עניים שגדלו בחברה כזו.   

[[התנועה לביטול העבדות]] החלה לפעול באנגליה ולאחר מכן בארצות הברית בתחילת המאה ה-19. עם התגברות כוחה של התנועה, היה צורך לבעלי העבדים [[צידוקים לעבדות|להצדיק את המשך קיום העבדות]] ולהציגה כדבר חיוני הכרחי ומוסרי. אחת השיטות לכך היתה שימוש בדיכוטומיה מעמדית ביחס לגזע ולבעלות על עבדים. לפי רעיון זה החברה מתחלקת לשתי מעמדות ברורים - לבנים ושחורים, לצורך הטיעון מתעלמים הן מילדים שנולדו לגברים לבנים ונשים שחורות. לכאורה לכל הלבנים יש אינטרס אחד - להמשיך את העבדות. ללבנים העניים יש אינטרס לשמור על קיום העבדות של השחורים לפי ההגיון הבא - עבדו קשה וחסכו, יהיה לכם מספיק כסף כדי לקנות עבד, ובהמשך העבד יעבוד עבורכם. בפועל החברה בארצות הברית התחלקה לכמה מעמדות ולא שני מעמדות. ניתן לדבר על [[כלכלת ארבע מעמדות]] שבה היו - שחורים עבדים חסרי זכויות וחסרי רכוש, עובדים לבנים עניים, עובדים לבנים במעמדות הביניים (בעיקר מצפון ארצות הברית, במדינות המתועשות יותר), ובעלי אחוזות לבנים עשירים. האינטרס לשמר את העבדות היה קודם כל של בעלי האחוזות בדרום ארה"ב. בעלי הון בצפון ארצות הברית לא היו בעלי אינטרס דומה שכן קיום של מיליוני עבדים צמצם את שוק הקונים שלהם. אנשי מעמד הביניים היו בעלי אינטרס כלכלי דומה. פועלים עניים בצפון ארצות הברית יכלו להתמקח מול מעסיקים שלהם על גובה השכר בזכות איום קרדיבלי - הקרקעות באותה תקופה היו זולות ובשפע ואם השכר יהיה נמוך מידי הם יוכלו להפוך לאיכרים. עליית שכר הפועלים בצפון ארה"ב גרמה לעלייה לביקושים למוצרים שונים כולל מוצרי תעשייה דבר שאפשר לתעשייה שם להתפתח ולמכור עוד מוצרים. לעומת זאת כלכלת דרום ארצות הברית הייתה שונה - היא התבססה הרבה יותר על חקלאות ובמיוחד על חקלאות תלויית עבדים בגידולים כמו טבק וכותנה (שהיה קשה לגדל בצפון ארה"ב בגלל אקלים שונה). הפועלים הלבנים העניים בדרום ארצות הברית התחרו מול עבדים חסרי זכויות ולכן שכרם היה נמוך מאד. בדרום לא התפתח כמעט מעמד ביניים (מלבד רופאים, עורכי דין וכו') ולא תעשייה שדורשת עובדים מיומנים או משכילים. בנוסף לדיכוטומיה מעמדית, בעלי האחוזות יכלו להסית את הפועלים העניים נגד השחורים (המעמד שנמצא מתחתם וסיכן את העבודות שלהם) וכן מול אנשי המעמד הביניים (הינאקים הצפוניים שהיו משכילים יותר והרוויחו יותר - ולכן צוירו כמתנשאים) וליצור זהות אינטרסים כביכול בין בעלי אחוזות ענק שהעסיקו מאות פועלים לבין עובדים לבנים עניים שגדלו בחברה כזו.   

דוגמה עכשווית יותר לדיכוטומיה מעמדית כוזבת היא ארצות הברית המודרנית. וגם כאן יש שימוש בנוסף בדינמיקה של ארבע מעמדות - בעלי הון ואנשי ימין מהמעמד הגבוה, מעמד ביניים ומשכילים שמשוייכים ברובם לשמאל הליברלי, עובדי "צווארון כחול" לבנים ועובדים עניים יותר - שחורים, היספנים ומהגרי עבודה. אנשי ימין משתמשים בתעוב שחשים אנשי הצווארון הכחול הן כלפי עובדים עניים יותר, המסכנים את מקום עבודתם בתחרות על משרות ללא השכלה, והן מול מעמד הביניים המתנשא - שמשמש כבוסים בדרגות ביניים, כמרצים באוניברסיטאות, עיתונאים ומפיצים של רעיונות ליברלים או פרוגרסיבים - מתוך טענה שזה "אנחנו" (אנשי הימין הכוללים מיליארדרים ופועלים עניים) מול "הם" (שמאלנים, ליברלים, "קומוניסטים", "אוהבי שחורים" וכו') גם גם במקרה זה יש דינמיקה של ארבע מעמדות.  

דוגמה עכשווית יותר לדיכוטומיה מעמדית כוזבת היא ארצות הברית המודרנית. וגם כאן יש שימוש בנוסף בדינמיקה של ארבע מעמדות - בעלי הון ואנשי ימין מהמעמד הגבוה, מעמד ביניים ומשכילים שמשוייכים ברובם לשמאל הליברלי, עובדי "צווארון כחול" לבנים ועובדים עניים יותר - שחורים, היספנים ומהגרי עבודה. אנשי ימין משתמשים בתעוב שחשים אנשי הצווארון הכחול הלבנים כלפי המעמד העני יותר וכלפי המעמד שנמצא מעליהם. כלפי שחורים היספנים ומהגרי עבודה, הטענות היא כי הם המסכנים את מקום עבודתם בתחרות על משרות שלא דורשות השכלה. בה בעת יש טענות לפיהן חלק גדול מהפשיעה בארצות הברית הוא באשמת השחורים וכי השחורים והמקסיקינים הם עצלנים, מסוממים, אלכוהוליסטים וכו'. האשמה קבועה של גזענים נגד שחורים היא כי יש מקרים רבים שם אונס של נשים לבנות בידי שחורים וכי דבר זה הוא כאין איום עצום על בטחונה של כל אשה לבנה. בה חובתו של כל גבר לבן הוא למנוע "נישואי תערובת" ואיום כזה של שחורים על הנשים הלבנות. לכן גם האשמה באונס או הטרדה מינית של אשה לבנה בידי אדם שחור גוררת תגובה אלימה וחסרת פרופרוציות - דוגמאות לכן הם משפט סוקוסטבורו והרצח של אמט טיל. שנאה דומה מופנית כלפי מהגרים שונים - מקסיקנים ובעבר גם מול יהודים ולבנים "שחומים" כמו איטלקים. דוגמה לתעוב זה תועל לתנועות פרו נאציות, נאו נאציות ופרו הפרדה גזעית דוגמת ה-KKK שצמח בארצות הברית ב-3 תקופות שונות. השנאה מופנית גם כלפי המעמד שנמצא ישירות מעל מעמד העניים הלבנים - מעמד הביניים "המתנשא" - שמשמש כמנהלים בדרגות ביניים, מרצים באוניברסיטאות, עיתונאים ומפיצים של רעיונות ליברלים או [[התנועה הפרוגרסיבית|פרוגרסיבים]] - מתוך טענה שזה "אנחנו" (אנשי הימין הכוללים מיליארדרים ופועלים עניים) מול "הם" (שמאלנים, ליברלים, "קומוניסטים", "אוהבי שחורים" וכו').  

בישראל יש פעילים מזרחים המנתחים [[עוני בישראל]] ו[[אי שוויון בישראל]] במונחים של דיכוטומיה מעמדית - ישראל הראשונה, מול ישראל השנייה. ישראל הראשונה כוללת כביכול אשכנזים, תושבים וותיקים ומשכילים שהשתלטו על אדמות במרכז הארץ והם בעלי קשרים במנגנוני כוח שונים - באקדמיה, בעיתונות, בבתי המשפט, בכנסת, בממשלה, בתעשייה, בתרבות. לעומתם יש את "ישראל השנייה" - אנשים שעלו מהמזרח התיכון או "מזרחים" שהגיעו בשלב מאוחר יותר, זכו באדמות פחות טובות או יושבו באופן מכוון בישובי פריפרייה או במעברות, זכו לחינוך פחות איכותי, לא היו חברים במפא"י או סבלו במשך שנים מהפליה גזעית בשל מוצאם ותרבותם. טיעון זה נשען על יסודות אמיתיים, לדוגמה אפליה של מזרחים לאורך שנים רבות, אבל הוא גם מכיל היבטים של דיכוטומיה מעמדית כוזבת. הטיעון מתעלם מקיומם של אנשים שאינם בהכרח "אשכנזים" או "מזרחים" (בעבר - "ספרדים") לדוגמה מי שנולדו להורים שהגיעו מכאן ומשם, עולים מארצות או דרום אמריקה שקשה לסווג אותם כמזרחים או אשכנזים. אתיופים, עולים מברית המועצות לשעבר - כולל עולים ממקומות שונים כמו מוסקבה, אוקראינה, הקווקאז. הטיעון גם מתעלם מאוכלוסיות מודרות עוד יותר בישראל כמו ערבים אזרחי ישראל, פלסטינים, עובדים זרים חוקיים ובלתי חוקיים ופליטים / או מסתננים מאפריקה. אלו מהווים "ישראל 3,4,5" שמצבה גרוע לעיתים קרובות יותר ממצבם של "המזרחים" והמתיחות או האיבה כלפי חלק מאוכלוסיות אלה (לדוגמה אפליה נגד יוצאי ברה"מ, אפליה נגד אתיופים, שנאה לאומית לפלסטינים וכו') מהווה דלק לטיעונים פוליטיים וכלכלים כדי לשמור מפלגות ימניות בשלטון, בדומה לכלכלת ארבע מעמדות בארצות הברית.  

בישראל יש פעילים מזרחים המנתחים [[עוני בישראל]] ו[[אי שוויון בישראל]] במונחים של דיכוטומיה מעמדית - ישראל הראשונה, מול ישראל השנייה. ישראל הראשונה כוללת כביכול אשכנזים, תושבים וותיקים ומשכילים שהשתלטו על אדמות במרכז הארץ והם בעלי קשרים במנגנוני כוח שונים - באקדמיה, בעיתונות, בבתי המשפט, בכנסת, בממשלה, בתעשייה, בתרבות. לעומתם יש את "ישראל השנייה" - אנשים שעלו מהמזרח התיכון או "מזרחים" שהגיעו בשלב מאוחר יותר, זכו באדמות פחות טובות או יושבו באופן מכוון בישובי פריפרייה או במעברות, זכו לחינוך פחות איכותי, לא היו חברים במפא"י או סבלו במשך שנים מהפליה גזעית בשל מוצאם ותרבותם. טיעון זה נשען על יסודות אמיתיים, לדוגמה אפליה של מזרחים לאורך שנים רבות, אבל הוא גם מכיל היבטים של דיכוטומיה מעמדית כוזבת. הטיעון מתעלם מקיומם של אנשים שאינם בהכרח "אשכנזים" או "מזרחים" (בעבר - "ספרדים") לדוגמה מי שנולדו להורים שהגיעו מכאן ומשם, עולים מארצות או דרום אמריקה שקשה לסווג אותם כמזרחים או אשכנזים. אתיופים, עולים מברית המועצות לשעבר - כולל עולים ממקומות שונים כמו מוסקבה, אוקראינה, הקווקאז. הטיעון גם מתעלם מאוכלוסיות מודרות עוד יותר בישראל כמו ערבים אזרחי ישראל, פלסטינים, עובדים זרים חוקיים ובלתי חוקיים ופליטים / או מסתננים מאפריקה. אלו מהווים "ישראל 3,4,5" שמצבה גרוע לעיתים קרובות יותר ממצבם של "המזרחים" והמתיחות או האיבה כלפי חלק מאוכלוסיות אלה (לדוגמה אפליה נגד יוצאי ברה"מ, אפליה נגד אתיופים, שנאה לאומית לפלסטינים וכו') מהווה דלק לטיעונים פוליטיים וכלכלים כדי לשמור מפלגות ימניות בשלטון, בדומה לכלכלת ארבע מעמדות בארצות הברית.