שינויים

אולם עיתונים בחברה דמוקרטית מעוניינים לשמור לא רק על תדמית "מאוזנת", אלא גם על תדמית של עצמאות ואי- תלות בשלטון. שוב, לאור המציאות של שיתוף הפעולה ההדוק עם הממסד, דרושים אמצעים "פומביים" שיסתירו את העובדות מהציבור. מפרספקטיבה זו קל להבין את התופעה הרווחת של ההתקפות על התקשורת: מפעם לפעם יוצא איש ציבור/ פוליטיקאי/ גוף ציבורי בהתקפה חריפה על התקשורת, כשההאשמות חוזרות על עצמן; למשל- התקשורת הישראלית "שמאלנית", עוינת, אש"פיסטית ולא פטריוטית (באורח פלא, התקשורת אף פעם אינה מואשמת שהיא "מגויסת", ממסדית, מטייחת וכדומה).

אולם עיתונים בחברה דמוקרטית מעוניינים לשמור לא רק על תדמית "מאוזנת", אלא גם על תדמית של עצמאות ואי- תלות בשלטון. שוב, לאור המציאות של שיתוף הפעולה ההדוק עם הממסד, דרושים אמצעים "פומביים" שיסתירו את העובדות מהציבור. מפרספקטיבה זו קל להבין את התופעה הרווחת של ההתקפות על התקשורת: מפעם לפעם יוצא איש ציבור/ פוליטיקאי/ גוף ציבורי בהתקפה חריפה על התקשורת, כשההאשמות חוזרות על עצמן; למשל- התקשורת הישראלית "שמאלנית", עוינת, אש"פיסטית ולא פטריוטית (באורח פלא, התקשורת אף פעם אינה מואשמת שהיא "מגויסת", ממסדית, מטייחת וכדומה).

ההתקפות על התקשורת אינן המצאה ישראלית. הרמן וחומסקי בסיפרם "ייצור הסכמה" (Manufacturing Consent , 1988) סוקרים מגוון רחב של שיטות תקיפה כאלה (המכונות 'flak'), מהשיטה הישירה ביותר- שיחות טלפון בהולות מהבית הלבן למנהלי רשתות הטלוויזיה ועד לקריאות היוצאות מן הקונגרס לרסן את אמצעי התקשורת ה"ליברליים" מדי. הרמן וחומסקי מזכירים שורה ארוכה של גופים ציבוריים בארצות הברית, שכל תפקידם הוא ליזום מתקפות על התקשורת מפעם לפעם ולשמור על מראית-עין של ויכוח דמוקרטי נוקב, וביניהם: The American Legal Foundation, The Media Institute, The Center For Media And Public Affairs, Accuracy In Media (AIM) אחד מארגונים אלו, 'Freedom House' , תיפקד מאז ייסודו בשנות ה-40 כזרוע תעמולתית של הממשל בוושינגטון, אשר קיימה קשרים עם גופים אנטי-קומוניסטיים וימניים בכל העולם וכן עם ה-CIA הקו האופייני באידאולוגיה שמפיץ ארגון זה הוא ביקורת קשה על כך שאמצעי התקשורת אינם מגלים אהדה מספיקה לפעולות מדיניות החוץ של ממשלת ארצות הברית, ומנגד מגלים עוינות יתירה כלפי מדינות החסות של אמריקה. ב-1982, כאשר דיווחו אמצעי התקשורת על ההרג השיטתי של אזרחים באל-סלבדור על-ידי הצבא, שפעל בפיקוח אמריקני, יצא 'Freedom House' בגינוי חריף של "חוסר האיזון" בדיווחים מאל-סלבדור.

ההתקפות על התקשורת אינן המצאה ישראלית. הרמן וחומסקי בסיפרם "ייצור הסכמה" (Manufacturing Consent , 1988) סוקרים מגוון רחב של שיטות תקיפה כאלה (המכונות 'flak'), מהשיטה הישירה ביותר- שיחות טלפון בהולות מהבית הלבן למנהלי רשתות הטלוויזיה ועד לקריאות היוצאות מן הקונגרס לרסן את אמצעי התקשורת ה"ליברליים" מדי. הרמן וחומסקי מזכירים שורה ארוכה של גופים ציבוריים בארצות הברית, שכל תפקידם הוא ליזום מתקפות על התקשורת מפעם לפעם ולשמור על מראית-עין של ויכוח דמוקרטי נוקב, וביניהם: The American Legal Foundation, The Media Institute, The Center For Media And Public Affairs, Accuracy In Media (AIM) אחד מארגונים אלו, 'Freedom House' , תיפקד מאז ייסודו בשנות ה-40 כזרוע תעמולתית של הממשל בוושינגטון, אשר קיימה קשרים עם גופים אנטי-קומוניסטיים וימניים בכל העולם וכן עם ה-CIA הקו האופייני באידאולוגיה שמפיץ ארגון זה הוא ביקורת קשה על כך שאמצעי התקשורת אינם מגלים אהדה מספיקה לפעולות מדיניות החוץ של ממשלת ארצות הברית, ומנגד מגלים עוינות יתירה כלפי מדינות החסות של אמריקה. ב-1982, כאשר דיווחו אמצעי התקשורת על ההרג השיטתי של אזרחים באל-סלבדור על-ידי הצבא, שפעל בפיקוח אמריקני, יצא 'Freedom House' בגינוי חריף של "חוסר האיזון" בדיווחים מאל-סלבדור.

בישראל מערכת ה‑ 'flak' משוכללת הרבה פחות, ועל כן דרכיה בוטות הרבה יותר, לפעמים עד להדהים. אין צורך, למשל, בגופים מיוחדים שעניינם ליזום התקפות על התקשורת: המערכת השלטונית עושה זאת בעצמה, ולעתים בתיווך מנהלי רשות השידור. אפילו נשיא המדינה (הקודם), חיים הרצוג, ראה לנכון "לחנך" את אמצעי התקשורת, שבגדו, לטעמו, בתפקידם: "יש לפעמים בעיתונות שלנו לא רק "נייטרליות" ו"אובייקטיביות" כביכול כלפי מדינת ישראל - אלא אף, מדי פעם, גילויים של הבנה מופלגת לצד שכנגד, אשר מטרותיו לגבי מדינת ישראל אינן מוטלות בספק. יש קיתונות של זעם, ביזוי ושלילה של כל מה שהוא ישראלי, לאומי, יהודי או דתי - ולעומת זאת, לפעמים, כמעט אידאליזציה של האויב, רוויה "הבנה" ומשאלות לב." בהמשך מנמק הרצוג את ביקורתו החריפה בלא פחות מאשר דאגה עמוקה ל... חופש העיתונות: "הניכור שבין חלקים מסוימים שבעיתונות הישראלית ובין המדינה והחברה בארץ מסוכן מאין כמוהו. בתנאים כאלה עלול להיווצר, חלילה, מצב שבו מי שינסה לבלום את חופש העיתונות או להגבילו ימצא לעצמו גיבוי ותמיכה רחבה בציבור. אני סבור שזהו מצב אפשרי שצריך להתריע מפניו ולמנוע מראש את סכנתו". ("הארץ", 15.4.88). גם שרת החינוך לשעבר, שולמית אלוני, הביעה מורת רוח מדרך הסיקור של בג"ץ המגורשים, שלא היתה מספיק "ממלכתית" לטעמה: "אלוני הביאה כדוגמה את הדיווח על בג"ץ המגורשים. 'האם דין הטלוויזיה כדין טלוויזיה של מדינה אחרת או שאנחנו צד בעניין', שאלה, והוסיפה שהתחושה בממשלה היתה שהסיקור לא היה מאוזן". ("הארץ", 25.2.93)

בישראל מערכת ה‑ 'flak' משוכללת הרבה פחות, ועל כן דרכיה בוטות הרבה יותר, לפעמים עד להדהים. אין צורך, למשל, בגופים מיוחדים שעניינם ליזום התקפות על התקשורת: המערכת השלטונית עושה זאת בעצמה, ולעתים בתיווך מנהלי רשות השידור. אפילו נשיא המדינה (הקודם), חיים הרצוג, ראה לנכון "לחנך" את אמצעי התקשורת, שבגדו, לטעמו, בתפקידם: "יש לפעמים בעיתונות שלנו לא רק "נייטרליות" ו"אובייקטיביות" כביכול כלפי מדינת ישראל - אלא אף, מדי פעם, גילויים של הבנה מופלגת לצד שכנגד, אשר מטרותיו לגבי מדינת ישראל אינן מוטלות בספק. יש קיתונות של זעם, ביזוי ושלילה של כל מה שהוא ישראלי, לאומי, יהודי או דתי - ולעומת זאת, לפעמים, כמעט אידאליזציה של האויב, רוויה "הבנה" ומשאלות לב." בהמשך מנמק הרצוג את ביקורתו החריפה בלא פחות מאשר דאגה עמוקה ל... חופש העיתונות: "הניכור שבין חלקים מסוימים שבעיתונות הישראלית ובין המדינה והחברה בארץ מסוכן מאין כמוהו. בתנאים כאלה עלול להיווצר, חלילה, מצב שבו מי שינסה לבלום את חופש העיתונות או להגבילו ימצא לעצמו גיבוי ותמיכה רחבה בציבור. אני סבור שזהו מצב אפשרי שצריך להתריע מפניו ולמנוע מראש את סכנתו". ("הארץ", 15.4.88). גם שרת החינוך לשעבר, שולמית אלוני, הביעה מורת רוח מדרך הסיקור של בג"ץ המגורשים, שלא היתה מספיק "ממלכתית" לטעמה: "אלוני הביאה כדוגמה את הדיווח על בג"ץ המגורשים. 'האם דין הטלוויזיה כדין טלוויזיה של מדינה אחרת או שאנחנו צד בעניין', שאלה, והוסיפה שהתחושה בממשלה היתה שהסיקור לא היה מאוזן". ("הארץ", 25.2.93)

על מנת להדגים את הבסיס האידאולוגי של ההחלטה מה ראוי לפרסום, ננתח אירועי שבוע אחד בשלהי 1989. השבת האחרונה של דצמבר 89' היתה קרובה להירשם כציון דרך בתולדות ישראל. בהפגנה שיזמה תנועת "שלום עכשיו", ישראלים ופלשתינאים הקיפו במשותף את חומות העיר העתיקה בירושלים. העולם כולו עקב בדריכות אחר האירוע שתפס כותרות ראשיות: דוגמה של דרך אחרת, של שלום. אך עוד דבר נפל ביום הזה, גם הוא בפעם הראשונה: שוטרי ישראל ירו כדורי גומי על מפגינים ישראלים יהודיים. זה היה ללא ספק אירוע חריג בכל קנה מידה. כך דיווח "חדשות" בכותרת הראשית של היום שאחרי: כותרת: "הפגנת שלום עכשיו בירושלים פוזרה בכוח: השוטרים ירו כדורי גומי עשרות נפגעו" טקסט: "משטרת מרחב ירושלים ותנועת "שלום עכשיו" החלו אמש לערוך תחקירים נפרדים על מנת לברר את הסיבה לאלימות הקשה במהלך הפגנת "שלום עכשיו" אתמול אחר הצהריים. 29 מתוך 45 העצורים כבר שוחררו לבתיהם. המשטרה טוענת כי נאלצה להתערב בכוח, כיוון שמפגיני "שלום עכשיו" השליכו בקבוקים ואבנים והניפו דגלי אש"ף. המפגינים מכחישים בתוקף" ("חדשות", 31.12.89)

על מנת להדגים את הבסיס האידאולוגי של ההחלטה מה ראוי לפרסום, ננתח אירועי שבוע אחד בשלהי 1989. השבת האחרונה של דצמבר 89' היתה קרובה להירשם כציון דרך בתולדות ישראל. בהפגנה שיזמה תנועת "שלום עכשיו", ישראלים ופלשתינאים הקיפו במשותף את חומות העיר העתיקה בירושלים. העולם כולו עקב בדריכות אחר האירוע שתפס כותרות ראשיות: דוגמה של דרך אחרת, של שלום. אך עוד דבר נפל ביום הזה, גם הוא בפעם הראשונה: שוטרי ישראל ירו כדורי גומי על מפגינים ישראלים יהודיים. זה היה ללא ספק אירוע חריג בכל קנה מידה. כך דיווח "חדשות" בכותרת הראשית של היום שאחרי: כותרת: "הפגנת שלום עכשיו בירושלים פוזרה בכוח: השוטרים ירו כדורי גומי עשרות נפגעו" טקסט: "משטרת מרחב ירושלים ותנועת "שלום עכשיו" החלו אמש לערוך תחקירים נפרדים על מנת לברר את הסיבה לאלימות הקשה במהלך הפגנת "שלום עכשיו" אתמול אחר הצהריים. 29 מתוך 45 העצורים כבר שוחררו לבתיהם. המשטרה טוענת כי נאלצה להתערב בכוח, כיוון שמפגיני "שלום עכשיו" השליכו בקבוקים ואבנים והניפו דגלי אש"ף. המפגינים מכחישים בתוקף" ("חדשות", 31.12.89)

באותו יום זוכה האירוע לדיווח מפורט גם ב"הארץ" אבל - הנה הבדל ראשון - לא בכותרת הראשית. זו עוסקת בפרשת מייק הררי, סוכן המוסד לשעבר שהיה ליועצו של הגנרל נורייגה, והגיע לישראל. בתחתית העמוד הראשון מופיעה הכותרת: "פיזור אלים של מפגינים בכנס השלום סביב חומות ירושלים: 50 נפגעו מזרנוקי מים, קליעי גומי וגז מדמיע שירתה המשטרה. 52 נעצרו" ("הארץ", 31.12.89)

באותו יום זוכה האירוע לדיווח מפורט גם ב"הארץ" אבל - הנה הבדל ראשון - לא בכותרת הראשית. זו עוסקת בפרשת מייק הררי, סוכן המוסד לשעבר שהיה ליועצו של הגנרל נורייגה, והגיע לישראל. בתחתית העמוד הראשון מופיעה הכותרת: "פיזור אלים של מפגינים בכנס השלום סביב חומות ירושלים: 50 נפגעו מזרנוקי מים, קליעי גומי וגז מדמיע שירתה המשטרה. 52 נעצרו" ("הארץ", 31.12.89)