שינויים

{{תבנית:לטובת הכלל}}

{{לטובת הכלל}}

זהו סיכום הפרק החמישי של הספר "[[לטובת הכלל (ספר)|לטובת הכלל]]". הפרק עוסק ב"כלכלת אדמה" ובאופן רחב יותר - בדרך שבה התרבות האנושית הלכה והתרחקה מן הטבע. הפרק מתאר את התפיסה של הטבע ב[[כלכלה נאו-קלאסית]] וב[[חקר הכלכלה]] בכלל. הוא גם מבקר את המידול של הטבע במערכת המושגים הכלכלית.  

זהו סיכום הפרק החמישי של הספר "[[לטובת הכלל (ספר)|לטובת הכלל]]". הפרק עוסק ב"כלכלת אדמה" ובאופן רחב יותר - בדרך שבה התרבות האנושית הלכה והתרחקה מן הטבע. הפרק מתאר את התפיסה של הטבע ב[[כלכלה נאו-קלאסית]] וב[[חקר הכלכלה]] בכלל. הוא גם מבקר את המידול של הטבע במערכת המושגים הכלכלית.  

בשנת 1940 ריצ'ראד טי. אלי וג'ורג' ורויין (George S. Wehrwein) את הספר "כלכלת קרקע". הספר הפגין רגישות לנושא כמו [[סביבתנות]], [[שמירת טבע]] ו[[צדק בין דורי]], באופן שרוב האמריקנים לא העריכו עד לתקופה מאוחרת בהרבה. למרות שרוב הספר עוסק בקרקע כרכוש ומתמקד ביחס הבעלות, הכותבים מבהירים שהמציאות הפיזית יכולה להיות נבדלת מהקשר זה, והם תובעים תשומת לב אליה בזכות עצמה. הם מציינים כי "מדיניות קרקע חייבת להתבסס על תפקוד חוקי הטבע כמו גם המניעים הכלכליים של האדם" (עמ' 25).  

בשנת 1940 ריצ'ראד טי. אלי וג'ורג' ורויין (George S. Wehrwein) את הספר "כלכלת קרקע". הספר הפגין רגישות לנושא כמו [[סביבתנות]], [[שמירת טבע]] ו[[צדק בין דורי]], באופן שרוב האמריקנים לא העריכו עד לתקופה מאוחרת בהרבה. למרות שרוב הספר עוסק בקרקע כרכוש ומתמקד ביחס הבעלות, הכותבים מבהירים שהמציאות הפיזית יכולה להיות נבדלת מהקשר זה, והם תובעים תשומת לב אליה בזכות עצמה. הם מציינים כי "מדיניות קרקע חייבת להתבסס על תפקוד חוקי הטבע כמו גם המניעים הכלכליים של האדם" (עמ' 25).  

לפי קוב ודיילי, ההתייחסות הזאת לחוקי הטבע מתנגשת עם האדישות המחולטת כמעט לחוקים כאלה בקרב כלכלנים. העניין הזה בעולם הפיזי מוביל את אלי ווהרווין להבחין באינטראקציה בין הפעילות הכלכלית לבין הטבע שנמצאת לגמרי מחוץ למדע הכלכלה. "לעיתים קרובות מידי 'כיבוש הטבע' המתגמל את הדורות הנוכחיים הביא ל'כיבוש האדם' בידי הכוחות הטבעיים האלו, הפועלים עד אינסוף". "מאז האדם הפך לגורם גאוגרפי לצד הרוח, המים והאקלים, כשהוא משנה את אופיה של סביבתו ולעיתים במהירות הרסנית גדולה מזו של הטבע עצמו," כלכלת קרקע לכן "חייבת להתעניין בכלכלה ה'פרטית' של הבעלות אבל אף יותר מכך ב'כלכלה הפוליטית' של השימור, השחזור והגדלת משאבי טבע" (עמ' 27). נראה כי התייחסות לאדמה מעודדת [[תכנון ארוך טווח|התבוננות לטווח הארוך]] ופועלת נגד אפקט הפחתת החשיבות של הדורות הבאים. עם זאת לצד הצהרות אלו יש בספר התייחסות לטבע כאל דבר סביל- "האדמה היא סבילה והאדם הוא הגורם הפעיל" (עמ' 25) אין בספר התייחסות משמעותית להשפעת האדם על הסביבה או להשפעת הסביבה על הכלכלה והחברה.  

לפי קוב ודיילי, ההתייחסות הזאת לחוקי הטבע מתנגשת עם האדישות המחולטת כמעט לחוקים כאלה בקרב כלכלנים. העניין הזה בעולם הפיזי מוביל את אלי ווהרווין להבחין באינטראקציה בין הפעילות הכלכלית לבין הטבע שנמצאת לגמרי מחוץ למדע הכלכלה. "לעיתים קרובות מידי 'כיבוש הטבע' המתגמל את הדורות הנוכחיים הביא ל'כיבוש האדם' בידי הכוחות הטבעיים האלו, הפועלים עד אינסוף". "מאז האדם הפך לגורם גאוגרפי לצד הרוח, המים והאקלים, כשהוא משנה את אופיה של סביבתו ולעיתים במהירות הרסנית גדולה מזו של הטבע עצמו", כלכלת קרקע לכן "חייבת להתעניין בכלכלה ה'פרטית' של הבעלות אבל אף יותר מכך ב'כלכלה הפוליטית' של השימור, השחזור והגדלת משאבי טבע" (עמ' 27). נראה כי התייחסות לאדמה מעודדת [[תכנון ארוך טווח|התבוננות לטווח הארוך]] ופועלת נגד אפקט הפחתת החשיבות של הדורות הבאים. עם זאת לצד הצהרות אלו יש בספר התייחסות לטבע כאל דבר סביל- "האדמה היא סבילה והאדם הוא הגורם הפעיל" (עמ' 25) אין בספר התייחסות משמעותית להשפעת האדם על הסביבה או להשפעת הסביבה על הכלכלה והחברה.  

דיילי וקוב מעירים כי כלכלת אדמה לא עוסקת כמעט בקשר אל הטבע וזה הפך להיות נושא שולי בכלכלת קרקע שהיא בעצמה נושא שולי בחקר הכלכלה.

דיילי וקוב מעירים כי כלכלת אדמה לא עוסקת כמעט בקשר אל הטבע וזה הפך להיות נושא שולי בכלכלת קרקע שהיא בעצמה נושא שולי בחקר הכלכלה.

הארץ נתפסה באופן כללי כ"ירושה" של עם ישראל. אין משמע הדבר בעלות במובן המודרני. הקרקע הופקדה למשמורת בידי ישראל כל עוד הם שמרו את החוזה עם אלוהים ועם הארץ. זאת ועוד, הירושה הייתה אישית. כל משפחה קיבלה את חלקת הירושה שלה. באחריותה היה לשמור על ירושה זו. נחלת אבות מתארת טוב יותר את היחס מאשר בעלות. הקושי לקנות ולמכור חלקות כאלה מתואר לדוגמה בפרשת כרם נבות שנרצח משום שסירב למכור את נחלת אבותיו.   

הארץ נתפסה באופן כללי כ"ירושה" של עם ישראל. אין משמע הדבר בעלות במובן המודרני. הקרקע הופקדה למשמורת בידי ישראל כל עוד הם שמרו את החוזה עם אלוהים ועם הארץ. זאת ועוד, הירושה הייתה אישית. כל משפחה קיבלה את חלקת הירושה שלה. באחריותה היה לשמור על ירושה זו. נחלת אבות מתארת טוב יותר את היחס מאשר בעלות. הקושי לקנות ולמכור חלקות כאלה מתואר לדוגמה בפרשת כרם נבות שנרצח משום שסירב למכור את נחלת אבותיו.   

התחזוקה של מערכת מפוזרת זו של זכויות קרקע התבררה כמסובכת מאוד, שכן חלק הרחיבו את נחלתם על ידי קניית הירושות השכנות, במיוחד בתנאי משבר. מגמה זו הגיעה לשיא במאה ה-8 לפני הספירה, כאשר האליטה העירונית שינתה את החקלאות מקיום אוטרקי כפרי, ליבולים אחידים לצרכי ייצוא, ואילצה איכרים להפוך מחקלאים עצמאיים לשכירי-יום באחוזות גדולות. רוב הנבואה המתועדת יוצאת נגד ההפרה הזאת של החוזה עם האל. הנורמה של [[יובל]] היתה הצהרה שבה כל חלקה תחזור ליורשים המקוריים שלה.  

התחזוקה של מערכת מפוזרת זו של זכויות קרקע התבררה כמסובכת מאוד, שכן חלק הרחיבו את נחלתם על ידי קניית הירושות השכנות, במיוחד בתנאי משבר. מגמה זו הגיעה לשיא במאה ה-8 לפני הספירה, כאשר האליטה העירונית שינתה את החקלאות מקיום אוטרקי כפרי, ליבולים אחידים לצורכי ייצוא, ואילצה איכרים להפוך מחקלאים עצמאיים לשכירי-יום באחוזות גדולות. רוב הנבואה המתועדת יוצאת נגד ההפרה הזאת של החוזה עם האל. הנורמה של [[יובל]] הייתה הצהרה שבה כל חלקה תחזור ליורשים המקוריים שלה.  

האנשים תפשו את עצמם כ"נטועים" בקרקע. מעל לכל הם "גרו" בה. הם השתייכו ל, או לפחות יחד עם, הארץ. הם היו האנשים של אותה ארץ. היא היתה הבית, אהבוה כשהיו בה, והתגעגעו אליה כשהיו במרחק. הקיום בפרוד מהקרקע היה בלתי שלם. לגור בירושתם לנצח, נאמנים לשבועת השם היה ישועה עבורם.  

האנשים תפשו את עצמם כ"נטועים" בקרקע. מעל לכל הם "גרו" בה. הם השתייכו ל, או לפחות יחד עם, הארץ. הם היו האנשים של אותה ארץ. היא הייתה הבית, אהבוה כשהיו בה, והתגעגעו אליה כשהיו במרחק. הקיום בפרוד מהקרקע היה בלתי שלם. לגור בירושתם לנצח, נאמנים לשבועת השם היה ישועה עבורם.  

אבל למרות הקירבה הזאת לאדמה, היחס הזה לא היה ראש ועיקר. האנשים יכלו להתקיים במנותק מהאדמה, ובקיום שכזה הם לא נפרדו מהשם. השם שם את משכנו בארץ, אבל הוא לא היה מוגבל אליה. העם יכל לעזוב או אפילו לאלץ את האל לצאת ממנה. הייתה מסורת מתוחכמת יותר שלפיה השם לא היה, במובן זה, מקומי כלל וכלל.  

אבל למרות הקירבה הזאת לאדמה, היחס הזה לא היה ראש ועיקר. האנשים יכלו להתקיים במנותק מהאדמה, ובקיום שכזה הם לא נפרדו מהשם. השם שם את משכנו בארץ, אבל הוא לא היה מוגבל אליה. העם יכל לעזוב או אפילו לאלץ את האל לצאת ממנה. הייתה מסורת מתוחכמת יותר שלפיה השם לא היה, במובן זה, מקומי כלל וכלל.  

למרות שרוב הפילוסופים לא מסכימים עם דקארט בהיבטים רבים, הוא קבע את האג'נדה לחלק גדול מהפילוסופיה בזמננו אנו. דרך החשיבה הדואליסטית נשארה בעלת השפעה עמוקה משתי בחינות. ראשית, עבור רוב ההגיון הנפוץ בעולם המודרני, ההבחנה החדה בין סובייקט לאובייקט נראתה מובנת מאליה ונחוצה, ויש נטייה ברורה לזהות אותם עם היישות הרוחנית והחומרית. שנית, למעט מספר מטרליסטים, ראשוניותו של הסובייקט נשארה נקודת הפתיחה.  

למרות שרוב הפילוסופים לא מסכימים עם דקארט בהיבטים רבים, הוא קבע את האג'נדה לחלק גדול מהפילוסופיה בזמננו אנו. דרך החשיבה הדואליסטית נשארה בעלת השפעה עמוקה משתי בחינות. ראשית, עבור רוב ההגיון הנפוץ בעולם המודרני, ההבחנה החדה בין סובייקט לאובייקט נראתה מובנת מאליה ונחוצה, ויש נטייה ברורה לזהות אותם עם היישות הרוחנית והחומרית. שנית, למעט מספר מטרליסטים, ראשוניותו של הסובייקט נשארה נקודת הפתיחה.  

כשדקארט חילק את העולם לאני מנטלי ולחפצים חומריים, הוא שם את בעלי החיים בצד החומרי. המסקנה מכך היא שהם אוסף של מכונות ללא חוויה סובייקטיבית. דקארט טוען כדלהלן:" נראה הגיוני שכיוון שאומנות מעתיקה את הטבע, והאדם יכול לעשות אוטומטים שונים שנעים ללא מחשבה, שהטבע ייצר את האוטומטים שלו עצמו, שהם נהדרים הרבה יותר מהמלאכותיים. האוטומטים הטבעיים האלו, הן החיות." ( 1980 Macey, עמ' 76). למרות שפילוסופים מודרניים רבים לא חייבו את עצמם לעמדה זו, קו החלוקה שנותר עבור החשיבה המודרנית הוא בין בני האדם - וכל השאר. החלוקה הזאת טופלה כבסיסית ביותר, ובמקה של דקארט, כמטפיסיקה דואלית. משמעות הדבר עבור המחשבה האתית היא שהמידות הטובות או התענוג האנושי היוו את מה שיש לו ערך בפני עצמו. כל השאר הם אמצעים להשגת מטרה זו. {{הערה|דבר זה משפיע בדברים רבים החל בנושא של [[זכויות בעלי חיים]] וכלה ביחס של האדם אל הטבע והגישה אל הטבע במסגרת מדעי החברה}}

כשדקארט חילק את העולם לאני מנטלי ולחפצים חומריים, הוא שם את בעלי החיים בצד החומרי. המסקנה מכך היא שהם אוסף של מכונות ללא חוויה סובייקטיבית. דקארט טוען כדלהלן:" נראה הגיוני שכיוון שאומנות מעתיקה את הטבע, והאדם יכול לעשות אוטומטים שונים שנעים ללא מחשבה, שהטבע ייצר את האוטומטים שלו עצמו, שהם נהדרים הרבה יותר מהמלאכותיים. האוטומטים הטבעיים האלו, הן החיות." ( 1980 Macey, עמ' 76). למרות שפילוסופים מודרניים רבים לא חייבו את עצמם לעמדה זו, קו החלוקה שנותר עבור החשיבה המודרנית הוא בין בני האדם - וכל השאר. החלוקה הזאת טופלה כבסיסית ביותר, ובמקרה של דקארט, כמטפיסיקה דואלית. משמעות הדבר עבור המחשבה האתית היא שהמידות הטובות או התענוג האנושי היוו את מה שיש לו ערך בפני עצמו. כל השאר הם אמצעים להשגת מטרה זו. {{הערה|דבר זה משפיע בדברים רבים החל בנושא של [[זכויות בעלי חיים]] וכלה ביחס של האדם אל הטבע והגישה אל הטבע במסגרת מדעי החברה}}

===היחס של עמנואל קאנט לטבע ===

===היחס של עמנואל קאנט לטבע ===